בשם ה', אל עולם (בראשית כא,לג).
תורת חכם, מקור חיים--לסור, ממוקשי מוות (משלי יג,יד).
הלכותיו חמש, וזה הוא סידורן: הלכות אישות, הלכות גירושין, הלכות ייבום וחליצה, הלכות נערה בתולה, הלכות סוטה.
הלכות אישות. יש בכללן ארבע מצוות--שתי מצוות עשה, ושתי מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן: (א) לישא אישה בכתובה וקידושין; (ב) שלא תיבעל אישה בלא כתובה וקידושין; (ג) שלא ימנע שאר כסות ועונה; (ד) לפרות ולרבות ממנה.
הלכות גירושין. יש בכללן שתי מצוות--אחת מצות עשה, והוא שיגרש המגרש בספר; שנייה מצות לא תעשה, והיא שלא יחזיר גרושתו משנישאת.
הלכות ייבום וחליצה. יש בכללן שלוש מצוות--שתי מצוות עשה, ואחת מצות לא תעשה; וזה הוא פרטן: (א) לייבם; (ב) לחלוץ; (ג) שלא תינשא יבמה לאיש זר עד שתסור רשות היבם מעליה.
הלכות נערה בתולה. יש בכללן חמש מצוות--שלוש מצוות עשה, ושתי מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן: (א) לקנוס המפתה; (ב) שיישא האונס אנוסתו; (ג) שלא יגרש האונס; (ד) שתשב אשת מוציא שם רע תחת בעלה לעולם; (ה) שלא יגרש מוציא שם רע את אשתו.
הלכות סוטה. יש בכללן שלוש מצוות--אחת מצות עשה, ושתיים מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן: (א) לעשות לסוטה כתורת הקנאות הסדורה בתורה; (ב) שלא ליתן שמן על קרבנה; (ג) שלא ליתן עליו לבונה.
נמצאו כל המצוות הנכללות בספר זה, שבע עשרה מצוות--מהן תשע מצוות עשה, ושמונה מצוות לא תעשה.
יש בכללן ארבע מצוות--שתי מצוות עשה, ושתי מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן: (א) לישא אישה בכתובה וקידושין; (ב) שלא תיבעל אישה בלא כתובה וקידושין; (ג) שלא ימנע שאר כסות ועונה; (ד) לפרות ולרבות ממנה. וביאור מצוות אלו בפרקים אלו.
א,א קודם מתן תורה, היה אדם פוגע אישה בשוק--אם רצה הוא והיא לישא אותה--מכניסה לביתו ובועלה בינו לבין עצמו, ותהיה לו לאישה. כיון שניתנה תורה, נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אישה--יקנה אותה תחילה בפני עדים, ואחר כך תהיה לו לאישה: שנאמר "כי ייקח איש, אישה; ובא אליה" (דברים כב,יג).
א,ב וליקוחין אלו, מצות עשה של תורה הם. ובאחד משלושה דברים האישה נקנית--בכסף, או בשטר, או בביאה; ושלושתן, מן התורה. וליקוחין אלו, הן הנקראין קידושין או אירוסין, בכל מקום; ואישה שנקנית באחד משלושה דברים אלו, היא הנקראת מקודשת או מאורסת.
א,ג וכיון שנקנית האישה ונעשית מקודשת--אף על פי שלא נבעלה ולא נכנסה לבית בעלה, הרי היא אשת איש; והבא עליה חוץ מבעלה, חייב מיתת בית דין, ואם רצה לגרש, צריכה גט.
א,ד קודם מתן תורה, היה אדם פוגע אישה בשוק--אם רצה הוא והיא--נותן לה שכרה, ובועל אותה על אם הדרך והולך לו; וזו היא הנקראת קדשה. משניתנה התורה, נאסרה הקדשה--שנאמר "לא תהיה קדשה, מבנות ישראל" (דברים כג,יח); לפיכך כל הבועל אישה לשם זנות, בלא קידושין--לוקה מן התורה, מפני שבעל קדשה.
א,ה כל שאסר ביאתן בתורה וחייב על ביאתן כרת, והן האמורות בפרשת אחרי מות, הן הנקראין עריות; וכל אחת מהן, נקראת ערווה, כגון אם ואחות ובת וכיוצא בהן.
א,ו ויש נשים אחרות שאסורות מפי הקבלה, ואיסורן מדברי סופרים; והן הנקראות שנייות, מפני שהן שנייות לעריות, וכל אחת מהן, נקראת שנייה. ועשרים אישה הן, ואלו הן: (א) אם אימו, וזו אין לה הפסק, אלא אפילו אם אם אם אימו עד מעלה מעלה, אסורה; (ב) ואם אבי אימו בלבד; (ג) ואם אביו, וזו אין לה הפסק, אלא אפילו אם אם אם אביו עד למעלה, אסורה; (ד) ואם אבי אביו בלבד; (ה) ואשת אבי אביו, וזו אין לה הפסק, אפילו אשת יעקוב אבינו, אסורה על אחד ממנו; (ו) ואשת אבי אימו בלבד; (ז) ואשת אחי האב, מן האם; (ח) ואשת אחי האם, בין מן האם בין מן האב; (ט) וכלת בנו, וזו אין לה הפסק, אפילו כלת בן בן בנו עד סוף העולם, אסורה--עד שתהיה אשת אחד ממנו, שנייה על יעקוב אבינו; (י) וכלת בתו בלבד; (יא) ובת בת בנו בלבד; (יב) ובת בן בנו בלבד; (יג) ובת בת בתו בלבד; (יד) ובת בן בתו בלבד; (טו) ובת בן בן אשתו בלבד; (טז) ובת בת בת אשתו בלבד; (יז) ואם אם אבי אשתו בלבד; (יח) ואם אב אם אשתו בלבד; (יט) ואם אם אם אשתו בלבד; (כ) ואם אב אבי אשתו בלבד. נמצאו השנייות שאין להן הפסק, ארבע--אם האם עד למעלה, ואם האב עד למעלה, ואשת אבי האב עד למעלה, ואשת בן בנו עד למטה.
א,ז כל שאסר ביאתו בתורה ולא חייב עליו כרת, הן הנקראים איסורי לאוין; ועוד, נקראין איסורי קדושה. ותשעה הן, ואלו הן: אלמנה לכוהן גדול; גרושה, או זונה, או חללה--בין לכוהן גדול, בין לכוהן הדיוט; וממזרת לבן ישראל, וכן בת ישראל לממזר; ובת ישראל לעמוני, ומואבי; ובת ישראל לפצוע דכא, וכרות שופכה; וגרושתו, אחר שנישאת לאחר; ויבמה שנישאת לזר, ועדיין רשות היבם עליה.
א,ח החלוצה, הרי היא כגרושה; והיא אסורה לכוהן מדברי סופרים. והנתינים--הרי הם כממזרים, אחד זכרים ואחד נקבות; ואיסורם מדברי סופרים. ובהלכות איסורי ביאה, יתבאר לך מה הם הנתינים.
א,ט [ח] ויש שאיסור ביאתן בעשה, ואינן מחייבי לאוין. ושלושה הם--מצרי ואדומי דור ראשון ודור שני, אחד זכרים ואחד נקבות; ובעולה לכוהן גדול: לפי שלא נאמר באלו לא יבוא או לא ייקח, אלא מכלל שנאמר "דור שלישי--יבוא להם" (דברים כג,ט), אתה למד שדור ראשון ושני לא יבוא; ומכלל שנאמר "והוא, אישה בבתוליה ייקח" (ויקרא כא,יג), אתה למד שאינה בתולה לא ייקח. ולאו הבא מכלל עשה, הרי הוא כעשה.
ב,א הבת, מיום לידתה עד שתהיה בת שתים עשרה שנה גמורות--היא הנקראת קטנה, ונקראת תינוקת; ואפילו הביאה כמה שערות בתוך הזמן הזה, אינן אלא כשומה. אבל אם הביאה שתי שערות למטה בגוף במקומות הידועות להבאת שיער, והיא מבת שתים עשרה שנה ויום אחד ומעלה--נקראת נערה. [ב] והבאת שתי שערות בזמן הזה, נקרא סימן התחתון.
ב,ב ומאחר שתביא סימן התחתון, תיקרא נערה עד שישה חודשים גמורים. ומתחילת יום תשלום השישה חודשים ומעלה, תיקרא בוגרת; ואין בין נערות לבגרות, אלא שישה חודשים בלבד.
ב,ג הגיעה לשתים עשרה שנה ויום אחד, ולא הביאה שתי שערות--אף על פי שנראו בה סימני איילונית--עדיין קטנה היא, עד עשרים שנה; וכשתביא שתי שערות, אפילו בשנת עשרים--תהיה נערה שישה חודשים, ואחר כך תיקרא בוגרת.
ב,ד הייתה בת עשרים שנה פחות שלושים יום, ולא הביאה שתי שערות, ונראו בה סימני איילונית--הרי היא איילונית; ואם לא נראו בה כל סימני איילונית, עדיין קטנה היא, עד שתביא שתי שערות ותהיה נערה, או עד שתהיה בת חמש ושלושים שנה ויום אחד.
ב,ה הגיעה לזמן הזה, ולא הביאה שתי שערות--הרי זו נקראת איילונית, אף על פי שלא נראה בה סימן מסימני איילונית. נמצאת למד שהאיילונית--אין לה ימי נערות, אלא מקטנותה תצא לבגרות.
ב,ו ואלו הן סימני איילונית--כל שאין לה דדין, ומתקשה בשעת תשמיש, ואין לה שיפולי מעיים כנשים, וקולה עבה ואינה ניכרת בין איש לאישה. והנערה, והבוגרת, והאיילונית--כל אחת משלושתן, נקראת גדולה.
ב,ז ויש בבת סימנין מלמעלה, והן הנקראין סימן העליון; ואלו הן: משתחזיר ידה לאחוריה, וייעשה קומט במקום הדד; ומשישחיר ראש הדד; ומשייתן אדם ידו על עוקץ הדד, והוא שוקע ושוהה לחזור; ומשייפצל ראש חוטם הדד, וייעשה בראשו כדור קטן--ורבותיי פירשו, משייפצל החוטם עצמו.
ב,ח וכן משיטו הדדין; ומשיתקשקשו הדדין; ומשתקיף העטרה, והוא מקום הבשר התפוח שלמעלה מן הערווה לעומת הבטן; ומשיתמעך בשר זה, ולא יהיה קשה. [ח] כל אלו הסימנין, שמונה.
ב,ט נראה בבת סימן מכל אלו או כולן, והיא בת שתים עשרה שנה או פחות--אין משגיחין בו, והרי היא בקטנותה. נעשית בת שתים עשרה שנה ויום אחד, ונראה בה סימן התחתון--אין משגיחין באחד מכל אלו; ואם לא נראה התחתון, ונראה בה אחד מאלו--הרי היא ספק בין קטנה לנערה, ודנים בה להחמיר. ואם נראו כולן, הרי זו גדולה ודאית--שאי אפשר שיבואו כולן, אלא וכבר בא סימן התחתון ונשר.
ב,י [ט] הבת שילדה אחר שתים עשרה שנה--אף על פי שלא הביאה סימן, לא עליון ולא תחתון--הרי זו גדולה: בנים, הרי הם כסימנין.
ב,יא [י] הבן--משייוולד עד שיהיה בן שלוש עשרה שנה--נקרא קטן, ונקרא תינוק; ואפילו הביא כמה שערות בתוך זמן זה, אינו סימן אלא שומה. הביא שתי שערות למטה במקומות הידועים לשיער, והוא מבן שלוש עשרה שנה ויום אחד ומעלה--נקרא גדול, ונקרא איש.
ב,יב [יא] הגיע לזמן הזה, ולא הביא שתי שערות--אף על פי שנראו בו סימני סריס--הרי זה קטן, עד שיהיה בן עשרים שנה פחות שלושים יום; הגיע לזמן הזה, ולא הביא שתי שערות למטה, ולא הביא שתי שערות בזקן--אם נראה בו אחד מסימני סריס--הרי זה סריס, ודינו דין הגדול לכל דבר.
ב,יג ואם לא נראה בו סימן מסימני סריס, עדיין קטן הוא, עד שיביא שתי שערות למטה במקום הראוי להן, או עד שיהיה בן חמש ושלושים שנה ויום אחד. [יב] הגיע לזמן הזה, ולא הביא--הרי זה סריס, אף על פי שלא נראה בו אחד מסימני סריס.
ב,יד הגיע לשנת עשרים פחות שלושים יום, ולא הביא שתי שערות למטה, והביא שתי שערות בזקן--אף על פי שנולד לו אחד מסימני סריס, אינו סריס אלא הרי הוא בקטנותו, עד שייוולדו לו כל סימני סריס, או עד שיהיה בן חמש ושלושים שנה ויום אחד.
ב,טו [יג] ואלו הן סימני סריס--כל שאין לו זקן, ושיערו לקוי, ובשרו מחליק, ואין מימי רגליו מעלים רתיחה, וכשמטיל מים אינו עושה כיפה, ושכבת זרעו דיהה, ואין מימי רגליו מחמיצין, ורוחץ בימות הגשמים ואין בשרו מעלה הבל, וקולו לקוי ואינו ניכר בין איש לאישה.
ב,טז [יד] וסריס זה, הוא הנקרא סריס חמה בכל מקום; אבל הבן שחתכו או ניתקו או מיעכו גידו או ביציו, כמו שהגויים עושין--הוא הנקרא סריס אדם; וכשיהיה בן שלוש עשרה שנה ויום אחד, נקרא גדול--שאין זה מביא סימן, לעולם.
ב,יז [טו] בן שלוש עשרה שנה ויום אחד שלא הביא סימן למטה, ונראו בו כל הסימנין שלמעלה--הרי זה ספק בין קטן לגדול; ואם לא נבדק מלמטה--כיון שנראו בו סימני בגרות מלמעלה, הרי זה בחזקת גדול.
ב,יח [טז] שתי שערות האמורות בבן ובבת, ובכל מקום--שיעורן כדי לכוף ראשן לעיקרן. ומשיצמחו ויהיו יכולות להינטל בפי הזוג, עד שיגיעו לכוף ראשן לעיקרן--דנין בהן להחמיר, בכל מקום: לפיכך בבן ובבת, נחשוב אותם גדולים להחמיר, הואיל וצמחו כדי להינטל בפי הזוג; ונחשוב אותם קטנים להחמיר, הואיל ולא הגיעו לכוף ראשן לעיקרן.
ב,יט [יז] שתי שערות אלו, צריכות שיהיו במקום הערווה; ובית הערווה כולו, מקום סימנין, בין למעלה בין למטה, בין על אברי הזרע עצמן. וצריכות להיות במקום אחד, ושיהיה בעיקרן גומות; ואפילו שתיהן בגומה אחת, הרי אלו סימן.
ב,כ נמצאו שתי גומות זו בצד זו, ואין בהן שיער--הרי אלו סימן: חזקה אין גומה בלא שיער, ושערות היו בהן ונשרו.
ב,כא [יח] הבת שהביאה שתי שערות בתוך שנת שתים עשרה, והבן שהביא בתוך שלוש עשרה, שהן שומה כמו שביארנו--אף על פי שהשערות במקומן עומדות אחר שלוש עשרה לזכר, ואחר שתים עשרה לנקבה--אינן סימן. [יט] במה דברים אמורים, בשנבדקו בתוך הזמן ונודע שהן שומה; אבל אם לא נבדקו אלא אחר זמן, ונמצאו שם שתי שערות--הרי הן בחזקת סימנין, ואין אומרין שמא קודם זמן צמחו כדי שיהיו שומה.
ב,כב [כ] כשבודקין הבת, בין בתוך הזמן שהוא כל שנת שתים עשרה, בין קודם זמן זה, בין לאחריו--בודקין על פי נשים כשרות ונאמנות; ואפילו אישה אחת בודקת, ושומעין ממנה אם הביאה אם לא הביאה.
ב,כג [כא] כל השנים האמורות בבן ובבת, ובערכין ובכל מקום, אינן לא שני הלבנה, ולא שני החמה--אלא שנים של סדר העיבור, שהן פשוטות ומעוברות, כמו שבית דין קובעין אותן, כמו שביארנו בהלכות קידוש החודש; ובאותן השנים, מונין לכל דברי הדת.
ב,כד [כב] אין סומכין על הנשים במניין השנים, ולא על הקרובים, אלא על פי שני עדים, כשרים להעיד. [כג] האב שאמר בני זה בן תשע שנים ויום אחד, בתי זו בת שלוש שנים ויום אחד--נאמן לקרבן, אבל לא למכות ולא לעונשים. בני זה בן שלוש עשרה שנה ויום אחד, בתי זו בת שתים עשרה שנה ויום אחד--נאמן לנדרים ולערכין ולחרמים ולהקדשות, אבל לא למכות ולא לעונשים.
ב,כה [כד] מי שיש לו אברי זכרות, ואברי נקבות--הוא הנקרא אנדרוגינוס; והוא ספק אם זכר אם נקבה, ואין לו סימן שייוודע בו, אם הוא זכר ודאי או נקבה ודאית, לעולם. [כה] ומי שאין לו לא זכרות ולא נקבות, אלא אטום--הוא הנקרא טומטום; וגם הוא ספק. ואם נקרע הטומטום ונמצא זכר, הרי הוא כזכר ודאי; ואם נמצא נקבה, הרי הוא נקבה. וטומטום ואנדרוגינוס שהיו בן שתים עשרה שנה ויום אחד, הרי הן בחזקת גדולים; והם שנדבר בהן, בכל מקום.
ב,כו חירש וחירשת האמורים בכל מקום--הן האילמים שאין שומעין, ואין מדברים; אבל מי שמדבר ואינו שומע, או שומע ואינו מדבר--הרי הוא ככל אדם. ואיש ואישה שהן שלמים בדעתן, ואינן לא חירשים ולא שוטים--נקראין פיקח ופיקחת.
ב,כז נמצאו כל השמות שביארנו עניינם בשני פרקים אלו, עשרים שמות; ואלו הן--קידושין, ערווה, שנייה, איסורי לאוין, איסורי עשה, קטנה, נערה, בוגרת, איילונית, גדולה, סימן התחתון, סימן העליון, קטן, סריס חמה, סריס אדם, גדול, אנדרוגינוס, טומטום, חירשים, פיקחים.
ב,כח שים כל השמות האלו לעומתך תמיד, ואל ילוזו מעיניך כל ענייניהם, כדי שלא נהיה צריכין לבאר עניין כל שם מהן, בכל מקום שנזכור אותו.
ג,א כיצד האישה מתקדשת: אם בכסף הוא מקדש--אין פחות מפרוטה כסף, או שווה פרוטה; אומר לה, הרי את מקודשת לי, או הרי את מאורסת לי, או הרי את לי לאישה בזה; ונותנו לה, בפני עדים. והאיש, הוא שאומר דברים שמשמען שקנה אותה לו לאישה, והוא שייתן לה הכסף.
ג,ב נתנה היא ואמרה לו, הריני מקודשת לך, הרי אני לך לאישה, ובכל לשון הקנאה--אינה מקודשת; וכן אם נתנה היא לו, ואמר הוא--אינה מקודשת. נתן הוא, ואמרה היא--הרי זו מקודשת בספק.
ג,ג ואם קידש בשטר--כותב על הנייר או על החרס או על העלה ועל כל דבר שירצה, הרי את מקודשת לי, או הרי את מאורסת לי, וכל כיוצא בדברים אלו; ונותנו לה, בפני עדים. [ד] וצריך שיכתוב אותו לשם האישה המתקדשת, כגט; ואינו כותבו, אלא מדעתה. כתבו שלא לשמה, או לשמה ושלא מדעתה--אף על פי שנתנו לה מדעתה בפני עדים, אינה מקודשת.
ג,ד [ה] ואם קידש בביאה--אומר לה, הרי את מקודשת לי, או הרי את מאורסת לי, וכל כיוצא בזה, או הרי את לי לאישה, בבעילה זו; ומתייחד עימה, בפני עדים; ובועלה. והמקדש בביאה, דעתו על גמר ביאה; וכשיגמור ביאתו, תהיה מקודשת. ובין שבא עליה כדרכה, בין שבא עליה שלא כדרכה--הרי זו מקודשת.
ג,ה [ו] הדברים שיאמר האיש כשיקדש, צריך שיהיה עניינם שהוא קונה אישה, לא שיהיה עניינם שהקנה עצמו לה. כיצד: הרי שאמר לה, או כתב בשטר שנתנו לה, הריני בעליך, הריני ארוסיך, הריני אישיך, וכל כיוצא בזה--אין כאן קידושין, כלל.
ג,ו אמר לה או כתב לה, הרי את אשתי, או ארוסתי, או הרי את קנויה לי, או הרי את שלי, או הרי את ברשותי, או הרי את זקוקה לי, או הרי את לקוחתי, או הרי את חרופתי, וכל כיוצא בזה--הרי זו מקודשת.
ג,ז אמר לה או כתב לה, הרי את מיוחדת לי, הרי את מיועדת לי, הרי את עזרתי, הרי את נגדי, הרי את צלעתי, הרי את סגורתי, הרי את תחתי, הרי את אסורתי, הרי את תפוסתי--הרי זו מקודשת בספק: והוא, שיהיה מדבר עימה תחילה על עסקי קידושין; אבל אם אינו מדבר עימה תחילה על עסקי קידושין, אין חוששין למילות אלו.
ג,ח ויש לאיש לקדש את האישה, בכל לשון שהיא מכרת בו, ויהיה משמע הדברים באותה הלשון, שקניה כמו שביארנו.
ג,ט היה מדבר עם האישה על עסקי הקידושין ורצת, ועמד וקידש, ולא פירש ולא אמר לה כלום, אלא נתן בידה או בעל--הואיל והן עסקין בעניין, דייו ואינו צריך לפרש. וכן עדי הקידושין והגירושין, אינו צריך לומר להם אתם עדיי, אלא כיון שקידש בפניהם או גירש, הרי זו מקודשת ומגורשת.
ג,י [ט] האומר לאישה, התקדשי לחציי, הרי זו מקודשת--הא למה זה דומה, לאומר לה תהיי אשתי את ואחרת, שנמצא שאין ליך אלא חצי איש. אבל אם אמר לה, חצייך מקודש לי--אינה מקודשת, שאין אישה אחת ראויה לשניים; וכן האומר, הרי את מקודשת לי ולזה, אינה מקודשת.
ג,יא [י] אמר לה, הרי חצייך מקודש לי בפרוטה וחצייך מקודש לי בפרוטה, או שאמר לה, הרי חצייך מקודש לי בחצי פרוטה וחצייך האחר בחצי פרוטה--הרי זו מקודשת.
ג,יב אמר לה, חצייך מקודש לי בפרוטה היום וחצייך בפרוטה למחר, שני חצייך בפרוטה, שתי בנותייך לי בפרוטה, או שתי בנותייך לשני בניי בפרוטה, בתך מקודשת לי ופרתך מכורה לי בפרוטה, או בתך וקרקעך לי בפרוטה--בכל אלו מקודשת בספק.
ג,יג [יא] האב מקדש את בתו שלא לדעתה, כל זמן שהיא קטנה; וכשהיא נערה, רשותה בידו, שנאמר "את בתי, נתתי לאיש הזה" (דברים כב,טז). וקידושיה, לאביה; וכן הוא זכאי במציאתה, ובמעשה ידיה, ובכתובתה. ואם נתגרשה או נתאלמנה מן האירוסין, הוא זכאי בכול, עד שתבגור.
ג,יד לפיכך מקבל האב קידושי בתו, מיום שתיוולד עד שתבגור; ואפילו הייתה חירשת או שוטה, וקידשה האב--הרי היא אשת איש גמורה.
ג,טו ואם הייתה בת שלוש שנים ויום אחד, מתקדשת בביאה מדעת אביה; פחות מכאן--אם קידשה אביה בביאה, אינה מקודשת.
ג,טז [יב] בגרה הבת, אין לאביה בה רשות; והרי היא כשאר כל הנשים, שאין מתקדשת אלא לדעתה. וכן אם השיאה אביה ונתאלמנה או נתגרשה בחיי אביה--הרי היא ברשות עצמה, ואף על פי שעדיין היא קטנה: כיון שנישאת, אין לאביה בה רשות.
ג,יז [יג] נתקדשה קודם שתבגור, שלא לדעת אביה--אינה מקודשת, אפילו נתרצה האב אחר שנתקדשה; ואפילו נתאלמנה או נתגרשה מאותן הקידושין, אינה אסורה על הכוהן. ובין היא, ובין אביה--יכולין לעכב: בין שנתקדשה בפניו, בין שנתקדשה שלא בפניו--אינה מקודשת.
ג,יח [יד] הייתה הבת ספק בוגרת--בין שקידשה אביה שלא לדעתה, בין שקידשה היא עצמה שלא לדעת אביה--הרי זו מקודשת בספק; לפיכך צריכה גט, מספק.
ג,יט יש לאיש לעשות שליח לקדש לו אישה, בין אישה פלונית, בין אישה משאר הנשים; וכן האישה הגדולה עושה שליח לקבל קידושיה, בין מאיש פלוני, בין מאיש משאר האנשים. וכן האב עושה שליח לקבל קידושי בתו, כשהיא ברשותו; ואומר אדם לבתו הקטנה, צאי וקבלי קידושייך.
ג,כ [טו] כל העושה שליח לקבל הקידושין, צריך לעשותו בפני שני עדים. אבל האיש שעשה שליח לקדש לו אישה, אינו צריך לעשותו בעדים, שאין מקום לעדים בשליחות האיש, אלא להודיע אמיתת הדבר; לפיכך אם הודו השליח והמשלח, אינן צריכין עדים, כמו שליח הגט, וכמו שליח שהרשהו להפריש לו תרומה וכיוצא בהן--בכול, שלוחו של אדם כמותו, ואינו צריך עדים.
ג,כא [טז] השליח, נעשה עד; לפיכך אם עשה שניים שלוחין לקדש לו אישה, והלכו וקידשו אותה--הן הן שלוחיו, והן הן עדי הקידושין, ואינן צריכין לקדשה לו, בפני שניים אחרים.
ג,כב [יז] הכול כשרין לשליחות: חוץ מחירש שוטה וקטן, לפי שאינן בני דעת; והגוי, לפי שאינו בן ברית, ונאמר "כן תרימו גם אתם" (במדבר יח,כח), לרבות השליח--ומה אתם בני ברית אף שלוחכם בן ברית, להוציא את הגוי. אבל העבד--אף על פי שהוא נעשה שליח לדבר שבממון--הרי הוא פסול בשליחות הקידושין והגיטין, לפי שאינו בתורת גיטין וקידושין.
ג,כג [יח] שליח האיש שקידש--אומר לה, הרי את מקודשת לפלוני בכסף זה, או בשטר זה. ואם שליח האישה הוא שמקבל הקידושין--אומר לו, הרי פלונית ששילחה אותך מקודשת לי; והוא אומר לו, קידשתיה לך, או אירסתיה לך, או נתתיה לך לאישה, וכל כיוצא בזה.
ג,כד וכן המקדש על ידי האב--אומר לו, הרי בתך פלונית מקודשת לי; והוא אומר לו, קידשתיה לך. ואם אמר האב או השליח, הין--דייו; ואם היו עסקין בעניין, ונתן לאב או לשליח, ולא פירש ולא אמר דבר--דייו. ואם קידש בשטר--אינו כותבו אלא מדעת האב, או מדעת השליח. וכן בכל הדברים כולן של קידושין, כדין האיש עם האישה, כך דין שליח עם שליח, או עם האב.
ג,כה [יט] מצוה שיקדש אדם אשתו בעצמו, יותר מעל ידי שלוחו; וכן מצוה על האישה שתקדש עצמה בידה, יותר מעל ידי שליח. ואף על פי שיש רשות לאב לקדש בתו כשהיא קטנה וכשהיא נערה, לכל מי שירצה--אין ראוי לעשות כן; אלא מצות חכמים שלא יקדש אדם את בתו כשהיא קטנה, עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה.
ג,כו וכן האיש, אין ראוי לו שיקדש קטנה; ולא יקדש אישה עד שיראנה, ותהיה כשרה בעיניו--שמא לא תמצא חן בעיניו, ונמצא מגרשה, או שוכב עימה, והוא שונאה.
ג,כז [כ] המקדש בביאה, הרי אלו קידושי תורה. וכן בשטר, מתקדשת בו מן התורה; כשם שגומר ומגרש, שנאמר "וכתב לה ספר כריתות" (דברים כד,א; דברים כד,ג)--כך גומר ומכניס. וכן הכסף, מן התורה; ופירושו מדברי סופרים, שנאמר "כי ייקח איש, אישה" (דברים כב,יג; דברים כד,א), ואמרו חכמים ליקוחים יהיו בכסף, שנאמר "נתתי כסף השדה, קח ממני" (בראשית כג,יג).
ג,כח [כא] אף על פי שעיקר הדברים כן הוא, נהגו כל ישראל לקדש בכסף, או בשווה כסף; וכן אם רצה לקדש בשטר, מקדש. אבל אין מקדשין בביאה, לכתחילה; והמקדש בביאה, מכין אותו מכת מרדות, כדי שלא יהיו ישראל פרוצים בדבר זה, אף על פי שקידושיו קידושין גמורין.
ג,כט [כב] וכן המקדש בלא שידוך, או המקדש בשוק--אף על פי שקידושיו קידושין גמורין, מכין אותו מכת מרדות, כדי שלא יהא דבר זה הרגל לזנות, וידמה לקדשה שהייתה קודם מתן תורה.
ג,ל [כג] כל המקדש אישה--בין על ידי עצמו, בין על ידי שליח--צריך לברך קודם הקידושין, הוא או שלוחו, ואחר כך מקדש, כדרך שמברכין קודם כל המצוות. ואם קידש ולא בירך--לא יברך אחר הקידושין, שזו ברכה לבטלה: מה שנעשה, כבר נעשה.
ג,לא [כד] כיצד מברך: ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו, והבדילנו מן העריות, ואסר לנו את הארוסות, והתיר לנו את הנשואות על ידי חופה וקידושין; ברוך אתה ה', מקדש ישראל.
ג,לב זו היא ברכת אירוסין. ונהגו העם, להסדיר ברכה זו על כוס של יין, או של שיכר: אם יש שם יין, מברך על היין תחילה, ואחר כך מברך ברכת אירוסין, ואחר כך מקדש; ואם אין שם לא יין ולא שיכר, מברך אותה בפני עצמה.
ד,א אין האישה מתקדשת, אלא לרצונה, והמקדש אישה בעל כורחה, אינה מקודשת; אבל האיש שאנסוהו עד שקידש בעל כורחו, הרי זו מקודשת. ויש לאיש לקדש נשים רבות, כאחת--והוא שיהיה בכסף אם קידש בכסף, פרוטה לכל אחת ואחת; ויש לאחת מהן או לאחר, לקבל הקידושין על ידי כולן מדעתן.
ד,ב המקדש את האישה, ונתן קידושיה מדעתה ביד חברתה, ואמר לחברתה כשנתן הקידושין בידה, ואת נמי, או וכן גם את, וכיוצא בזה--הרי שתיהן מקודשות. אבל אם נתן בידה, ואמר לה ואת--הרי זו שקיבלה הקידושין, ספק מקודשת: שמא לא נתכוון אלא לראות מה בליבה, וכאילו אמר לה ואת מה תאמרי בדבר זה; ולפיכך קיבלה היא הקידושין, שהרי זה עדיין שואלה לראות מה בליבה--ומפני זה, היא ספק מקודשת.
ד,ג התקדשי לי בדינר זה, ונטלתו וזרקתו לפניו או לים או לאור או לדבר האבד--אינה מקודשת. אמרה לו, תנהו לאבא, או לאביך, או לאיש פלוני, ונתן--אינה מקודשת; ואם אמרה לו, תנהו לו שיקבלנו לי, ונתן--הרי זו מקודשת. [ד] אמרה לו, הניחהו על הסלע--אינה מקודשת; ואם היה סלע שלה, מקודשת. היה הסלע של שניהם, הרי זו מקודשת בספק.
ד,ד אמר לה, התקדשי לי בכיכר זה, אמרה לו, תנהו לעני--אפילו היה עני הסמוך עליה, אינה מקודשת. תנהו לכלב, אינה מקודשת; ואם היה כלב שלה, מקודשת; היה רץ אחריה לנושכה, ואמרה לו, תנהו לכלב זה--הרי זו ספק מקודשת.
ד,ה היה מוכר פירות או כלים וכיוצא בהן, באת אישה ועמדה ואמרה לו תן לי מעט מאלו, ואמר לה אם אתן ליך, תהי מקודשת לי--אם אמרה הין ונתן לה, הרי זו מקודשת; אבל אם אמרה לו, תן לי מהן, או השלך לי, או דברים שעניינם לא תשחק עימי בדברים אלו אלא תן בלבד, ונתן--אינה מקודשת.
ד,ו וכן אם היה שותה ביין, ואמרה לו תן לי כוס אחד, ואמר לה אם אתן ליך, הרי את מקודשת לי בו, ואמרה לו השקני השקות, או תן, השקה, השלך--אינה מקודשת, שאין הדברים מראין אלא השקני בלבד ולא תשחק עימי בדבר אחר.
ד,ז [ו] המקדש בעד אחד--אין חוששין לקידושיו, ואף על פי ששניהם מודין; קל וחומר, למקדש בלא עדים. המקדש בפסולי עדות של תורה, אינה מקודשת. בפסולי עדות של דברי סופרים, או בעדים שהן ספק פסולי תורה--אם רצה לכנוס, חוזר ומקדש בכשרים; ואם לא רצה לכנוס, צריכה ממנו גט מדברי סופרים. ואפילו כפרה האישה והכחישה את העדים, ואמרה לא קידשתני--כופין אותה ליקח הגט. וכן דין כל קידושי ספק--אם רצה לכנוס, חוזר ומקדש ודאי; ואם לא רצה, צריכה ממנו גט מספק.
ד,ח [ז] קטן שקידש, אין קידושיו קידושין. אבל גדול שקידש את הקטנה היתומה, או קטנה שיצאה מרשות אב--אם הייתה פחותה מבת שש, אף על פי שהיא נבונת לחש ביותר ומכרת ומבחנת, אין כאן שם קידושין, ואינה צריכה למאן; ואם הייתה מבת עשר ומעלה, אף על פי שהיא סכלה ביותר, הואיל ונתקדשה לדעתה, הרי זו מקודשת למיאון.
ד,ט הייתה מבת שש עד סוף עשר, בודקין את יופי דעתה--אם מבחנת ומכרת עסקי הנישואין והקידושין, צריכה למאן; ואם לאו, אינה מתקדשת למיאון ואינה צריכה למאן.
ד,י [ח] כיצד מתקדשת למיאון: שאם נתקדשה, ולא רצת לישב עם בעלה--צריכה למאן בפני שניים, ולומר איני רוצה בפלוני בעלי, ויוצאה בלא גט, כמו שיתבאר בהלכות גירושין; וזו היא הנקראת ממאנת. ולמה יוצאה בלא גט, מפני שאין קידושיה קידושין מן התורה; אלא קידושי קטנה זו מדברי סופרים, והן תלויין: שאם ישבה עם בעלה עד שגדלה--גמרו קידושיה, ונעשת אשת איש גמורה, ואינו צריך לחזור ולקדשה אחר שגדלה; ואם לא רצת לישב--צריכה למאן, ותצא בלא גט.
ד,יא [ט] חירש שנשא פיקחת, וכן חירשת שנישאת לפיקח--אין קידושיהן גמורין מן התורה, אלא מדברי סופרים; לפיכך אם בא פיקח וקידש אשת חירש הפיקחת--הרי זו מקודשת לשני קידושין גמורין, ונותן גט, והיא מותרת לבעלה החירש. אבל השוטה שקידש פיקחת, או פיקח שקידש שוטה--אין כאן קידושין כלל, לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים.
ד,יב [י] סריס שקידש, בין סריס חמה בין סריס אדם, וכן איילונית שנתקדשה--הרי אלו קידושין גמורין. [יא] טומטום ואנדרוגינוס שקידשו אישה, או שקידשן איש--הרי אלו קידושי ספק, וצריכין גט מספק.
ד,יג [יב] המקדש אחת מן העריות, לא עשה כלום--שאין קידושין תופסין בערווה, חוץ מן הנידה: שהמקדש את הנידה, הרי זו מקודשת קידושין גמורין; ואין ראוי לעשות כן.
ד,יד [יג] אשת איש שפשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר בפני בעלה, הרי זו מקודשת לשני, שהאישה שאמרה לבעלה בפניו גירשתני, נאמנת: חזקה, אינה מעיזה פניה בפני בעלה. אבל אם קידשה אחר שלא בפני בעלה, אין קידושין תופסין בה, עד שתביא ראיה שנתגרשה, קודם שתקבל הקידושין: כל שלא בפניו, מעיזה.
ד,טו [יד] המקדש אחת מן השנייות, או מאיסורי לאוין, או מאיסורי עשה, וכן היבם שקידש צרת ערווה--הרי זו מקודשת קידושין גמורין: חוץ מיבמה שנתקדשה לזר, שהיא מקודשת בספק--נסתפק לחכמים אם הקידושין תופסין ביבמה, כשאר חייבי לאוין, או אין קידושין תופסין בה, כערווה. ואף על פי שאסור לו לכנוס אחת מכל אלו, הרי זה מגרש בגט.
ד,טז [טו] המקדש גויה או שפחה--אינן קידושין, אלא הרי היא אחר קידושין כמה שהייתה קודם הקידושין; וכן גוי ועבד שקידשו בת ישראל, אין קידושיהן קידושין. ישראל משומד שקידש בת ישראל--אף על פי שהוא עובד עבודה זרה ברצונו--הרי אלו קידושין גמורין, וצריכה ממנו גט.
ד,יז [טז] המקדש אישה שחצייה שפחה, וחצייה בת חורין--אינה מקודשת קידושין גמורין, עד שתשתחרר; וכיון שנשתחררה, גמרו קידושיה כקידושי קטנה שגדלה, ואינו צריך לקדשה קידושין אחרים. בא אחר וקידשה אחר שנשתחררה, הרי זו ספק קידושין לשניהם. [יז] ואיזו היא שפחה חרופה האמורה בתורה, זו מי שחצייה שפחה וחצייה בת חורין שקידשה עבד עברי; ומי שחצייו עבד וחצייו בן חורין שקידש בת חורין, הרי זה ספק קידושין.
ד,יח שיכור שקידש--קידושיו קידושין, ואף על פי שנשתכר הרבה. ואם הגיע לשכרותו של לוט, אין קידושיו קידושין; ומתיישבין בדבר זה.
ד,יט המקדש בפחות מפרוטה, אינה מקודשת. קידשה באוכל או בכלי וכיוצא בו ששווה פחות מפרוטה--הרי זו מקודשת בספק, וצריכה גט מספק: שמא דבר זה שווה פרוטה במקום אחר. הא למדת, שכל המקדש בשווה כסף--אם היה שווה פרוטה באותה המדינה, הרי אלו קידושי ודאי; ואם אינו שווה פרוטה, הרי אלו קידושי ספק.
ד,כ ייראה לי, שאם קידש בתבשיל או בירק שאינו מתקיים, וכיוצא בהם--אם לא היו שווה פרוטה באותו המקום, אינה מקודשת כלל: שהרי דבר זה אינו מגיע למקום אחר עד שיפסד ויאבד, ולא יהיה שווה כלום. ודבר של טעם הוא זה, וראוי לסמוך עליו.
ד,כא [כ] המקדש אישה בפחות מפרוטה, או שקידש שתי נשים בפרוטה--אף על פי ששלח סבלונות אחר מכאן, אינה מקודשת; וכן קטן שקידש--אף על פי ששלח סבלונות אחר שהגדיל, אינה מקודשת: שמחמת קידושין הראשונים שלחן, שהיו קידושין פסולין.
ד,כב [כא] המקדש את האישה בכסף או בשטר, אינו צריך שייתן הקידושין לתוך ידה; אלא כיון שרצת לזרוק לה קידושיה, וזרקן--בין לתוך ידה, בין לתוך חיקה, או לתוך חצרה, או לתוך שדה שלה--הרי זו מקודשת: הייתה עומדת ברשות הבעל--צריך שייתן לתוך ידה, או לתוך חיקה.
ד,כג הייתה עומדת ברשות שהיא של שניהן, וזרק לה קידושיה מדעתה, ולא הגיעו לידה או לחיקה--הרי זו מקודשת קידושי ספק; ואפילו אמרה לו, הנח קידושיי על מקום זה, ואותו המקום של שניהם--הרי אלו קידושי ספק.
ד,כד [כב] היו עומדים ברשות הרבים, או ברשות שאינה של שניהם, וזרק לה קידושיה--קרוב לו, אינה מקודשת; קרוב לה, הרי זו מקודשת. מחצה למחצה, או שהיו ספק קרוב לה ספק קרוב לו, ואבדו קודם שיגיעו לידה--הרי זו מקודשת בספק.
ד,כה כיצד הוא קרוב לה, וקרוב לו: כל שהוא יכול לשמור אותן, והיא אינה יכולה--זה הוא קרוב לו; היא יכולה לשמור, והוא אינו יכול לשמור--זה הוא קרוב לה. שניהן יכולין לשמור אותו, או שניהן אינם יכולים לשמור אותו--זה הוא מחצה למחצה.
ה,א המקדש בדבר שהוא אסור בהנאה--כגון חמץ בפסח או בשר בחלב, וכיוצא בהן משאר איסורי הנאה--אינה מקודשת; ואפילו היה אסור בהנאה מדבריהם, כגון חמץ בשעה שישית מיום ארבעה עשר--אינה מקודשת.
ה,ב עבר ומכר דבר האסור בהנאה, וקידש בדמיו--הרי זו מקודשת: חוץ מעבודה זרה--שאם קידש בדמיה, אינה מקודשת, מפני שדמי עבודה זרה, אסורין בהנאה כמוה.
ה,ג המקדש בפרש עגל עבודה זרה, אינה מקודשת, שהכול מעבודה זרה אסור בהנאה, שנאמר "ולא ידבק בידך מאומה, מן החרם" (דברים יג,יח). אבל המקדש בפרש שור הנסקל, הרי זו מקודשת--אף על פי ששור הנסקל אסור בהנאה, פרשו אינו אסור בהנאה, שאינו דבר חשוב לגבי השור.
ה,ד [ג] המקדש בפירות שביעית, או באפר פרה אדומה, או במים שמילאן לעשותן מי נידה--הרי זו מקודשת.
ה,ה המקדש בהקדש של בדק הבית בשוגג--הרי זו מקודשת, והוא ישלם קרן וחומש להקדש, ויביא אשמו כדין כל מועל בשגגה; ואם קידש בו במזיד, אינה מקודשת. [ד] קידשה במעשר שני, בין בשוגג בין במזיד--אינה מקודשת: לפי שאין לו לעשות בו שאר חפציו עד שיתחלל, שנאמר במעשר "לה', הוא" (ויקרא כז,ל).
ה,ו [ה] כוהן שקידש בחלקו מקודשי קודשים, או מקודשים קלים--אינה מקודשת, מפני שלא הותרו אלא לאכילה בלבד; אבל כוהן שקידש בתרומה גדולה, ובתרומת מעשר, ובביכורים, וכן לוי שקידש במעשר ראשון, וישראל שקידש במעשר עני--הרי זו מקודשת.
ה,ז [ו] מתנות שלא הורמו, הרי הן כמי שהורמו. לפיכך ישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אימו כוהן, והפריש מהן תרומה ומעשרות--הרי הן כתרומות ומעשרות שנפלו לו בירושה מאבי אימו; ואם קידש בהן אישה, הרי זו מקודשת, שאף על פי שאינן ראויין לו לאכילה, יש לו למוכרן למי שהן ראויין לו.
ה,ח אבל ישראל שקידש בתרומה שהפריש מגורנו, אינה מקודשת: שהרי אין לו למוכרה, ואין לו בה אלא טובת הנאה, לפי שנותנה לכל כוהן שירצה; וטובת הנאה אינה ממון.
ה,ט [ז] המקדש את האישה בגזל, או בגניבה, או בחמס--אם נתייאשו הבעלים ונודע שקנה אותו דבר בייאוש, הרי זו מקודשת; ואם לאו, אינה מקודשת.
ה,י [ח] הנכנס לבית חברו, ולקח לו כלי או אוכל וכיוצא בהן, וקידש בו אישה, ובא בעל הבית--אף על פי שאמר לו, למה לא נתת לה דבר זה, שהוא טוב ממה שנתת לה--אינה מקודשת: שלא אמר לו דבר זה, אלא כדי שלא להתבייש עימו, והואיל וקידש בממון חברו שלא מדעת חברו, הרי זה גזל ואינה מקודשת. ואם קידשה בדבר שאין בעל הבית מקפיד עליו, כגון תמרה או אגוז--הרי זו מקודשת מספק.
ה,יא [ט] הייתה סחורה בינו ובין חברו, וחלקה שלא מדעת חברו, וקידש בחלקו--הואיל וצריכה שומת בית דין, אינה מקודשת: שאין זה נוטל לעצמו מה שירצה, ויניח מה שירצה.
ה,יב [י] גזל את האישה או גנב ממנה או חמסה, וחזר וקידשה בגזל ובגניבה ובחמס שלה, ואמר לה, הרי את מקודשת לי בו--אם קדם ביניהן שידוכין, ונטלה ושתקה--הרי זו מקודשת; ואם לא שידך אותה מעולם--אף על פי ששתקה כשנתן לה דברים אלו בתורת קידושין, אינה מקודשת; ואם אמרה הין, הרי זו מקודשת.
ה,יג [יא] וכן אם נתן לה פיקדון ואמר לה, כנסי פיקדון זה, וחזר ואמר לה, הרי את מקודשת לי בו--אם אמר לה קודם שתיטלנו, ונטלתו ושתקה--הרי זו מקודשת; ואם אחר שנטלתו בתורת פיקדון אמר לה, הרי את מקודשת בו, ושתקה--אין זה כלום, שכל שתיקה שלאחר מתן מעות אינה מועלת; אבל אם אמרה הין אחר שנטלה, הרי זו מקודשת.
ה,יד [יב] החזיר לה חוב שהיה לה אצלו, ואמר לה הרי את מקודשת בו קודם שתיטלנו, ונטלתו ושתקה--אם היה ביניהן שידוכין, הרי זו מקודשת; ואם לא שידך--אינה מקודשת, עד שתאמר הין. ואם אמר לה אחר שנטלה החוב שלה, הרי את מקודשת בו--ואפילו אמרה הין, אינה מקודשת: שהרי לא הגיע לידה ממנו כלום, אלא שלה נטלה; וכבר נפרע חובו משעה שנטלה, ואינה יכולה לחזור ולתובעו בחוב פעם אחרת.
ה,טו [יג] המקדש במלווה--אפילו הייתה בשטר, אינה מקודשת. כיצד: כגון שהיה לו אצלה חוב דינר, ואמר לה הרי את מקודשת לי בדינר שיש לי בידך--אינה מקודשת, מפני שהמלווה להוצאה ניתנה, ואין כאן דבר קיים ליהנות בו מעתה, שכבר הוציאה אותו דינר ועברה הנאתו.
ה,טז [יד] היה לו אצלה מלווה על המשכון, וקידשה באותה מלווה, והחזיר לה את המשכון--הרי זו מקודשת: שהרי היא נהנית במשכון מעתה, והרי הגיעה הנאה לידה.
ה,יז [טו] המקדש בהנאת מלווה, הרי זו מקודשת. כיצד: כגון שהלווה אותה עתה מאתיים זוז, ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאת זמן שארוויח ליך במלווה זו, שתהיה בידך כך וכך יום, ואיני תובעה ממך עד זמן פלוני--הרי זו מקודשת, שהרי יש לה הנאה מעתה להשתמש במלווה זו עד סוף זמן שקבע; ואסור לעשות כן, מפני שהיא כריבית. ופירשו רבותיי בהנאת מלווה, דברים שאין ראוי לשומען.
ה,יח [טז] אמר לה, הרי את מקודשת לי בפרוטה זו, ובחוב שיש לי אצליך--הרי זו מקודשת; וכן אם אמר לה, במלווה שיש לי אצליך, ובפרוטה זו--הרי זו מקודשת. [יז] היה לו חוב ביד אחרים, ואמר לה, הרי את מקודשת לי בחוב שיש לי ביד זה, במעמד שלושתן--הרי זו מקודשת.
ה,יט [יח] קידשה בפיקדון שיש לו בידה, או בשאלה שהשאילה--אם היה הפיקדון והשאלה או שווה פרוטה מהן קיים ברשותה, הרי זו מקודשת. [יט] אמר לה, הרי את מקודשת לי בשכר שאדבר עלייך לשלטון, ודיבר עליה, והניחה השלטון ולא תבעה--אינה מקודשת, אלא אם נתן לה פרוטה משלו: שההנאה שבאה לה מדבריו--הרי היא כמלווה, והמקדש במלווה אינה מקודשת.
ה,כ הרי את מקודשת לי במלאכה זו שאעשה עימך, ועשה עימה--אינה מקודשת, אלא אם כן נתן לה פרוטה משלו: לפי שהשכירות, יזכה בה הפועל מתחילה ועד סוף--כל זמן שיעשה מקצת מן המלאכה, יזכה במקצת מן השכר; ונמצא השכר כולו מלווה אצלה, והמקדש במלווה אינה מקודשת.
ה,כא האישה שאמרה, תן דינר לפלוני מתנה ואתקדש אני לך, ונתן ואמר לה, הרי את מקודשת לי בהנאת מתנה זו שנתתי על פיך--הרי זו מקודשת: אף על פי שלא הגיע לה כלום, הרי נהנת ברצונה שנעשה ונהנה פלוני בגללה.
ה,כב וכן אם אמרה לו, תן דינר לפלוני מתנה ואתקדש לו, ונתן לו, וקידשה אותו פלוני ואמר לה, הרי את מקודשת לי בהנאת מתנה זו שקיבלתי ברצונך--הרי זו מקודשת.
ה,כג [כב] אמר לה, הא לך דינר זה מתנה והתקדשי לפלוני, וקידשה אותו פלוני ואמר לה, הרי את מקודשת לי בהנאה זו הבאה לך בגללי--הרי זו מקודשת, אף על פי שלא נתן לה המקדש כלום.
ה,כד אמרה לו, הא לך דינר זה מתנה ואתקדש לך, ולקחו ואמר לה, הרי את מקודשת לי בהנאה זו שקיבלתי ממך--אם אדם חשוב הוא, הרי זו מקודשת, שהנאה יש לה בהיותו נהנה ממנה, ובהנאה זו תקנה עצמה לו.
ה,כה [כג] האומר לאישה, התקדשי לי בדינר, והרי זה המשכון בידך עד שאתן הדינר--אינה מקודשת: לא הדינר הגיע לידה, ולא המשכון נתן להיותו שלה. היה בידו משכון על חוב שיש לו אצל אחרים, וקידש בו אישה--אף על פי שאינו שלו, הרי זו מקודשת, מפני שבעל חוב, יש לו מקצת קניין בגופו של משכון.
ה,כו [כד] האומר לאישה, הרי את מקודשת לי בדינר זה, על מנת שתחזיריהו לי--אינה מקודשת, בין החזירה בין לא החזירה: שאם לא החזירתו, הרי לא נתקיים התנאי; ואם החזירתו, הרי לא נהנת ולא הגיע לידה כלום.
ה,כז [כה] נתן לה אגודה של הדס וכיוצא בה ואמר לה, הרי את מקודשת לי בזו, וקיבלה אותה, ואמרו לו והלוא אין בה שווה פרוטה, ואמר תתקדש בארבעה זוזים המוחבאים בתוך האגודה--אם אמרה הין, הרי זו מקודשת. ואם שתקה--אינה מקודשת במעות אלו, שהשתיקה שלאחר מתן מעות לידה אינה מועלת; ותהיה מקודשת בספק, מפני האגודה--שמא תשווה פרוטה, במקום אחר.
ה,כח [כו] האומר לאישה, התקדשי לי בתמרה זו, התקדשי לי בזו, התקדשי לי בזו--אם יש באחת מהן שווה פרוטה, הרי זו מקודשת; ואם לאו--אינה מקודשת אלא מספק, שמא תשווה תמרה אחת פרוטה במדינה אחרת.
ה,כט [כז] אמר לה, התקדשי לי בזו ובזו ובזו--אם יש בכולם שווה פרוטה, מקודשת; ואם לאו, אינה מקודשת אלא מספק. הייתה אוכלת ראשונה ראשונה--אם יש באחרונה שווה פרוטה, מקודשת; ואם לאו, אינה מקודשת אלא מספק--שאותן תמרים שאכלה, הרי הן כמלווה, והמקדש במלווה אינה מקודשת, ונמצא שאין הקידושין אלא בתמרה אחרונה.
ה,ל [כח] אמר לה, הרי את מקודשת לי באלו--אם יש בכולן שווה פרוטה, מקודשת: אף על פי שהיא אוכלת ראשונה ראשונה, שלה היא אוכלת.
ה,לא [כט] האומר לאישה, הרי את מקודשת לי בכוס זה--אם היה מלא מים--הרי זו מקודשת בו, ובמה שבתוכו; ואם היה מלא יין--הרי זו מקודשת בו, ולא במה שבתוכו. ואם היה מלא שמן--הרי זו מקודשת במה שבתוכו, ולא בו; לפיכך אם לא היה בשמן שווה פרוטה, הרי זו מקודשת בספק, ואם היה בשמן שווה פרוטה, הרי זו מקודשת ודאי: ואין משגיחין על הכוס.
ו,א המקדש על תנאי--אם נתקיים התנאי, מקודשת; ואם לא נתקיים, אינה מקודשת: בין שהיה התנאי מן האיש, בין שהיה מן האישה. וכל תנאי שבעולם--בין בקידושין, בין בגירושין, בין במקח וממכר, בין בשאר דיני ממון--צריך להיות בתנאי, ארבעה דברים.
ו,ב ואלו הן הארבעה דברים של כל תנאי--שיהיה תנאי כפול, ושיהיה הין שלו קודם ללאו, ושיהיה התנאי קודם למעשה, ושיהיה התנאי דבר שאפשר לקיימו. ואם חסר התנאי אחד מהן--הרי התנאי בטיל, וכאילו אין שם תנאי כלל; אלא תהיה זו מקודשת או מגורשת ויתקיים המקח או המתנה מיד, וכאילו לא התנה כלל, הואיל וחסר התנאי, אחד מן הארבעה.
ו,ג כיצד: האומר לאישה אם תיתני לי מאתיים זוז, הרי את מקודשת לי בדינר זה, ואם לא תיתני לי, לא תהי מקודשת, ואחר שהתנה תנאי זה, נתן לה הדינר--הרי התנאי קיים, והרי זו מקודשת על תנאי; ואם נתנה לו מאתיים זוז, הרי זו מקודשת, ואם לא נתנה, אינה מקודשת.
ו,ד אבל אם אמר לה הרי את מקודשת לי בדינר זה, ונתן הדינר בידה, והשלים התנאי ואמר אם תיתני לי מאתיים זוז, תהי מקודשת, ואם לא תיתני לי, לא תהי מקודשת--הרי התנאי בטיל, מפני שהקדים המעשה ונתן לידה ואחר כך התנה, ואף על פי שהכול, בתוך כדי דיבור; והרי זו מקודשת מיד, ואינה צריכה ליתן לו כלום.
ו,ה וכן אם אמר לה אם תיתני לי מאתיים זוז, הרי את מקודשת לי בדינר זה, ואחר כך נתן הדינר לידה--הרי התנאי בטיל, מפני שלא כפל תנאו, שהרי לא אמר לה ואם לא תיתני, לא תהי מקודשת; והרי זו מקודשת מיד, ואינה צריכה ליתן לו כלום.
ו,ו וכן אם אמר לה אם לא תיתני לי מאתיים זוז, לא תהי מקודשת לי, ואם תיתני לי מאתיים זוז, הרי את מקודשת לי בדינר זה, ואחר כך נתן הדינר לידה--הרי התנאי בטיל, מפני שהקדים לאו להין; והרי זו מקודשת מיד, ואינה צריכה ליתן.
ו,ז וכן אם אמר לה אם תעלי לרקיע, או תרדי לתהום, הרי את מקודשת לי בדינר זה, ואם לא תעלי לרקיע, ולא תרדי לתהום, לא תהי מקודשת, ואחר כך נתן הדינר בידה--הרי התנאי בטיל, והרי היא מקודשת מיד: שהדבר ידוע שאי אפשר לה לקיים תנאי זה, ואין זה אלא כמפליגה בדברים דרך שחוק והתל.
ו,ח הרי שהתנה בדבר שאפשר לעשותו, אלא שהתורה אסרה אותו--כגון שאמר לאישה אם תאכלי חלב ודם, הרי את מקודשת לי בדינר זה, ואם לא תאכלי, לא תהי מקודשת, אם תאכלי בשר חזיר, הרי זה גיטיך, ואם לא תאכלי, לא יהא גט, ואחר שהתנה, נתן הדינר או הגט בידה--הרי התנאי קיים; ואם עברה ואכלה, תהיה מקודשת או מגורשת, ואם לא אכלה, אינה מקודשת ואינה מגורשת. ואין אומרים בזה, הרי התנה על מה שכתוב בתורה, שהרי בידה שלא תאכל, ולא תתקדש ולא תתגרש.
ו,ט ובמה אמרו כל המתנה על מה שכתוב בתורה, תנאו בטיל חוץ מדבר שבממון: כגון שקידש או גירש או נתן או מכר על תנאי שהוא רוצה בתנאו שיזכה עצמו בדבר שלא זיכתה לו תורה ומנעה ממנו, או יפטור עצמו בתנאו מדבר שחייבה אותו בו תורה--שאומרין לו תנאך בטיל, וכבר נתקיימו מעשיך, ואין אתה נפטר מדבר שחייבה אותך בו התורה, ולא תזכה בדבר שמנעה אותך ממנו.
ו,י כיצד: כגון שקידש אישה על תנאי שאין לה עליו שאר כסות ועונה--שאומרין לו כסות ושאר, תנאך קיים מפני שהוא תנאי שבממון. אבל בעונה--תנאך בטיל, שהתורה חייבה אותך בעונה: והרי זו מקודשת, ואתה חייב בעונתה; ואין בידך לפטור עצמך בתנאך. וכן כל כיוצא בזה.
ו,יא וכן המקדש יפת תואר על תנאי שיתעמר בה--הרי זו מקודשת, ואין לו להתעמר בה: שהרי התורה מנעה אותו מלהשתעבד בה, אחר שנבעלה; ולא מפני תנאו יזכה בדבר שמנעה אותו תורה, אלא תנאו בטיל. וכן כל כיוצא בזה.
ו,יב [יא] התנה על האישה בשעת קידושין, או בשעת גירושין, שתיבעל לאביה ולאחיה או לבנה, וכיוצא בזה--הרי זה כמי שהתנה עליה שתעלה לרקיע, או שתרד לתהום; ותנאו בטיל, שאין בידה שיעברו אחרים ויבואו על הערווה, ונמצא שהתנה בדבר שאין בידה לקיימו. וכן כל כיוצא בזה.
ו,יג [יב] אבל אם התנה עליה שייתן לי פלוני חצרו, או שישיא בתו לבני, וכיוצא בזה--תנאו קיים: שהרי אפשר בידה לקיימו, ותיתן לפלוני ממון הרבה, עד שייתן לו חצרו, ועד שישיא בתו לבנו--שהרי אין כאן עבירה. וכן כל כיוצא בזה.
ו,יד [יג] שים אלו הדברים של תנאים לנגד עיניך תמיד, וכל מקום שאתה שומע המקדש על תנאי כך וכך, או הנותן גט על תנאי כך וכך, או המוכר, או הנותן על תנאי--תדע שהתנאי יש בו ארבעה דברים אלו שביארנו, כדי שלא נהיה צריכין לפרש אותן בכל מקום ומקום; ואם חסר אחד מהן, אין כאן תנאי.
ו,טו [יד] יש מקצת גאונים אחרונים שאמרו אין אדם צריך לכפול תנאו, אלא בגיטין וקידושין בלבד; אבל בדיני ממון, אינו צריך לכפול. ואין ראוי לסמוך על דבר זה, שכפילת התנאי עם שאר הארבעה דברים, מתנאי בני ראובן ובני גד למדו אותן חכמים, "אם יעברו בני גד . . . ואם לא יעברו" (במדבר לב,כט-ל)--ותנאי זה, לא היה בגיטין ולא בקידושין. וכזה הורו גדולי הגאונים הראשונים, וכן ראוי לעשות.
ו,טז [טו] המקדש על תנאי--כשיתקיים התנאי--תהיה מקודשת משעה שנתקיים התנאי, לא משעה שנתקדשה.
ו,יז כיצד: האומר לאישה אם אתן לך מאתיים זוז בשנה זו, הרי את מקודשת לי בדינר זה, ואם לא אתן לך, לא תהי מקודשת, ונתן הדינר לידה בניסן, ונתן לה המאתיים זוז שהתנה עימה בתשרי--הרי זו מקודשת מתשרי; לפיכך אם קידשה שני, קודם שיתקיים התנאי של ראשון--הרי זו מקודשת לשני. וכן הדין בגיטין, ובממונות--בשעה שיתקיים התנאי--הוא שיהיה גט, או יתקיים המקח או המתנה.
ו,יח [טז] במה דברים אמורים, בשהיה שם תנאי, ולא אמר מעכשיו; אבל אם אמר לה, הרי את מקודשת לי מעכשיו בדינר זה, אם אתן ליך מאתיים זוז, ולאחר זמן נתן לה המאתיים--הרי זו מקודשת למפרע, משעת הקידושין, אף על פי שלא נעשה התנאי, אלא לאחר זמן מרובה; לפיכך אם קידשה אחר, קודם שייעשה התנאי--אינה מקודשת. וכן הדין בגיטין, ובממונות.
ו,יט [יז] כל האומר מעכשיו, אינו צריך לכפול תנאו; ולא להקדים התנאי למעשה, אלא אף על פי שהקדים המעשה, תנאו קיים. אבל צריך להתנות בדבר שאפשר לקיימו; ואם התנה בדבר שאי אפשר לקיימו--הרי זה כמפליג בדברים, ואין שם תנאי. וכל האומר על מנת--הרי זה כאומר מעכשיו, ואינו צריך לכפול התנאי, ולא להקדימו למעשה.
ו,כ [יח] כיצד: האומר לאישה, הרי את מקודשת לי, על מנת שתיתני לי מאתיים זוז, הרי זה גיטיך, על מנת שתיתני לי מאתיים זוז, הרי חצר זו נתונה לך במתנה, על מנת שתיתן לי מאתיים זוז--הרי תנאו קיים, ונתקדשה האישה, או נתגרשה, וזכה זה בחצר: והם, ייתנו המאתיים זוז; ואם לא נתנו--לא תהיה זו מקודשת, ולא תתגרש זו, ולא יזכה זה בחצר. ואף על פי שלא כפל תנאו, ואף על פי שהקדים המעשה לתנאי, ונתן הקידושין או הגט בידה והחזיק זה בחצר, ואחר כך השלים תנאו: שהרי כשיתקיים התנאי--יזכה זה בחצר, ותתקדש זו ותתגרש זו, משעה ראשונה שבה נעשה המעשה, כאילו לא היה שם תנאי כלל.
ז,א האומר לאישה, הרי את מקודשת לי, על מנת שירצה אבי--רצה האב, מקודשת; לא רצה, או ששתק, או שמת קודם שישמע הדבר--אינה מקודשת. על מנת שלא ימחה אבי--שמע ומיחה, אינה מקודשת; לא מיחה, או שמת--הרי זו מקודשת. מת הבן, ואחר כך שמע האב--מלמדין את האב שיאמר איני רוצה, כדי שלא יהא שם קידושין, ולא תיפול לפני יבם.
ז,ב האומר לאישה, הרי את מקודשת לי בזה, על מנת שיש לי מאתיים זוז, או בית כור עפר--אם יש שם עדים שיש לו, הרי זו מקודשת; ואם אין לו, הרי זו מקודשת מספק--שמא יש לו, והוא אומר אין לו כדי לקלקלה.
ז,ג הרי את מקודשת לי בזה, על מנת שיש לי מאתיים זוז, או בית כור עפר במקום פלוני--אם יש לו באותו מקום, מקודשת; ואם אין לו באותו מקום שאמר, הרי זו מקודשת מספק--שמא יש לו שם, והוא מתכוון לקלקלה.
ז,ד הרי את מקודשת לי בזה, על מנת שאראך מאתיים זוז, או בית כור עפר--הרי זו מקודשת, ויראנה; הראה הזוזים ביד אחרים, או שהראה בית כור עפר בשדה אחרים--אינה מקודשת, עד שיראנה משלו. לקח המעות במלווה, או בשותפות, או ששכר השדה, או לקחה באריסות והראה--אינה מקודשת, עד שיראנה משלו: שמשמע שאראך, שאראך שעימי לעצמי דבר זה שאמרתי לך.
ז,ה היה לו בית כור עפר, והיה בו נקעים עמוקים עשרה טפחים, או סלעים גבוהים עשרה טפחים--אם היו הנקעים מלאים מים--הרי הן כסלעים ואין נמדדין עימו, מפני שאינן ראויין לזריעה; ואם אינן מלאין מים--נמדדין עימו, מפני שהן ראויין לזריעה.
ז,ו האומר לאישה, הרי את מקודשת לי בזה, על מנת שאין עלייך נדרים, ונמצאו עליה אחד משלושה נדרים אלו--שלא תאכל בשר, או שלא תשתה יין, או שלא תתקשט במיני צבעונין--אינה מקודשת; נמצא עליה נדר חוץ מאלו--אף על פי שהוא אומר מקפיד אני אפילו על זה, הרי זו מקודשת. ואם אמר לה, על מנת שאין עלייך כל נדר--אפילו נמצאת שנדרה שלא תאכל חרובין, אינה מקודשת.
ז,ז האומר לאישה הרי את מקודשת לי בזה, על מנת שאין ביך מומין, ונמצא בה אחד מן המומין הפוסלין בנשים--אינה מקודשת; נמצא בה מום אחר חוץ מאותן המומין--אף על פי שאמר מקפיד אני אפילו על זה, הרי זו מקודשת.
ז,ח ומה הן המומין הפוסלין בנשים--כל המומין הפוסלין בכוהנים, פוסלין בנשים; ובהלכות ביאת המקדש, יתבארו כל מומי הכוהנים. ויותר עליהן בנשים--ריח הרע, וזיעה, וריח הפה, וקול עבה, ודדין גסין מחברותיה טפח, וטפח בין דד לדד, ונשיכת כלב ונעשה המקום צלקת; ושומה שעל הפדחת, אפילו הייתה קטנה ביותר, ואפילו קרובה משיער ראשה ואף על פי שאין בה שיער, וזו היא השומה שיתרה באישה על הכוהנים.
ז,ט אבל אם הייתה שומה שיש בה שיער בשאר הפנים, או שומה גדולה כאיסר אף על פי שאין בה שיער--הרי זה מום, בין בכוהנים בין בנשים.
ז,י [ח] המקדש אישה סתם, ונמצא בה אחד מן המומין הפוסלין בנשים, או נמצא עליה אחד משלושה נדרים--הרי זו מקודשת מספק.
ז,יא קידשה על מנת שאין עליה נדרים, והיו עליה נדרים, והלכה אצל חכם והתיר לה--הרי זו מקודשת; [ט] קידשה על מנת שאין בה מומין, והיו בה מומין, והלכה אצל רופא וריפא אותה--אינה מקודשת. אבל אם התנה האיש שאין עליו נדרים, ושאין בו מומין, והיו עליו נדרים, והיו בו מומין, והלך אצל חכם והתירו, אצל רופא וריפאו--הרי זו מקודשת: שאין לאיש גנאי במומין שכבר נרפאו, ואין האישה מקפדת על זאת.
ז,יב [י] האומר לאישה, הרי את מקודשת לי בזה, על מנת שאתן ליך מאתיים זוז מכאן ועד שלושים יום--אם נתן לה בתוך שלושים יום, מקודשת; ואם עברו השלושים ולא נתן, אינה מקודשת.
ז,יג הרי את מקודשת לי בזוזים אלו, לאחר שלושים יום--אף על פי שנתאכלו המעות בתוך שלושים יום, הרי זו מקודשת לאחר השלושים; ואם חזר בו בתוך השלושים, או חזרה היא--אינה מקודשת.
ז,יד [יא] בא שני וקידשה בתוך השלושים יום, הרי זו מקודשת לשני לעולם--לפי שבשעה שקידשה השני, לא הייתה מקודשת, ותפסו בה קידושי שני, ונעשת אשת איש; ולאחר השלושים יום, כשיבואו קידושי ראשון, ימצאו אותה אשת איש, ונמצא הראשון כמי שקידש אשת איש שאין הקידושין תופסין בה.
ז,טו [יב] האומר לאישה, הרי את מקודשת לי מעכשיו לאחר שלושים יום בדינר זה, ובא אחר וקידשה בתוך השלושים--הרי זו מקודשת מספק לשניהם; לפיכך שניהם נותנין גט, בין בתוך השלושים יום בין לאחר השלושים יום.
ז,טז הרי את מקודשת לי מעכשיו לאחר שלושים יום, ובא אחר ואמר לה, הרי את מקודשת לי מעכשיו לאחר עשרים יום, ובא אחר ואמר לה, הרי את מקודשת לי מעכשיו לאחר עשרה ימים, אפילו הן מאה על הסדר הזה--קידושי כולן תופסין בה; וצריכה גט מכל אחד ואחד, מפני שהיא מקודשת לכולן בספק.
ז,יז [יג] האומר לאישה, הרי את מקודשת לי חוץ מפלוני, כלומר שלא תיאסר עליו, אלא תהיה אשת איש על כל העולם ולפלוני כפנויה--הרי זו ספק מקודשת. אבל אם אמר לה, הרי את מקודשת לי, על מנת שתהיי מותרת לפלוני--הרי זו מקודשת; ותהיה אסורה על אותו פלוני כשאר העם, מפני שהתנה בדבר שאי אפשר לקיימו.
ז,יח [יד] הנותן שתי פרוטות לאישה ואמר לה, הרי את מקודשת לי היום באחת, ובאחת לאחר שאגרשך--הרי זו מקודשת; וכשיגרש אותה, תהיה מקודשת--עד שיגרש אותה פעם שנייה, מן קידושי פרוטה שנייה.
ז,יט אבל האומר לאישה, הרי את מקודשת לי בזה לאחר שאתגייר, לאחר שתתגיירי, לאחר שאשתחרר, לאחר שתשתחררי, לאחר שימות בעליך, לאחר שתמות אחותיך--אינה מקודשת, מפני שאינו יכול עתה לקדשה.
ז,כ [טו] האומר ליבמה, הרי את מקודשת לי בזה לאחר שיחלוץ ליך יבמיך--הרי זו מקודשת מספק, הואיל ואילו קידשה עתה, היו קידושין תופסין בה מספק.
ז,כא [טז] האומר לחברו, אם ילדה אשתך נקבה, הרי היא מקודשת לי בזה--לא אמר כלום; ואם הייתה אשת חברו מעוברת והוכר העובר, הרי זו מקודשת. וייראה לי, שצריך לחזור ולקדש אותה מאביה אחר שתיוולד, כדי שיכניס אותה בקידושין שאין בהן דופי.
ז,כב [יז] האומר לאישה, הרי את מקודשת לי במאה דינר, ונתן לה אפילו דינר אחד--הרי זו מקודשת משלקחה הדינר, והוא ישלים לה את השאר: שזה כמי שאמר לה, הרי את מקודשת לי בדינר זה, על מנת שאשלים ליך מאה דינר--שהיא מקודשת לו מעכשיו.
ז,כג במה דברים אמורים, בשאמר לה במאה דינר סתם. אבל אם פירש ואמר לה, הרי את מקודשת לי במאה דינר אלו, והתחיל למנות לתוך ידה--אינה מקודשת עד שישלים; ואפילו בדינר האחרון, שניהם יכולים לחזור זה בזה. וכן אם נמצא מנה חסר דינר, או נמצא מהן דינר נחושת--אינה מקודשת. נמצא בהם דינר רע--אם יכולה להוציאו על ידי הדוחק, יחליפנו; ואם לאו, אינה מקודשת.
ז,כד [יח] אמר לה, הרי את מקודשת לי בבגדים אלו שהן שווין חמישים דינר, והיו של משי וכיוצא בהן שהאישה מתאווה להן--אם היו שווין חמישים, הרי זו מקודשת משעת לקיחה, ואינן צריכין שומה בשוק ואחר כך תהיה מקודשת, כדי שתסמוך דעתה; אלא הואיל והן שווין כשאמר לה, הרי זו מקודשת משעה ראשונה. ואם אינן שווין, אינה מקודשת.
ז,כה [יט] איש ואישה שהיו עסקין בדברי אירוסין, הוא אומר במאה דינר אקדש אותך, והיא אומרת איני מתקדשת לך אלא במאתיים זוז; והלך זה לביתו, והלכה זו לביתה. ואחר כך תבעו זה את זה, וקידשו סתם--אם האיש תבע את האישה, ייעשו דברי האישה; ואם האישה תבעה את האיש, ייעשו דברי האיש.
ז,כו [כ] העושה שליח לקדש לו אישה, והלך השליח וקידשה על תנאי--אינה מקודשת; וכן אם אמר לו לקדשה על תנאי, והלך וקידשה סתם, או על תנאי אחר, או ששינה את התנאי--אינה מקודשת.
ז,כז [כא] אמר לו קדשה לי במקום פלוני, והלך וקידשה במקום אחר--אינה מקודשת; קדשה לי והרי היא במקום פלוני, והלך וקידשה במקום אחר--הרי זו מקודשת, מפני שמראה מקום הוא לו.
ז,כח וכן היא שאמרה לשלוחה, קבל לי קידושיי במקום פלוני, וקיבלו לה במקום אחר--אינה מקודשת; הרי הבעל במקום פלוני, וקיבל לה במקום אחר--הרי זו מקודשת, מפני שמראה מקום היא לו.
ז,כט [כב] המקדש את האישה וחזר בו מיד, הוא או היא--אף על פי שחזרו בתוך כדי דיבור--אין חזרתם כלום, והרי היא מקודשת. [כג] המקדש על תנאי, וחזר אחר כמה ימים וביטל התנאי--אף על פי שביטלו בינו לבינה שלא בפני עדים--בטיל התנאי, והרי היא מקודשת סתם.
ז,ל וכן אם היה התנאי מן האישה, וביטלה אותו אחר כן בינה לבינו--בטיל התנאי; לפיכך המקדש על תנאי וכנס סתם, או בעל סתם--הרי זו צריכה גט, אף על פי שלא נתקיים התנאי, שמא ביטל התנאי, כשבעל או כשכנס.
ז,לא וכן המקדש בפחות מפרוטה, או במלווה, וחזר ובעל סתם בפני עדים--צריכה גט, שעל בעילה זו סמך לא על אותן הקידושין הפסולין: חזקה היא--שאין אדם מישראל הכשרים עושה בעילתו בעילת זנות, והרי בידו עתה לעשותה בעילת מצוה.
ח,א האומר לאישה, התקדשי לי בכוס זה של יין ונמצא של דבש, של דבש ונמצא של יין, בדינר של כסף ונמצא של זהב, של זהב ונמצא של כסף, על מנת שאני כוהן ונמצא לוי, לוי ונמצא כוהן, נתין ונמצא ממזר, ממזר ונמצא נתין, בן עיר ונמצא בן כרך, בן כרך ונמצא בן עיר, על מנת שאני עשיר ונמצא עני, עני ונמצא עשיר, על מנת שביתי קרוב למרחץ ונמצא רחוק, רחוק ונמצא קרוב, על מנת שיש לי בת או שפחה גודלת או אופה ואין לו, על מנת שאין לו ויש לו, על מנת שיש לי אישה ובנים ואין לו, על מנת שאין לו ויש לו--בכל אלו והדומין להן, אינה מקודשת; וכן, היא שהטעתו.
ח,ב ובכולם--אף על פי שאמרה בליבי היה להתקדש לו, אף על פי שהטעני ואין הדבר כמו שאמר, וכן אם אמר הוא בליבי היה לקדשה, אף על פי שהטעתני--אינה מקודשת: דברים שבלב, אינם דברים.
ח,ג הרי את מקודשת לי, על מנת שאני בסם, ונמצא בסם ובורסי, על מנת שאני בן עיר, ונמצא בן עיר ובן כרך, על מנת ששמי יוסף, ונמצא שמו יוסף ושמעון--הרי זו מקודשת; אבל אם אמר לה, על מנת שאין שמי אלא יוסף, ונמצא שמו יוסף ושמעון, שאיני אלא בסם, ונמצא בסם ובורסי, שאיני אלא בן עיר, ונמצא בן כרך ובן עיר--אין זו מקודשת.
ח,ד האומר לאישה, הרי את מקודשת לי בזה, על מנת שאני יודע לקרות--צריך שיקרא התורה ויתרגם אותה תרגום אונקלוס הגר; על מנת שאני קראה--צריך להיות יודע לקרות תורה נביאים וכתובים, בדקדוק יפה.
ח,ה על מנת שאני יודע לשנות, צריך להיות יודע לקרות המשנה; על מנת שאני תנאה, צריך להיות יודע לקרות המשנה וספרא וספרי ותוספתא של רבי חייא.
ח,ו [ה] על מנת שאני תלמיד--אין אומרין כבן עזאי וכבן זומא, אלא כל ששואלין אותו דבר אחד בתלמודו ואומרו, ואפילו בהלכות החג שמלמדין אותן ברבים מדברים הקלים סמוך לחג, כדי שיהיו כל העם בקיאין בהן.
ח,ז על מנת שאני חכם--אין אומרין כרבי עקיבה וחבריו, אלא כל ששואלין אותו דבר חכמה בכל מקום ואומר. על מנת שאני גיבור--אין אומרין כאבנר בן נר וכיואב, אלא כל שחבריו מתייראים ממנו מפני גבורתו.
ח,ח על מנת שאני עשיר--אין אומרין כרבי אלעזר בן עזריה, אלא כל שבני עירו מכבדין אותו מפני עושרו.
ח,ט על מנת שאני צדיק--אפילו רשע גמור--הרי זו מקודשת מספק, שמא הירהר בתשובה בדעתו. על מנת שהוא רשע--אפילו צדיק גמור--הרי זו מקודשת מספק, שמא הירהר בעבודה זרה בדעתו: שעוון עבודה זרה גדול הוא, ומשיהרהר לעבוד בליבו נעשה רשע, שנאמר "פן יפתה לבבכם" (דברים יא,טז), וכתוב "למען תפוש את בית ישראל, בליבם" (יחזקאל יד,ה).
ח,י [ו] המקדש את האישה ואמר סבור הייתי שהיא כוהנת והרי היא לוייה, לוייה והרי היא כוהנת, ענייה והרי היא עשירה, עשירה והרי היא ענייה--הרי זו מקודשת, מפני שלא הטעתו; וכן היא שאמרה, סבורה הייתי שהוא כוהן והרי הוא לוי, לוי והרי הוא כוהן, עשיר והרי הוא עני, עני והרי הוא עשיר--הרי זו מקודשת, מפני שלא הטעה אותה.
ט,א המקדש שתי נשים שאסור לישא שתיהן משום ערווה, כאחת--אינן מקודשות. כיצד: כגון שקידש אישה ובתה, או שתי אחיות כאחת--אין אחת מהן מקודשת.
ט,ב קידש נשים רבות כאחת ואמר, הרי כולכם מקודשות לי, והיו בהן שתי אחיות, או אישה ובתה, וכיוצא בהן--אין אחת מכולן מקודשת; ואם אמר להן, הראויה מכם לביאה מקודשת לי--הרי כולן מקודשות, חוץ מן האחיות, או אישה ובתה, וכיוצא בהן.
ט,ג וכן אם אמר להן, הרי כולכם מקודשות לי, והייתה בהן שפחה, או גויה, או אישה אחת ערווה, כגון אשת איש או בתו או אחותו וכיוצא בהן--אין אחת מכולם מקודשת; ואם אמר הראויה מכם לביאה מקודשת לי--הרי כולן מקודשות לו, חוץ מאותה אישה שאין הקידושין תופסין בה.
ט,ד [ג] אמר לשתי אחיות, הרי אחת מכם מקודשת לי בזה, ונתן להן פרוטה, או שקיבלתה אחת על יד חברתה, וכן האומר לאב, אחת מבנותיך מקודשת לי, וקיבל האב קידושיה--כולן צריכות גט ממנו; ואסור לו לבוא על אחת מהן, מפני שהקידושין תופסין בהן, ואף על פי שאי אפשר לבוא על אחת מהן.
ט,ה [ד] העושה שליח לקדש לו אישה פלונית, והלך לקדשה לו, וקידש המשלח בעצמו לאימה או לבתה או לאחותה, ואין ידוע איזו מהן נתקדשה ראשונה--שתיהן צריכות גט, ואסורות עליו.
ט,ו וכן האישה שעשתה שליח לקדשה, והלכה וקידשה היא עצמה לאחר, ואין ידוע איזה מהן קדם--שניהן נותנין לה גט; ואם רצו, אחד נותן גט ואחד כונס. [ה] במה דברים אמורים, ברחוקין; אבל אם קידשה השליח לאב וקידשה היא עצמה לבן, או לאחיו, וכיוצא בהן--שניהם נותנין גט, והיא אסורה לשניהם.
ט,ז [ו] האומר לשלוחו, צא וקדש לי אישה, ומת השליח, ואינו יודע אם קידש לו אישה אם לא קידש--הרי זה בחזקת שקידש, שחזקת השליח לעשות שליחותו. והואיל ואין ידוע איזו אישה קידש לו, הרי זה אסור בכל אישה שיש לה קרובות שהן ערווה עליו, כגון אישה שיש לה בת או אם או אחות וכיוצא בהן: שאם תאמר יישא זו--שמא אימה קידש לו שלוחו, או אחותה, או בתה. ומותר באישה שאין לה קרובות כגון אלו.
ט,ח הייתה לה קרובה, אחות או אם וכיוצא בהן, והייתה הקרובה אשת איש בשעה שעשהו שליח--אף על פי שנתגרשה קודם שימות השליח--הרי זה מותר בה; ואין אומרים שמא קידש השליח את קרובתה אחר שנתגרשה, מפני שלא הייתה ראויה בשעה שעשה השליח, ואין אדם עושה שליח לקדש לו, אלא אישה שיכול הוא לקדשה בשעת השליחות.
ט,ט [ז] מי שהיו לו חמישה בנים, ועשו כולן את אביהם שליח לקדש להם אישה, ואמר אבי הבנים לאיש שהיו לו חמש בנות, אחת מבנותיך מקודשת לאחד מבניי, וקיבל האב הקידושין--כל אחת מהן צריכה חמישה גיטין מכל האחין, הואיל וכולן נתנו רשות לאב לקדש להן; מת אחד מהם, כל אחת מהן צריכה ארבעה גיטין, וחליצה מאחד מהם.
ט,י [ח] האב שהייתה לו בת קטנה, או נערה שהיא ברשותו, ובת בוגרת, ונתנה לו הבוגרת רשות לקדשה, וקידש בתו סתם לאחד--אין הבוגרת בכלל, עד שיפרש ויאמר, בתי הבוגרת, שעשת אותי שליח; לפיכך אין הבוגרת מקודשת, ואחותה מקודשת.
ט,יא [ט] מי שיש לו שתי כיתי בנות משתי נשים, וכולן ברשותו, וקידש אחת מהן ובשעת הקידושין אמר לבעל, קידשתי לך את בתי הגדולה--אף על פי שיש לומר, שמא גדולה שבגדולות קידש לו, או גדולה שבקטנות, או קטנה שבגדולות שהיא גדולה מן הגדולה שבקטנות--הרי כולן מותרות, חוץ מן הגדולה שבגדולות; והיא לבדה המקודשת.
ט,יב וכן אם קידש בתו הקטנה--אף על פי שיש לומר, שמא קטנה שבקטנות, או קטנה שבגדולות, או גדולה שבקטנות שהיא קטנה מן הקטנה שבגדולות--הרי כולן מותרות, חוץ מן הקטנה שבקטנות; והיא לבדה המקודשת: שמשמע בתי הגדולה, שאין בבנותיו גדולה ממנה; ומשמע קטנה, שאין בהן קטנה ממנה.
ט,יג [י] נאמן האב לומר על בתו קודם שתבגור, שהיא מקודשת; ואוסרה על הכול. [יא] האב שאמר, קידשתי את בתי ואיני יודע למי קידשתיה--הרי זו אסורה לעולם על כל אדם, עד שיאמר האב נודע לי שלפלוני קידשתיה; ותהיה צריכה גט ממנו בלבד, ואף על פי שנודע לו אחר שבגרה.
ט,יד [יב] אמר האב, איני יודע למי קידשתיה, ובא אחד ואמר, אני הוא שקידשתיה--נאמן אף לכנוס, ואינו צריך קידושין אחרים. [יג] באו שניים, זה אומר אני קידשתיה, וזה אומר אני קידשתיה--שניהן נותנין גט; ואם רצו, אחד כותב גט ואחד כונס. כנסה, ואחר כך בא אחר ואמר, אני הוא שקידשתיה--אינו נאמן, ואינו אוסרה על בעלה.
ט,טו [יד] האישה שאמרה, נתקדשתי ואיני יודעת למי נתקדשתי, ובא אחד ואמר, אני הוא שקידשתיך--נאמן ליתן לה גט, ותהיה מותרת לכל אדם חוץ ממנו; אבל אינו נאמן לכנוס, שמא יצרו תקפו והיא תרגיל לו כדי להתירה.
ט,טז [טו] האומר לאישה, קידשתיך, והיא אומרת, לא קידשתני--הוא אסור בקרובותיה, והיא מותרת בקרוביו. היא אומרת, קידשתני, והוא אומר, לא קידשתיך--הוא מותר בקרובותיה, והיא אסורה בקרוביו. קידשתיך, והיא אומרת, לא קידשת אלא בתי--הוא אסור בקרובות גדולה, וגדולה מותרת בקרוביו; ומותר בקרובות הבת, והבת מותרת בקרוביו.
ט,יז קידשתי את בתך, והיא אומרת, לא קידשת אלא אותי--הוא אסור בקרובות הבת, והבת מותרת בקרוביו; ומותר בקרובות האם, והאם אסורה בקרוביו.
ט,יח [טז] וכל אלו שטוענין הקידושין, בשטען הטוען שהיו שם קידושין בפני עדים, והלכו למדינה אחרת או מתו; אבל אם הודו שהיו הקידושין בלא עדים--אין כאן קידושין, כמו שביארנו.
ט,יט וכל מקום שתאמר האישה לאיש קידשתני, והוא אומר לא קידשתיך--מבקשים ממנו שיכתוב לה גט כדי להתירה לשאר העם, שאין לו בזה הפסד; ואם נתן לה גט מעצמו, כופין אותו ליתן כתובה.
ט,כ [יז] העושה לו שליח לקדש לו אישה, והלך וקידשה לעצמו--הרי זו מקודשת לשליח; ואסור לעשות כן. וכל העושה דבר זה וכיוצא בו בשאר דברי מקח וממכר, נקרא רשע.
ט,כא [יח] העושה שליח לקדש לו אישה, והלך וקידשה, השליח אומר, לעצמי קידשתיה, והאישה אומרת, לראשון ששילחו נתקדשתי--אם לא עשה השליח בעדים, הרי השליח אסור בקרובותיה, והיא מותרת בקרוביו; והאישה אסורה בקרובי המשלח, והמשלח מותר בקרובותיה. ואם הוחזק השליח בעדים, הרי זו מקודשת לראשון.
ט,כב [יט] אמרה, איני יודעת למי נתקדשתי, אם לשולח או לשלוחו--אם לא הוחזק השליח בעדים, הרי זו מקודשת לשני; ואם הוחזק שהוא שלוחו, שניהן נותנין גט. ואם רצו, אחד נותן גט ואחד כונס.
ט,כג [כ] האישה שעשת שליח לקדשה, והלך וקידשה, ובעת הליכתו ביטלה השליחות וחזרה בה, ואין ידוע אם קודם שקיבל לה הקידושין חזרה או אחר הקידושין--הרי זו מקודשת מספק; וכן האיש שעשה שליח, וחזר בו.
ט,כד [כא] המקדש אחת מחמש נשים, ואינו יודע איזו מהן קידש, וכל אחת ואחת אומרת, אותי קידש--אסור בקרובות כולן; ונותן גט לכל אחת ואחת, ומניח כתובה אחת ביניהן ומסתלק. ואם קידש בביאה, קנסו אותו חכמים שייתן כתובה לכל אחת ואחת. והדבר ידוע שהכתובה שכתב לאחת מהן, אבדה, וכל אחת ואחת אומרת, אני היא שקידשתני וכתבת לי ואבדה כתובתי.
ט,כה [כב] האישה שיצא עליה קול שהיא מקודשת לפלוני--הרי זו בחזקת מקודשת, אף על פי שאין שם ראיה ברורה; וכל קול שלא הוחזק בבית דין, אין חוששין לו. וכיצד הוא הקול שתוחזק זו בו שהיא מקודשת: כגון שבאו שניים והעידו שראו הנרות דולקים ומיטות מוצעות, ובני אדם נכנסין ויוצאין, ונשים שמחות לה ואומרות, נתקדשה פלונית היום נתקדשה פלונית היום. שמעו אותן אומרות, פלונית תתקדש היום--אין חוששין לה, שמא נזדמנו לקדש ולא נתקדשה: עד שישמעו שנתקדשה.
ט,כו וכן אם באו שניים ואמרו, ראינו כמו שמחת אירוסין ושמענו הברה, ושמענו מפלוני ששמע מפלוני שנתקדשה פלונית בפני פלוני ופלוני, והלכו להם העדים למדינה אחרת, או מתו--הרי זה קול שמחזיק אותה מקודשת.
ט,כז [כג] במה דברים אמורים, שלא הייתה שם אמתלה; אבל אם הייתה שם אמתלה, ושמעו האמתלה ושמעו שנתקדשה--לא הוחזקה מקודשת. כיצד היא האמתלה: פלונית נתקדשה על תנאי, או קידושי ספק--לא הוחזקה; אלא שואלין אותה, וסומכין על דבריה, הואיל ואין שם לא ראיה ברורה, ולא קול חזק.
ט,כח [כד] יצא עליה קול שנתקדשה לפלוני, ולאחר ימים אמרו אמתלה--אם מראין הדברים לבית דין שהוא כן--סומכין על האמתלה, ולא תוחזק מקודשת; ואם לאו--הואיל ולא נשמעה האמתלה בעת שנשמעו הקידושין, אין חוששין לאמתלה.
ט,כט [כה] מעשה באחת שיצא עליה קול שנתקדשה לבנו של פלוני, ולאחר זמן שאלו את אביו ואמר, על תנאי כך נתקדשה לו, ולא נתקיים התנאי; ולא סמכו חכמים על דבריו, אלא אמרו, הרי זו ספק מקודשת, וכאילו אין שם אמתלה.
ט,ל [כו] יצא עליה קול שהיא מקודשת לפלוני, ובא שני וקידשה בפנינו--בודקין על קידושי ראשון, שהן בקול: אם באו עדים בראיה ברורה שהיא מקודשת לראשון, אין קידושי שני כלום; ואם לאו--מגרש ראשון שקידושיו בקול, ונושא השני שקידושיו ודאי. ואם גירש השני, לא יכנוס הראשון--שמא יאמרו החזיר גרושתו מן האירוסין, אחר שנתארסה לאחר.
ט,לא [כז] יצא עליה קול שהיא מקודשת לפלוני, ויצא עליה קול אחר כמותו שהיא מקודשת לאחר--אחד כותב גט ואחד כונס, בין ראשון בין אחרון.
ט,לב [כח] מקום שנהגו לשלח סבלונות לארוסה אחר שתתארס, ובאו עדים שראו סבלונות הובלו לה--חוששין לה, שמא נתקדשה; וצריכה גט מספק, אף על פי שרוב אנשי העיר אין משלחין אלא קודם האירוסין. ומקום שנהגו כולן לשלח הסבלונות תחילה, ואחר כך מקדשין, וראו סבלונות--אין חוששין לה.
ט,לג [כט] הוחזק שטר כתובתה--אם דרך מקצת אנשי המקום שמקדשין ואחר כך כותבין, חוששין לה: ואף על פי שאין שם סופר, אין אומרין שמא מפני הסופר שמצא הקדים וכתב. ואם דרך כל אנשי המקום שכותבין הכתובה קודם הקידושין, אין חוששין לה.
ט,לד [ל] שניים אומרין ראינוה שנתקדשה ביום פלוני, ושניים אומרין לא ראינוה--אף על פי שכולם שוכנים בחצר אחת, הרי זו מקודשת: שאין לא ראינוה ראיה, שדרך העם לקדש בצנעה.
ט,לה [לא] אמר עד אחד מקודשת היא, והיא אומרת לא נתקדשתי--הרי זו מותרת. אחד אומר מקודשת, ואחד אומר אינה מקודשת--לא תינשא; ואם נישאת, לא תצא, שהרי היא אומרת, לא נתקדשתי.
ט,לו אמרה מקודשת אני, ולאחר זמן עמדה וקידשה עצמה--אם נתנה אמתלה לדבריה, ואמרה מפני כך וכך אמרתי בתחילה שאני מקודשת, וראינו בדבריה ממש--הרי זו מותרת לשני. ואם לא נתנה אמתלה, או שנתנה ואין בה ממש--הרי זו אסורה, וקידושי שני קידושי ספק. לפיכך נותן לה גט; ותהיה אסורה עליו ועל הכול, עד שיבוא ארוסה.
ט,לז וכן האישה שבאת ואמרה אשת איש אני, וחזרה ואמרה פנויה אני--אם נתנה אמתלה לדבריה, ויש בדבריה ממש--הרי זו נאמנת.
י,א הארוסה אסורה לבעלה מדברי סופרים, כל זמן שהיא בבית אביה; והבא על ארוסתו בבית חמיו, מכין אותו מכת מרדות. ואפילו קידשה בביאה, אסור לו לבוא עליה ביאה שנייה בבית אביה, עד שיביא אותה לתוך ביתו, ויתייחד עימה ויפרישנה לו; וייחוד זה--הוא הנקרא כניסה לחופה, והוא הנקרא נישואין בכל מקום. והבא על ארוסתו לשם נישואין אחר שקידשה--משיערה בה, קנאה; ונעשת נשואה, והרי היא אשתו לכל דבר.
י,ב כיון שנכנסה הארוסה לחופה--הרי זו מותרת לו לבוא עליה בכל עת שירצה, והרי היא אשתו גמורה לכל דבר. ומשתיכנס לחופה--נקראת נשואה, אף על פי שלא נבעלה: והוא, שתהיה ראויה לבעילה; אבל אם הייתה נידה--אף על פי שנכנסה לחופה, ונתייחד עימה--לא גמרו הנישואין, והרי היא כארוסה עדיין.
י,ג וצריך לברך ברכת חתנים בבית החתן, קודם הנישואין; והן שש ברכות, ואלו הן: ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, שהכול ברא לכבודו. ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, יוצר האדם. ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר יצר את האדם בצלמו, בצלם דמות תבניתו, והתקין לו ממנו בניין עדי עד; ברוך אתה ה', יוצר האדם. שוש תשיש ותגל עקרה, בקיבוץ בניה לתוכה בשמחה; ברוך אתה ה', משמח ציון בבניה. שמח תשמח ריעים אהובים, כשמחך יצירך מקדם בגן עדן; ברוך אתה ה', משמח עמו ובונה ירושלים. ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר ברא ששון ושמחה חתן וכלה גילה ורינה אהבה ואחווה שלום וריעות, מהרה ה' אלוהינו יישמע מערי יהודה ומחוצות ירושלים קול ששון קול שמחה קול חתן וקול כלה, קול מצהלות חתנים ממשתה ונערים מנגינתם; ברוך אתה ה', משמח חתן עם הכלה.
י,ד ואם היה שם יין--מביאין כוס של יין, ומברך על היין תחילה, ומסדר את כולן על הכוס; ונמצא מברך שבע ברכות. ויש מקומות שנהגו להביא הדס עם היין, ומברך על ההדס אחר היין, ואחר כך מברך השש. [ה] ואין מברכין ברכת חתנים, אלא בעשרה גדולים ובני חורין, וחתן מן המניין.
י,ה [ו] המארס את האישה, ובירך ברכת חתנים, ולא נתייחד עימה בביתו--עדיין ארוסה היא: שאין ברכת חתנים עושה הנישואין, אלא כניסה לחופה. אירס וכנס לחופה, ולא בירך ברכת חתנים--הרי זו נשואה גמורה; וחוזר ומברך, אפילו אחר כמה ימים. ולא תינשא נידה, עד שתטהר; ואין מברכין לה ברכת חתנים, עד שתטהר. ואם עבר ונשא ובירך, אינו חוזר ומברך.
י,ו [ז] וצריך לכתוב כתובה קודם כניסה לחופה, ואחר כך יהיה מותר באשתו; והחתן, נותן שכר הסופר. וכמה הוא כותב לה: אם הייתה בתולה, אין כותבין לה פחות ממאתיים דינר; ואם הייתה בעולה, אין כותבין לה פחות ממאה דינר. וזה הוא הנקרא עיקר כתובה; ואם רצה להוסיף לה, אפילו כיכר זהב--מוסיף. ודין התוספת ודין העיקר, אחד הוא לרוב הדברים; לפיכך כל מקום שנאמר בו כתובה סתם, הוא העיקר והתוספת כאחד. וחכמים הם שתיקנו כתובה לאישה, כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה.
י,ז [ח] דינרים אלו--לא תיקנו אותם מן הכסף הטהור אלא ממטבע שהיה באותן הימים, שהיה שבעה חלקים נחושת וחלק אחד כסף, עד שיהיה בסלע, חצי זוז כסף; ונמצאו מאתיים דינר של בתולה, חמישה ועשרים דינר של כסף, ומאה של בעולה, שנים עשר דינר ומחצה. ומשקל כל דינר--שש ותשעים שעורות, כמו שביארנו בתחילת עירובין. והדינר--הוא הנקרא זוז בכל מקום, בין שהיה מן הכסף הטהור, בין שהיה ממטבע אותן הימים.
י,ח [ט] אין פוחתין לבתולה ממאתיים, ולבעולה ממאה; וכל הפוחת, בעילתו בעילת זנות. אחד הכותב את הכתובה בשטר, ואחד שהעידו עליו עדים וקנו ממנו שהוא חייב לה מאה או מאתיים--הרי זה מותר; וכן אם נתן לה מיטלטלין כנגד כתובתה--הרי זה מותר לבעול, עד שיהיה להם פנאי לכתוב.
י,ט [י] הכונס את האישה, ולא כתב לה כתובה, או שכתב ואבד שטר הכתובה, או שמחלה כתובתה לבעלה, או שמכרה לו כתובתה--חוזר וכותב לה כתובה עיקר, אם רצה לקיימה: לפי שאסור לו לאדם לשהות עם אשתו אפילו שעה אחת, בלא כתובה.
י,י אבל המוכרת כתובתה לאחרים בטובת הנאה, אינו צריך לכתוב לה כתובה אחרת: שלא תיקנו חכמים כתובה, אלא כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה; ואם הוציאה זה, משלם כתובה ללוקח, כדרך שהיה משלם לה, אם לא מכרה.
י,יא המארס את האישה, וכתב לה כתובה, ולא נכנסה לחופה--עדיין ארוסה היא, ואינה נשואה: שאין הכתובה עושה נישואין. ואם מת או גירשה, גובה עיקר כתובתה מבני חורין; ואינה גובה תוספת כלל, הואיל ולא נכנסה. אבל אם אירס ולא כתב כתובה, ומת או גירשה והיא ארוסה--אין לה כלום, ואפילו העיקר: שלא תיקנו לה עיקר כתובה, עד שתינשא או עד שיכתוב. והמארס את בתו, וכתב לה המארס כתובה, ומת או גירשה, כשהיא נערה--כתובתה לאביה, כמו שביארנו.
י,יב וכן תיקנו חכמים, שכל הנושא בתולה, יהיה שמח עימה שבעת ימים--אינו עוסק במלאכתו, ולא נושא ונותן בשוק, אלא אוכל ושותה ושמח, בין שהיה בחור בין שהיה אלמון; ואם הייתה בעולה, אין פחות משלושה ימים: שתקנת חכמים היא לבנות ישראל, שיהיה שמח עם הבתולה שבעה ימים, ועם הבעולה שלושה ימים, בין בחור בין אלמון.
י,יג יש לו לאדם לישא נשים רבות כאחת, ביום אחד, ומברך ברכת חתנים לכול, כאחד. אבל לשמחה, צריך לשמוח עם כל אחת ואחת שמחה הראויה לה--אם בתולה, שבעה, ואם בעולה, שלושה; ואין מערבין שמחה בשמחה.
י,יד מותר לאדם לישא בכל יום חול, אפילו בתשעה באב, בין ביום, בין בלילה. אבל אין נושאין נשים, לא בערב שבת ולא באחד בשבת--גזירה שמא יבוא לידי חילול שבת בתיקון הסעודה, שהחתן טרוד בסעודתו; ואין צריך לומר, שאסור לישא בשבת. ואפילו בחולו של מועד, אין נושאין נשים, כמו שביארנו--לפי שאין מערבין שמחה בשמחה, שנאמר "מלא, שבוע זאת; וניתנה לך גם את זאת" (בראשית כט,כז). ושאר הימים, מותר לישא בכל יום שירצה--והוא שיטרח בסעודת נישואין, שלושה ימים קודם יום הנישואין.
י,טו מקום שאין בית דין יושבין בו אלא בשני ובחמישי בלבד, בתולה נישאת ביום רביעי--שאם הייתה לו טענת בתולים, ישכים לבית דין; ומנהג חכמים הוא, שהנושא את הבעולה יישא בחמישי, כדי שיהיה שמח עימה חמישי וערב שבת ובשבת, וייצא למלאכתו ביום הראשון.
י,טז המארס בתו קטנה, ותבעה הבעל לנישואין--בין היא בין אביה יכולין לעכב, שלא תינשא עד שתגדיל ותיעשה נערה. ואם רצו וכנסה, כונס; ואין ראוי לעשות כן. [יז] אירסה ושהה כמה שנים ותבעה לנישואין, והרי היא נערה--נותנין לה שנים עשר חודש מיום התביעה לפרנס את עצמה ולתקן מה שהיא צריכה לו, ואחר כך תינשא.
י,יז תבעה אחר שבגרה, נותנין לה שנים עשר חודש מיום הבגר; וכן אם קידשה ביום הבגר, נותנין לה שנים עשר חודש מיום הקידושין, שהוא יום הבגר.
י,יח קידשה אחר שבגרה--אם עברו עליה שנים עשר חודש בבגרותה, ואחר כך נתקדשה--אין נותנין לה אלא שלושים יום מיום שתבעה; וכן המארס את הבעולה, נותנין לה שלושים יום מיום התביעה.
י,יט [יח] כשם שנותנין זמן לאישה משתבעה הבעל, לפרנס את עצמה ואחר כך תינשא--כך נותנין לאיש זמן לפרנס את עצמו, משתבעה אותו האישה. וכמה נותנין לו: כמו שנותנין לה--אם שנים עשר חודש, שנים עשר חודש; ואם שלושים יום, שלושים יום.
י,כ [יט] הגיע זמן שנתנו לאיש, ולא נשאה--נתחייב במזונותיה, אף על פי שלא כנס; ואם הגיע הזמן באחד בשבת, או בערב שבת--אינו מעלה לה מזונות לאותו היום, מפני שאינו יכול לכנוס. וכן אם חלה הוא, או היא, או שפרסה נידה כשהגיע הזמן--אינו מעלה לה מזונות: שהרי אינה ראויה להינשא עד שתטהר, או תבריא; וכן הוא אינו יכול לישא אישה, עד שיבריא.
יא,א הנושא בתולה שנתאלמנה או נתגרשה או נחלצה--אם מן האירוסין נתאלמנה או נתגרשה או נחלצה, כתובתה מאתיים; ואם מן הנישואין, כתובתה מאה, שמשנישאת, הרי היא כבעולה.
יא,ב וכן הנושא בתולה משוחררת או גיורת או שבויה--אם נשתחררה השפחה ונתגיירה הגויה ונפדית השבויה, והן פחותות משלוש שנים ויום אחד--כתובתן מאתיים; ואם היו בנות שלוש שנים ויום אחד ומעלה, כתובתן מאה.
יא,ג [ב] ומפני מה תיקנו חכמים לאלו כתובה מאה, ואף על פי שהן בתולות--הואיל וחזקת הנשואה שתיבעל, וחזקת השפחה והנוכרית והשבויה שתיבעל, תיקנו להן מאה בין נבעלו בין לא נבעלו, והרי הן כבעולות לכל דבר.
יא,ד [ג] מוכת עץ, כתובתה מאה; אפילו נשאה על מנת שהיא בתולה שלמה, ונמצאת מוכת עץ--כתובתה מאה.
יא,ה קטנה בת שלוש שנים ולמטה שנבעלה, אפילו בא עליה אדם גדול--כתובתה מאתיים: סופה שתחזור בתולה כשאר הבתולות. וכן גדולה שבא עליה קטן מבן תשע שנים ולמטה--כתובתה מאתיים, כאילו לא נבעלה כלל: שביאת בן תשע שנים ויום אחד, ביאה; פחות מזה, אין ביאתו ביאה.
יא,ו [ד] בתולה שהיא בוגרת, או סומה, או איילונית--כתובתן מאתיים; אבל החירשת והשוטה, לא תיקנו להן חכמים כתובה. השוטה, לא תיקנו לה נישואין כלל; והחירשת, אף על פי שיש לה נישואין מדבריהם, לא תיקנו לה כתובה, כדי שלא ימנעו ולא יישאו אותה. וכשם שאין לה כתובה, כך אין לה מזונות, ולא תנאי מתנאיי כתובה; ואם כנסה חירשת, ונתפקחה--יש לה כתובה ותנאיי כתובה, וכתובתה מאה. [ה] נשא חירשת או שוטה, וכתב להן מאה מנה--כתובתן קיימת, מפני שרצה להזיק נכסיו.
יא,ז [ו] חירש או שוטה שנשאו נשים פיקחות--אף על פי שנתפקח החירש ונשתפה השוטה, אין לנשיהם עליהם כלום; רצו לקיימן אחר שהבריאו, יש להן כתובה מאה. ואם בית דין הם שהשיאו החירש, וכתבו לה כתובה על נכסיו--נוטלת כל מה שכתבו לה בית דין; אבל השוטה, אין בית דין משיאין אותו--במקום שאין תקנת חכמים עומדת, לא תיקנו לו נישואין.
יא,ח וכן קטן--לא תיקנו לו חכמים נישואין, הואיל וסופו לבוא לידי נישואין גמורין; ומפני מה תיקנו נישואין לקטנה, ואף על פי שהיא באה לידי נישואין גמורין--כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר. ואין משיאין את הקטן, עד שבודקין אותו וייוודע שהביא סימנין.
יא,ט [ז] קטן, אפילו בן תשע שנים ויום אחד, שנשא אישה--אין לה כתובה; ואם הגדיל וקיימה אחר שהגדיל, יש לה עיקר כתובה מנה. וכן גר שנתגייר, הוא ואשתו--כתובתה מנה, שעל מנת כן קיימה.
יא,י [ח] כל בתולה שכתובתה מאתיים, יש לה טענת בתולים; וכל שכתובתה מאה, או שלא תיקנו לה חכמים כתובה--אין לה טענת בתולים. והמתייחד עם ארוסתו קודם נישואין, אין לו טענת בתולים.
יא,יא [ט] ומה היא טענת בתולים--זה שנשא בתולה שחזקתה שהיא בתולה, וטוען ואומר, לא מצאתיה בתולה. ושני סימנין הן לבתולים--האחד, דמים ששותתין ממנה; והשני, הדוחק שימצא בה בביאה ראשונה בשעת התשמיש.
יא,יב [י] הנושא את הבתולה שכתובתה מאתיים, וטען ואמר לא מצאתיה בתולה--שואלין אותה: אם אמרה אמת הוא לא מצאני בתולה, מפני שנפלתי והכני עץ או קרקע והלכו בתוליי--הרי זו נאמנת, ותחזור כתובתה למנה. אף על פי שהוא טוען ואומר, שמא איש בא עלייך ואין ליך כלום--אין משגיחין בטענתו; ויש לו להחרים סתם, שלא בא עליה איש, שאין הדבר לו ודאי.
יא,יג [יא] אמרה היא אמת אמר שלא מצאני בתולה, ואיש בא עליי באונס אחר שנתארסתי לו--הרי זו נאמנת, וכתובתה מאתיים כמות שהייתה; ואם טען ואמר, שמא עד שלא אירסתיך נאנסת ומקחי מקח טעות, או אחר שאירסתיך נבעלת ברצונך--הרי זה מחרים סתם, על מי שטוען שקר כדי לחייבני ממון שאיני חייב בו.
יא,יד [יב] טען ואמר, לא מצאתיה בתולה, והיא אומרת, לא בא עליי ועדיין בתולה אני--בודקין אותה, או חוזר ובועל בפני עדים.
יא,טו אמרה, בא עליי ובתולה מצאני ככל הבתולות, ושקר הוא טוען--שואלין אותו ואומרין לו, מה היה הדבר עד שאמרת אינה בתולה: אם אמר מפני שלא מצאתי דם--בודקין במשפחתה שמא אין להם דם כלל, לא דם נידה ולא דם בתולים; אם נמצאו כולן כן, הרי זו בחזקתה. לא נמצאו בני משפחתה כן--בודקין אותה, שמא חולי גדול יש בה שייבש לחלוחית האברים, או שמא הייתה מתענה ברעב. ומרטבין אותה ומאכילין אותה ומשקין אותה עד שתבריא, ותיבעל שנייה, ונראה אם תוציא דם, אם לאו. ואם אין שם לא חולי, ולא רעב, ולא כיוצא בו--הרי זו טענת בתולים; אף על פי שמצא דוחק בעת התשמיש, הואיל ולא יצא דם, אין כאן בתולים--שכל בתולה, יש לה דם, בין קטנה בין נערה בין בוגרת, אלא מפני החולי כמו שאמרנו.
יא,טז ואם אמר, מפני שלא מצאתי דוחק, אלא פתח פתוח מצאתי--שואלין על שנותיה: שמא בוגרת היא--שרוב הבוגרות, אין להן דוחק שמרגישין בו הרבה, שהרי גדלה ונתרפו אבריה, וכלו בתוליה. ואם לא בגרה עדיין--אומרין לו, שמא הטיתה או בעלת בנחת הרבה, ולפיכך לא הרגשת בדוחק; אם אמר, לא כי אלא ודאי פתח פתוח היה--הרי זו טענת בתולים לכל בתולה שלא בגרה, בין קטנה בין נערה, בין בריאה בין חולה: שכל נערה בתולה, פתחה סתום הוא; ואף על פי שיצא הדם, הואיל ומצא פתח פתוח, אין כאן בתולים.
יא,יז [יג] יש גאונים שהורו שהבוגרת, אין לה טענת דמים, ויש לה טענת פתח פתוח. ואין דרך התלמוד מראה דבר זה, וטעות הייתה בנוסחאות שלהם; וכבר בדקתי על ספרים רבים וקדמונים, ומצאתי שהדבר כמו שאמרנו, שאין לבוגרת אלא טענת דמים, בלבד.
יא,יח [יד] חכמים, הם שתיקנו עיקר כתובה לאישה; והם התקינו ואמרו שכל הטוען טענת בתולים, והאישה מכחשת אותו--נאמן, ועליה להביא ראיה, לא על האיש: שחזקה היא שאין אדם טורח בסעודה, ומפסידה והופך שמחתו אבל. [טו] ועד מתיי יש לו לטעון טענת בתולים--אם נסתרה, מיד; ואם לא נסתרה, אפילו לאחר שלושים יום.
יא,יט [טז] הורו כל הגאונים שזה שאמרו חכמים שהוא נאמן אם הכחישתו, להפסידה עיקר כתובה; אבל התוספת יש לה, אלא אם כן נודע בראיה ברורה שהייתה בעולה, או שהודת לו שהיא בעולה קודם שתתארס והטעתו. לפיכך יש לו להשביעה בנקיטת חפץ, כדין כל הנשבעין ונוטלין, ואחר כך תגבה התוספת. ואין לה היא להשביעו שלא מצאה בתולה, ואחר כך תפסיד עיקר כתובה, שחזקה היא שאין אדם טורח בסעודה, ומפסידה; ויש לה להחרים סתם, על מי שטוען עליה שקר.
יא,כ [יז] הרי שרצה לקיימה אחר שהפסידה עיקר כתובתה--חוזר וכותב לה מאה, לפי שאסור לאדם לשהות עם אשתו שעה אחת בלא כתובה, כמו שביארנו.
יב,א כשנושא אדם אישה, בין בתולה בין בעולה, בין גדולה בין קטנה, אחת בת ישראל ואחת הגיורת או המשוחררת--יתחייב לה בעשרה דברים, ויזכה בארבעה דברים. [ב] והעשרה: שלושה מהן מן התורה; ואלו הן, "שארה כסותה ועונתה" (שמות כא,י). "שארה", אלו מזונותיה; "כסותה", כמשמעה; "עונתה", לבוא עליה כדרך כל הארץ.
יב,ב והשבעה מדברי סופרים, וכולן תנאי בית דין הם. האחד מהם, עיקר הכתובה; והשאר הם הנקראין תנאיי כתובה, ואלו הן--לרפותה אם חלתה, ולפדותה אם נשבת, ולקוברה כשתמות, ולהיות ניזונת מנכסיו ויושבת בביתו אחר מותו כל זמן אלמנותה, ולהיות בנותיה ממנו ניזונות אחרי מותו עד שיתארסו, ולהיות בניה הזכרים ממנו יורשין כתובתה יותר על חלקם בירושה שעם אחיהם מאישה אחרת.
יב,ג והארבעה שזוכה בהן, כולם מדברי סופרים; ואלו הן--להיות מעשה ידיה שלו, ולהיות מציאתה שלו, ושיהיה אוכל פירות כל נכסיה בחייה, ואם מתה בחייו יירשנה; והוא קודם לכל אדם בירושה.
יב,ד ועוד תיקנו חכמים שיהיו מעשה ידי האישה כנגד מזונותיה, ופדיונה כנגד אכילת פירות נכסיה, וקבורתה כנגד ירושתו לכתובתה. לפיכך אם אמרה האישה, איני ניזונת ואיני עושה--שומעין לה, ואין כופין אותה; אבל אם אמר הבעל, איני זנך ואיני נוטל כלום ממעשה ידייך--אין שומעין לו, שמא לא יספיק לה מעשה ידיה במזונותיה. ומפני זה, ייחשבו המזונות מתנאיי הכתובה.
יב,ה כל הדברים האלו--אף על פי שלא נכתבו בשטר כתובתה, ואפילו לא כתבו כתובה עדיין, אלא נשא סתם--כיון שנשא, זכה הבעל בארבעה דברים שלו, וזכת האישה בעשרה דברים שלה, ואינן צריכין לפרש.
יב,ו התנה הבעל שלא יתחייב באחד מן הדברים שהוא חייב בהן, או שהתנת האישה שלא יזכה הבעל באחד מן הדברים שהוא זוכה בהם--התנאי קיים: חוץ משלושה דברים, שאין התנאי מועיל בהן, וכל המתנה עליהן, תנאו בטיל; ואלו הן--עונתה, ועיקר כתובתה, וירושתה.
יב,ז כיצד: התנה עם האישה שאין לה עליו עונה, תנאו בטיל וחייב בעונתה--שהרי התנה על מה שכתוב בתורה, ואינו תנאי ממון. [ח] התנה עימה לפחות מעיקר כתובתה, או שכתב לה מאתיים או מאה עיקר כתובה, וכתבה לו שנתקבלה מהן כך וכך, והיא לא נתקבלה--תנאו בטיל: שכל הפוחת לבתולה ממאתיים ולאלמנה ממנה, הרי זו בעילת זנות.
יב,ח [ט] התנת עימו, אחר שנשאה, שלא יירשנה--תנאה בטיל, ואף על פי שירושת הבעל מדברי סופרים: עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה, וכל תנאי שבירושה בטיל, אף על פי שהוא ממון, שנאמר בה "לחוקת משפט" (במדבר כז,יא). ובשאר הדברים, תנאו קיים--כגון שהתנה עימה שאין לה שאר וכסות, על מנת שלא יאכל פירות נכסיה; וכל כיוצא בזה, תנאו קיים.
יב,ט [י] כמה מזונות פוסקין לאישה: פוסקין לה לחם מזון שתי סעודות בכל יום, סעודה בינונית של כל אדם באותה העיר שאינו לא חולה ולא גרגרן; ומאותו מאכל של אנשי אותה העיר, אם חיטים חיטים, ואם שעורים שעורים, וכן אורז או דוחן, או משאר מינין שנהגו בהן. ופוסקין לה פרפרת לאכול בה הפת, כגון קטנייות או ירקות וכיוצא בהן; ושמן לאכילה, ושמן להדלקת הנר, ופירות; ומעט יין לשתות, אם היה מנהג המקום שישתו הנשים יין.
יב,י ופוסקין לה שלוש סעודות בשבת, ובשר או דגים כמנהג המקום. ונותן לה בכל שבת ושבת, מעה כסף לצרכיה, כגון לכיבוס או למרחץ, וכיוצא בהן.
יב,יא במה דברים אמורים, בעני שבישראל. אבל אם היה עשיר, הכול לפי עושרו; אפילו היה ממונו ראוי לו שיעשה לה כמה תבשילי בשר בכל יום, כופין אותו ופוסקין לה מזונות כפי ממונו. ואם היה עני ביותר, ואינו יכול ליתן לה ואפילו לחם שהיא צריכה לו--כופין אותו להוציא; ותהיה כתובתה חוב עליו, עד שתמצא ידו וייתן.
יב,יב בעל שרצה ליתן לאשתו מזונותיה הראויות לה, ותהיה אוכלת ושותה לעצמה, והוא אוכל ושותה לעצמו--הרשות בידו: ובלבד שיאכל עימה, מלילי שבת ללילי שבת.
יב,יג האישה שפסקו לה מזונות והותירו, המותר לבעל. היה בעלה כוהן--אינו נותן לה כל מזונותיה תרומה, מפני שטורח גדול הוא לה לשומרן מדבר המטמאן לאוכלן בטהרה; אלא נותן לה מחצה חולין, ומחצה תרומה.
יב,יד כשם שאדם חייב במזונות אשתו, כך הוא חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים, עד שיהיו בני שש שנים. מכאן ואילך, מאכילן עד שיגדלו בתקנת חכמים; ואם לא רצה--גוערין בו, ומכלימין אותו, ופוצרין בו. אם לא רצה--מכריזין עליו בציבור ואומרים, פלוני אכזרי הוא ואינו רוצה לזון בניו, והרי הוא פחות מעוף טמא, שהוא זן את אפרוחיו. ואין כופין אותו לזונם, אחר שש.
יב,טו במה דברים אמורים, באיש שאינו אמוד ואין ידוע אם הוא ראוי ליתן צדקה או אינו ראוי; אבל אם היה אמוד שיש לו ממון הראוי ליתן ממנו צדקה המספקת להן--מוציאין ממנו בעל כורחו משום צדקה, וזנין אותן עד שיגדילו.
יב,טז מי שהלך למדינה אחרת, ובאה אשתו לבית דין לתבוע מזונות--שלושה חודשים הראשונים מיום הליכתו, אין פוסקין לה בהן מזונות: חזקה היא, שאין אדם מניח ביתו ריקן. מכאן ואילך, פוסקין לה מזונות; ואם היו לו נכסים--בית דין יורדין לנכסיו, ומוכרין למזונותיה. ואין מחשבין עימה על מעשה ידיה, עד שיבוא בעלה; אם מצא שעשת, הרי זה שלו.
יב,יז וכן אם לא עמדה בדין, אלא מכרה לעצמה למזונות--מכרה קיים; ואינה צריכה הכרזה, ולא שבועה--עד שיבוא בעלה, ויטעון, או עד שתבוא לגבות כתובתה אחר מותו, מגלגלין עליה שלא מכרה אלא למזונות שהיא צריכה להן.
יב,יח [יז] וכשם שבית דין מוכרין למזון האישה שהלך בעלה, כך מוכרין למזון בניו ובנותיו שהן בני שש שנים או פחות; אבל יתר על שש, אין זנין אותן מנכסיו שלא בפניו, אף על פי שהוא אמוד. וכן מי שנשתטה--בית דין יורדין לנכסיו ומוכרין, וזנין אשתו ובניו ובנותיו שהן בני שש או פחות, ומפרנסין אותן.
יב,יט [יח] יש מן הגאונים שהורה שאין פוסקין מזונות לאישה שהלך בעלה או שמת, עד שיהיה שטר כתובה יוצא מתחת ידה; ואם לא תוציא שטר כתובה, אין לה מזונות--שמא נטלה כתובתה מבעלה, או מחלה כתובתה לו, שאין לה מזונות, כמו שיתבאר.
יב,כ ויש מי שהורה שפוסקין לה בחזקת שלא נטלה ולא מחלה, ואין מצריכין אותה להביא כתובתה. ולזה דעתי נוטה, במי שהלך בעלה, הואיל ויש לה מזונות מן התורה. אבל אם מת בעלה--אין לה מזונות, עד שתביא כתובה: מפני שהיא אוכלת בתקנת חכמים; ועוד, מפני שניזונת מנכסי יורשים, ולעולם טוענין ליורש.
יב,כא [יט] הלך בעלה, ולוותה ואכלה--כשיבוא, חייב לשלם. עמד אחד מדעת עצמו, וזנה משלו--אם יבוא הבעל--אינו חייב לשלם לו, והרי זה איבד את מעותיו, מפני שלא ציווהו לזונה, והיא לא לוותה ממנו. [כ] הבעל שאמר לאשתו בשעה שהלך, טלי מעשה ידייך במזונותייך--אין לה מזונות, שאילו לא רצת בדבר זה, ולא סמכה דעתה, היה לה לתובעו, או לומר לו אין מעשה ידיי מספיקין לי.
יב,כב [כא] הרי שעמדה בדין ופסקו לה מזונות ומכרו בית דין ונתנו לה, או שמכרה היא לעצמה, ובא הבעל וטען ואמר, הנחתי לה מזונות--הרי זו נשבעת בנקיטת חפץ, שלא הניח לה. לא תבעה ולא מכרה, אלא שהת עד שבא, הוא אומר, הנחתי, והיא אומרת, לא הנחת אלא לוויתי מזה ונתפרנסתי--נשבע שבועת היסת שהניח לה, ונפטר; ויישאר החוב עליה.
יב,כג [כב] מכרה מיטלטלין ואמרה, במזונות מכרתי, והוא טוען ואומר, מזונות הנחתי--נשבעת שבועת היסת, שלא הניח. הרי שלא תבעה, ולא לוותה ולא מכרה, אלא דחקה עצמה ביום ובלילה, ועשת ואכלה--אין לה כלום.
יב,כד [כג] המדיר את אשתו מליהנות לו, בין שפירש עד זמן פלוני, בין שלא פירש אלא סתם--ממתינין לו שלושים יום: אם תמו ימי נדרו, או שלא תמו והתיר נדרו--הרי מוטב; ואם לאו--יוציא, וייתן כתובה. ובאותן השלושים יום, תהיה היא עושה ואוכלת; ויהיה אחד מחבריו, מפרנס אותה דברים שהיא צריכה להן, יתר על מעשה ידיה, אם אין מעשה ידיה מספיקין לכול.
יב,כה [כד] המדיר את אשתו, שלא תטעום אחד מכל הפירות--ממתינין לו שלושים יום; יתר על כן, יוציא וייתן כתובה: אפילו הדירה שלא תטעום מאכל רע, אפילו הדירה ממין שלא אכלה אותו מימיה--יוציא אחר שלושים יום, וייתן כתובה.
יב,כו נדרה היא שלא תאכל אחד מכל הפירות, וקיים לה הוא את נדרה, או שנדרה בנזיר, ולא הפר לה--אם רצה שתשב תחתיו, ולא תאכל פירות או תהיה נזירה--תשב; ואם אמר, איני רוצה באישה נדרנית--יוציא וייתן כתובה, שהרי היה בידו להפר והוא קיים לה ברצונו.
יג,א כמה הכסות שהוא חייב ליתן לה--בגדים של חמישים זוז משנה לשנה, ממטבע אותן הימים, שנמצאו החמישים, שישה דינרין ורביע דינר כסף; נותנן לה חדשים בימות הגשמים, ולובשת בלאותיהן בימות החמה. והשחקים, והם מותר הכסות--הרי הן שלה, כדי שתתכסה בהם בימי נידתה. ונותן לה חגור למותניה, וכופח לראשה; ומנעל, ממועד למועד.
יג,ב במה דברים אמורים, באותן הימים ובארץ ישראל. אבל בשאר זמנים ושאר המקומות, אין הדמים עיקר--יש מקומות שיהיו הבגדים שם ביוקר הרבה, או בזול הרבה; אלא העיקר שסומכין עליו, שמחייבין אותו ליתן לה בגדים הראויות לה לימות הגשמים ולימות החמה, בפחות שלובשת כל אישה בעלת בית שם באותה המדינה.
יג,ג ובכלל הכסות שהוא חייב לה, כלי בית ומדור שיושבת בו. ומה הן כלי הבית--מיטה מוצעת, ומפץ או מחצלת לישב עליה; וכלי אכילה ושתייה, כגון קדירה וקערה וכוס ובקבוק וכיוצא בהן.
יג,ד והמדור ששוכר לה, בית של ארבע אמות על ארבע אמות; ותהיה רחבה חוצה לו, כדי להשתמש בה, ויהיה לו בית הכיסא, חוץ ממנו.
יג,ה [ד] וכן מחייבין אותו ליתן לה תכשיטיה, כגון בגדי צבעונין להקיף על ראשה ופדחתה, ופוך וסרק וכיוצא בהן--כדי שלא תתגנה עליו.
יג,ו [ה] במה דברים אמורים, בעני שבישראל. אבל בעשיר, הכול לפי עושרו--אפילו היה ראוי לקנות לה כלי משי ורקמה וכלי זהב, כופין אותו ונותן. וכן המדור, לפי עושרו; והתכשיט וכלי הבית, הכול לפי עושרו. ואם קצרה ידו ליתן לה אפילו כעני שבישראל, כופין אותו להוציא; ותהיה הכתובה חוב עליו, עד שיעשיר.
יג,ז [ו] ולא האישה בלבד, אלא בניו ובנותיו הקטנים בני שש או פחות--חייב ליתן להם כסות המספקת להם, וכלי תשמיש ומדור לשכון בו; ואינו נותן להם כפי עושרו, אלא כפי צורכן בלבד. זה הכלל: כל מי שיש עליו מזונות, בין בחייו בין אחר מותו--יש לו כסות, וכלי בית, ומדור; וכל שבית דין מוכרין למזונותיו--כך מוכרין לכסותו, וכלי ביתו, ומדורו.
יג,ח [ז] האישה שהלך בעלה, ופסקו לה בית דין מזונות וכסות וכלי בית ושכר מדור--אין פוסקין לה תכשיט, שהרי אין לה בעל שתתקשט לו; אבל מי שנשתטה בעלה, או נתחרש--פוסקין לה תכשיט. ודין הבעל עם אשתו בטענת הכסות והכלים ושכר הבית, כדינם בטענת המזונות: אם אמר הוא, נתתי, והיא אומרת, לא נתת--דין אחד לכול.
יג,ט [ח] המדיר את אשתו שלא תתקשט באחד מכל המינין--בענייות, שנה אחת יקיים; יתר על כן--או יתיר נדרו, או יוציא וייתן כתובה. ובעשירות, שלושים יום יקיים; יתר על כן--או יתיר נדרו, או יוציא וייתן כתובה.
יג,י [ט] הדירה שלא תלך למרחץ--בכרכים, שבת אחת; ובכפרים, שתי שבתות. שלא תנעול מנעל--בכפרים, שלושה ימים; ובכרכים, מעת לעת. יתר על זה--או יתיר נדרו, או יוציא וייתן כתובה.
יג,יא [י] הדירה שלא תשאל ושלא תשאיל מכלי הבית, שדרך כל השכנות לשאול אותן ולהשאילן--כגון נפה וכברה ריחיים ותנור וכיוצא בהם--יתיר נדרו, או יוציא וייתן כתובה: מפני שמשיאה שם רע בשכונותיה.
יג,יב וכן היא שנדרה שלא תשאל ושלא תשאיל נפה וכברה וריחיים ותנור וכיוצא בהם, ושלא תארוג בגדים נאים לבנה במקום שדרכן לארוג אותם לבנים--תצא שלא בכתובה: מפני שמשיאתו שם רע בשכונותיו, שהוא כיליי.
יג,יג [יא] מקומות שדרכן שלא תצא אישה בשוק בכופח שעל ראשה בלבד, עד שיהיה עליה רדיד החופה את כל גופה כמו טלית--נותן לה בכלל הכסות, רדיד הפחות בכל הרדידין; ואם היה עשיר--נותן לפי עושרו, כדי שתצא בו לבית האבל או לבית המשתה: לפי שכל אישה יש לה לצאת ולילך לבית אביה לבקרו, ולבית האבל ולבית המשתה לגמול חסד לריעותיה ולקרובותיה, כדי שיבואו הם לה--שאינה בבית הסוהר, עד שלא תצא ולא תבוא.
יג,יד אבל גנאי הוא לאישה שתהא יוצאה תמיד, פעם בחוץ פעם ברחובות; ויש לבעל למנוע אשתו מזה, ולא יניחה לצאת אלא כמו פעם אחת בחודש או פעמיים בחודש, כפי הצורך: שאין יופי לאישה אלא לישב בזווית ביתה, שכך כתוב "כל כבודה בת מלך, פנימה" (תהילים מה,יד).
יג,טו [יב] המדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה--בזמן שהן עימה בעיר, חודש אחד ממתינין לו; שניים, יוציא וייתן כתובה. ובזמן שהן בעיר אחרת, רגל אחד ממתינין לו; שניים, יוציא וייתן כתובה.
יג,טז [יג] המדיר את אשתו שלא תלך לבית האבל ולבית המשתה--או יתיר נדרו, או יוציא וייתן כתובה: שזה כמי שאסרה בבית הסוהר, ונעל בפניה. ואם היה טוען, מפני בני אדם פרוצים שיש באותו בית האבל או בבית המשתה, והוחזקו שם פרוצים--שומעין לו.
יג,יז [יד] האומר לאשתו, אין רצוני שיבואו לביתי אביך ואימך אחייך ואחיותייך--שומעין לו, ותהיה היא הולכת להם כשיארע להם דבר; ותלך לבית אביה פעם בחודש, ובכל רגל ורגל. ולא ייכנסו הם לה, אלא אם אירע לה דבר גדול כגון חולי או לידה--שאין כופין את האדם, שייכנסו אחרים לרשותו.
יג,יח וכן היא שאמרה, אין רצוני שתיכנס אצלי אימך ואביך, ואיני שוכנת עימהם בחצר אחת, מפני שמריעין לי ומצירין לי--שומעין לה: שאין כופין את האדם, שיישבו אחרים עימו ברשותו.
יג,יט [טו] האיש שאמר, איני דר במדור זה, מפני שבני אדם רעים או פרוצים או גויים בשכונתי, ואני מתיירא מהם--שומעים לו, אף על פי שלא הוחזקו בפריצות: שכך ציוו חכמים, הרחק משכן רע. ואפילו היה המדור שלה--מוציאה ממנו, ושוכן בין בני אדם כשרים. וכן, היא שאמרה כן--אף על פי שהוא אומר, אני איני מקפיד עליהם--שומעין לה: מפני שהיא אומרת, אין רצוני שייצא עליי שם רע בשכונות אלו.
יג,כ [טז] כל היישוב--ארצות ארצות הוא, כגון ארץ כנען, וארץ מצריים, וארץ תימן, וארץ כוש, וארץ שנער, וכיוצא בהן; וכל ארץ וארץ, מדינות וכפרים. וערי ישראל לעניין נישואין, שלוש ארצות היו--יהודה, ועבר הירדן, והגליל.
יג,כא [יז] איש שהיה בארץ מן הארצות, ונשא אישה בארץ אחרת--כופין אותה ויוצאה עימו לארצו, או תצא בלא כתובה, שעל מנת כן נשאה, ואף על פי שלא פירש. אבל הנושא אישה באחת מן הארצות, והוא מאנשי אותה הארץ--אינו יכול להוציאה לארץ אחרת; אבל מוציאה ממדינה למדינה, או מכפר לכפר באותה הארץ.
יג,כב ואינו יכול להוציאה לא ממדינה לכפר, ולא מכפר למדינה, שיש דברים שישיבת המדינה טובה להם, ויש דברים שישיבת הכפרים טובה להם. [יח] וכשמוציאה ממדינה למדינה, או מכפר לכפר באותה הארץ--אינו מוציאה לא מנווה יפה לנווה רע, ולא מרע ליפה: מפני שהיא צריכה להיטפל ולבדוק עצמה יפה בנווה היפה, כדי שלא תהיה בו קלה וכעורה.
יג,כג וכן לא יוציאה ממקום שרובו ישראל, למקום שרובו גויים; ובכל מקום, מוציאין ממקום שרובו גויים, למקום שרובו ישראל.
יג,כד [יט] במה דברים אמורים, מחוצה לארץ לחוצה לארץ, או מארץ ישראל לארץ ישראל. אבל מחוצה לארץ לארץ ישראל--כופין לעלות, אפילו מנווה יפה לנווה רע; ואפילו ממקום שרובו ישראל, למקום שרובו גויים--מעלין. ואין מוציאין מארץ ישראל לחוצה לארץ, ואפילו מנווה רע שרובו גויים לנווה היפה שרובו ישראל.
יג,כה [כ] אמר האיש לעלות לארץ ישראל, והיא אינה רוצה--תצא שלא בכתובה; אמרה היא לעלות, והוא אינו רוצה--יוציא וייתן כתובה; והוא הדין לכל מקום מארץ ישראל, עם ירושלים: שהכול מעלין לארץ ישראל, ואין הכול מוציאין משם; והכול מעלין לירושלים, ואין הכול מוציאין משם.
יד,א עונה האמורה בתורה--לכל איש ואיש כפי כוחו, וכפי מלאכתו. כיצד: בני אדם הבריאים הרכים והענוגים, שאין להם מלאכה שמכשלת כוחן, אלא אוכלין ושותין ויושבין בבתיהן--עונתן בכל לילה.
יד,ב הפועלין--כגון החייטין, והאורגין, והבונים, וכיוצא בהן--אם הייתה מלאכתן בעיר, עונתן פעמיים בכל שבת; ואם מלאכתן בעיר אחרת, עונתן פעם אחת בשבת. החמרים, פעם אחת בשבת; הגמלים, אחת לשלושים יום; המלחין, אחת לשישה חודשים. תלמידי חכמים--עונתן פעם אחת בשבת, מפני שתלמוד תורה מתש כוחן; ודרך תלמידי חכמים, לשמש מיטתן מלילי שבת ללילי שבת.
יד,ג [ב] יש לאישה לעכב על בעלה, שלא ייצא לסחורה אלא למקום קרוב, שלא ימנע מעונתה, ולא ייצא אלא ברשותה; וכן יש לה למונעו לצאת ממלאכה שעונתה קרובה, למלאכה שעונתה רחוקה, כגון חמר שביקש ליעשות גמל, או גמל ליעשות מלח. ותלמידי חכמים יוצאין לתלמוד תורה, שלא ברשות נשותיהן, שתיים שלוש שנים; וכן רך וענוג שנעשה תלמיד חכמים, אין אשתו יכולה לעכב.
יד,ד [ג] נושא אדם כמה נשים, אפילו מאה, בין בבת אחת, בין בזו אחר זו; ואין אשתו יכולה לעכב עליו: והוא שיהיה יכול ליתן שאר כסות ועונה, כראוי לכל אחת ואחת. ואינו יכול לכוף אותן לשכון בחצר אחת, אלא כל אחת ואחת לעצמה.
יד,ה [ד] וכמה היא עונתן, לפי מניינן. כיצד: פועל שהיו לו שתי נשים--יש לזו עונה אחת בשבת, ולזו עונה אחת בשבת; היו לו ארבע נשים--נמצאת עונת כל אחת מהן, פעם אחת בשתי שבתות. וכן אם היה מלח ויש לו ארבע נשים, תהיה עונת כל אחת מהן פעם אחת בשתי שנים.
יד,ו לפיכך ציוו חכמים שלא יישא אדם יותר על ארבע נשים, אף על פי שיש לו ממון הרבה, כדי שתגיע להן עונה פעם אחת בחודש.
יד,ז [ה] המדיר את אשתו שתאמר לאחרים מה שאמר לה או מה שאמרה לו מדברי שחוק וקלות ראש שמדבר אדם עם אשתו על עסקי תשמיש--הרי זה יוציא, וייתן כתובה: שאין זו יכולה להעז פניה, ולומר לאחרים דברי קלון. וכן אם הדירה שתהיה מתהפכת בשעת תשמיש, כדי שלא תתעבר, או הדירה שתעשה מעשה שוטים, ודברים שאינן אלא כשטות--הרי זה יוציא, וייתן כתובה.
יד,ח [ו] המדיר את אשתו מתשמיש המיטה--שבת אחת, ממתינין לו; יתר על כן--יוציא וייתן כתובה, או יפר נדרו: ואפילו היה מלח שעונתו לשישה חודשים--שכיון שנדר, הרי ציערה ונתייאשה. וכיצד מדירה: אם אמר לה תשמישי אסור עלייך, או שנשבע שלא ישמש מיטתו--לא נדר כלום; ואם נשבע--נשבע לשוא, מפני שהוא משועבד לה. אמר לה, הנאת תשמישך אסורה עליי--הרי זה נדר, ואסור לשמש: שאין מאכילין את האדם, דבר האסור לו.
יד,ט [ז] אסור לאדם למנוע את אשתו עונתה; ואם מנע כדי לצערה--עבר בלא תעשה של תורה, שנאמר "שארה כסותה ועונתה, לא יגרע" (שמות כא,י). ואם חלה או תשש כוחו, ואינו יכול לבעול--ימתין שלושה חודשים, עד שיבריא: שאין לך עונה גדולה מזו. ואחר כך, או ייטול ממנה רשות, או יוציא וייתן כתובה.
יד,י [ח] האישה שמנעה בעלה מתשמיש המיטה--היא הנקראת מורדת, ושואלין אותה מפני מה מרדה: אם אמרה, מאסתיהו ואיני יכולה להיבעל לו מדעתי--כופין אותו להוציא לשעתו, לפי שאינה בשביה שתיבעל לשנוי לה; ותצא בלא כתובה כלל, ותיטול בליותיה הקיימין, בין מנכסים שהכניסה לבעלה ונתחייב באחריותן, בין מנכסים שלא נתחייב באחריותן. ואינה נוטלת משל בעל כלום; ואפילו מנעל שברגליה ומטפחת שבראשה שלקחן לה, פושטת ונותנת לו. וכן כל שנתן לה מתנה, מחזרת אותן, שלא נתן לה, על מנת שתיטול ותצא.
יד,יא [ט] ואם מרדה מתחת בעלה, כדי לצערו ואמרה, הריני מצערת אותו בכך, מפני שעשה לי כך וכך, או מפני שקיללני, או מפני שעשה עימי מריבה, וכיוצא בדברים אלו--שולחים לה מבית דין ואומרין לה, הוי יודעת שאם את עומדת במרדך, אפילו כתובתך מאה מנה, הפסדת אותה; ואחר כך מכריזין עליה בבתי כנסייות ובבתי מדרשות בכל יום ארבע שבתות זו אחר זו, ואומרים פלונית מרדה על בעלה. [י] ואחר ההכרזה, שולחין לה פעם שנייה, ואומרים לה, אם את עומדת במרדך, הפסדת כתובתיך.
יד,יב אם עמדה במרדה ולא חזרה--נמלכין בה, ותאבד כתובתה, ולא יהיה לה כתובה כלל; ואין נותנין לה גט, עד שנים עשר חודש, ואין לה מזונות, כל שנים עשר חודש. ואם מתה קודם הגט, בעלה יורשה.
יד,יג [יא] כסדר הזה עושין לה, אם מרדה כדי לצערו--ואפילו הייתה נידה או חולה שאינה ראויה לתשמיש, ואפילו היה בעלה מלח שעונתו לשישה חודשים, ואפילו יש לו אישה אחרת. [יב] וכן ארוסה שהגיע זמנה להינשא, ומרדה כדי לצערו ולא נישאת--הרי זו מורדת מתשמיש. וכן יבמה שלא רצת להתייבם, כדי לצערו--כסדר הזה, עושין להן.
יד,יד [יג] המורדת הזאת--כשהיא יוצאת אחר שנים עשר חודש בלא כתובה, תחזיר כל דבר שהוא של בעל. אבל נכסים שהכניסה לו ובליותיהן קיימים--אם תפסה, אין מוציאים מידה; ואם תפסן הבעל, אין מוציאין מידו. וכן כל מה שאבד מנכסיה שקיבל הבעל אחריותן עליו, אינו משלם לה כלום.
יד,טו זה הוא דין התלמוד, במורדת. [יד] ואמרו הגאונים שיש להם בבבל מנהגות אחרות, במורדת; ולא פשטו אותן המנהגות ברוב ישראל, ורבים וגדולים חולקין עליהם ברוב המקומות. ובדין התלמוד, ראוי לתפוס ולדון.
יד,טז [טו] המורד על אשתו ואמר, הריני זן ומפרנס, אבל איני בא עליה, מפני שאני שנאתיה--מוסיפין לה על כתובתה, משקל שש ושלושים שעורה של כסף בכל שבת ושבת; ויישב ולא ישמש, כל זמן שתרצה היא לישב. ואף על פי שכתובתה הולכת ונוספת--הרי הוא עובר בלא תעשה, שנאמר "לא יגרע" (שמות כא,י): שאם שנא, ישלח; אבל לענות, אסור. ולמה לא ילקה על לאו זה, מפני שאין בו מעשה.
יד,יז [טז] איש ואשתו שבאו לבית דין--הוא אומר, זו מורדת מתשמיש, והיא אומרת, לא כי אלא כדרך כל הארץ אני עימו, וכן אם טענה היא ואמרה, שהוא מורד מתשמיש, והוא אומר, לא כי אלא כדרך כל הארץ אני עימה--מחרימין בתחילה, על מי שהוא מורד ולא יודה בבית דין; ואחר כך, אם לא הודו--אומרין להם, התייחדו בפני עדים. נתייחדו ועדיין הם טוענין, מבקשין מן הנטען ועושין פשרה כפי כוח הדיין; אבל לבעול בפני אדם אי אפשר, לפי שאסור לבעול בפני כל בריה.
יד,יח [יז] האישה שחלתה--חייב לרפא אותה, עד שתבריא. ראה שהחולי ארוך ויפסיד ממון הרבה לרפואה, ואמר לה, הרי כתובתיך מונחת, או רפאי עצמך מכתובתיך, או הריני מגרשך ונותן כתובה והולך--שומעין לו; ואין ראוי לעשות כן, מפני דרך ארץ.
יד,יט [יח] נשבת, חייב לפדותה. אם היה כוהן שכבר נאסרה עליו--פודה אותה, ומחזירה לבית אביה; ואפילו היו בעיר אחרת, מיטפל בה עד שמחזירה למדינתה, ומגרשה, ונותן לה כל כתובתה. היה בעלה ישראל שהשבויה מותרת לו, מחזירה לו לאישה כמות שהייתה; ואם רצה אחר כך, מגרשה ונותן לה כתובתה.
יד,כ [יט] אין מחייבין את הבעל לפדות את אשתו, ביתר על דמיה, אלא במה שהיא שווה, כשאר השבויות. היו דמיה יותר על כדי כתובתה ואמר, הריני מגרשה וזו כתובתה, תלך ותפדה את עצמה--אין שומעין לו; אלא כופין אותו ופודה אותה, אפילו היו דמיה עד עשרה בכתובתה, ואפילו אין לו אלא כדי פדיונה. במה דברים אמורים, בפעם ראשונה; אבל אם פדיה, ונשבת פעם שנייה, ורצה לגרשה--הרי זה מגרש וייתן כתובה, והיא תפדה את עצמה.
יד,כא [כ] מי שנשבת אשתו, והוא במדינת הים--בית דין יורדין לנכסיו ומוכרין בהכרזה, ופודין אותה כדרך שהבעל פודה.
יד,כב [כא] המדיר את אשתו נדר שהוא חייב בגללו לגרשה וליתן כתובתה, ונשבת אחר שהדירה--אינו חייב לפדותה: שמעת שהדירה, נתחייב לגרשה וליתן כתובתה.
יד,כג [כב] האישה שהייתה אסורה על בעלה מאיסורי לאוין, ונשבת--אינו חייב לפדותה, אלא נותן לה כתובתה והיא תפדה עצמה. והלוא השבויה אסורה לכוהן, והרי הוא פודה אותה--מפני שלא הייתה אסורה מקודם, ואיסור השביה הוא שגרם לה.
יד,כד [כג] מתה אשתו--חייב בקבורתה, ולעשות לה הספד וקינים, כדרך כל המדינה; ואפילו עני שבישראל, לא יפחתו לו משני חלילין ומקוננת. ואם היה עשיר, הכול לפי כבודו; ואם היה כבודה יותר מכבודו, קוברין אותה לפי כבודה: שהאישה, עולה עם בעלה; ואינה יורדת, ואפילו לאחר מיתה.
יד,כה [כד] לא רצה לקבור את אשתו, ועמד אחד מדעת עצמו וקברה--מוציאין מבעלה בעל כורחו ונותנין לזה, כדי שלא תהיה זו מושלכת לכלבים. היה במדינה אחרת כשמתה אשתו--בית דין יורדין לנכסיו ומוכרין בלא הכרזה, וקוברין אותה לפי ממון הבעל, ולפי כבודו או לפי כבודה.
טו,א האישה שהרשת את בעלה, אחר הנישואין, שימנע עונתה--הרי זה מותר. במה דברים אמורים, בשהיו לו בנים, שכבר קיים מצות פרייה ורבייה. אבל אם לא קיים, חייב לבעול בכל עונה עד שיהיו לו בנים, מפני שהיא מצות עשה של תורה, שנאמר "פרו ורבו" (בראשית א,כח; בראשית ט,א; בראשית ט,ז).
טו,ב האיש, מצווה על פרייה ורבייה; אבל לא האישה. ומאימתיי יתחייב האיש במצוה זו, מבן שש עשרה שנה או מבן שבע עשרה שנה. וכיון שעברו עשרים שנה ולא נשא אישה--הרי זה עובר, ומבטל מצות עשה; ואם היה עוסק בתורה, וטרוד בה, והיה מתיירא מלישא אישה, כדי שלא יטרח במזונות וייבטל מן התורה--הרי זה מותר להתאחר: שהעוסק במצוה, פטור מן המצוה; וכל שכן, בתלמוד תורה.
טו,ג מי שחשקה נפשו בתורה תמיד, ושגה בה כבן עזאי, ונדבק בה כל ימיו, ולא נשא אישה--אין בידו עוון: והוא, שלא יהיה יצרו מתגבר עליו; אבל אם היה יצרו מתגבר עליו--חייב לישא אישה, ואפילו היו לו בנים, שמא יבוא לידי הרהור.
טו,ד כמה בנים יהיו לאיש, ותתקיים מצוה זו בידו--זכר ונקבה, שנאמר "זכר ונקבה, בראם" (בראשית ה,ב); היה הבן סריס, או שהייתה הבת איילונית--לא קיים מצוה. [ה] נולדו לו ומתו, והניחו בנים--הרי זה קיים מצות פרייה ורבייה: בני בנים, הרי הם כבנים.
טו,ה במה דברים אמורים, בשהיו בני הבנים זכר ונקבה, והיו באים מזכר ונקבה, אף על פי שהזכר בן בתו, והנקבה בת בנו--הואיל והם משני בניו, הרי קיים מצות פרייה ורבייה; אבל אם היה לו בן או בת ומתו, והניח אחד מהן זכר ונקבה--עדיין לא קיים מצוה.
טו,ו היו לו בנים בגיותו, ונתגייר הוא והם--הרי זה קיים מצוה זו. היו לו בנים והוא עבד, ונשתחרר הוא והם--לא קיים מצות פרייה ורבייה, עד שיוליד אחר שנשתחרר: שהעבד, אין לו ייחוס.
טו,ז לא יישא אדם עקרה, וזקנה, ואיילונית, וקטנה שאינה ראויה לוולד--אלא אם כן קיים מצות פרייה ורבייה, או שהייתה לו אישה אחרת לפרות ולרבות ממנה.
טו,ח נשא אישה ושהה עימה עשר שנים, ולא ילדה--הרי זה יוציא וייתן כתובה, או יישא אישה הראויה לוולד; ואם לא רצה להוציא, כופין אותו ומכין אותו בשוט עד שיוציא. ואם אמר איני בועלה, והריני שוכן עימה בפני עדים כדי שלא אתייחד עימה, בין שאמרה היא, בין שאמר הוא--אין שומעין להן, אלא יוציא או יישא אישה הראויה לוולד.
טו,ט [ח] שהת עשר שנים ולא ילדה, והרי הוא יורה שכבת זרע כחץ--חזקת החולי ממנה, ותצא שלא בכתובה. ויש לה תוספת--לא תהיה זו פחותה מאיילונית שלא הכיר בה, שיש לה תוספת כמו שיתבאר. ואם אינו יורה כחץ, חזקת החולי ממנו בלבד; וכשיוציא, ייתן הכתובה כולה עיקר ותוספת.
טו,י [ט] הוא אומר ממנה נמנע הוולד, והיא אומרת ממנו נמנע מפני שאינו יורה כחץ--היא נאמנת; ויש לו להחרים על מי שטוענת דבר שאינה יודעת אותו בוודאי, ואחר כך ייתן כתובה. ואם אמרה איני יודעת, אם ממני אם ממנו--אין לה עיקר כתובה, כמו שאמרנו: העמד ממון בחזקת בעליו, עד שתטעון בוודאי שאינו יורה כחץ. ולמה היא נאמנת בטענה זו, מפני שהיא מרגשת אם יורה כחץ או לא יורה; והוא אינו מרגיש.
טו,יא [י] האישה שבאה לתבוע בעלה לגרשה אחר עשר שנים מפני שלא ילדה, והיא אומרת שאינו יורה כחץ--שומעין לה; אף על פי שאינה מצווה על פרייה ורבייה, צריכה היא לבנים לזקנותה. וכופין אותו להוציא, וייתן עיקר כתובה בלבד--שלא כתב לה התוספת, על מנת שתצא לרצונה ותיטול.
טו,יב [יא] הלך בסחורה בתוך עשר שנים, או שהיה חולה, או שהייתה היא חולה, או שהיו חבושין בבית האסורין--אין עולה להן אותו זמן מן המניין. [יב] הפילה, מונה מיום שהפילה. אם הפילה, וחזרה והפילה שלושה פעמים--הוחזקה לנפלים, ושמא לא זכה להיבנות ממנה; ויוציא, וייתן כתובה.
טו,יג הוא אומר הפילה בתוך עשר, כדי שישהה עימה, והיא אומרת, לא הפלתי--נאמנת, שאינה מחזקת עצמה בעקרות; הוא אומר, הפילה שניים, והיא אומרת, שלושה--נאמנת, שאינה מחזקת עצמה במפלת: ויוציא, וייתן כתובה. ובכל זה, משביעה שבועת היסת, שלא הפילה, או שהפילה שלושה--שבטענה זו, יתחייב ליתן כתובה.
טו,יד נישאת לאחד, ושהת עימו עשר שנים ולא ילדה, והוציאה--מותרת להינשא לשני. שהת עם השני עשר שנים ולא ילדה, לא תינשא לשלישי; ואם נישאת לשלישי, תצא בלא כתובה--אלא אם כן יש לו אישה אחרת, או שקיים מצות פרייה ורבייה.
טו,טו האישה שבאה לבית דין ואמרה, בעלי אינו יכול לשמש כדרך כל הארץ שימוש שמוליד, או שאינו יורה כחץ--יעשו הדיינין פשרה; ויאמרו לה ראוי ליך שתנהגי עם בעליך, עד שתשהי עשר שנים, ולא תולידי, ואחר כך תתבעי. ומגלגלין עימה בדבר, ואין כופין אותה לישב; ולא דנין אותה דין מורדת, אלא מאריכין בדבר זה עד שיעשו פשרה.
טו,טז אף על פי שקיים אדם מצות פרייה ורבייה, הרי הוא מצווה מדברי סופרים שלא ייבטל מלפרות ולרבות, כל זמן שיש בו כוח--שכל המוסיף נפש אחת מישראל, כאילו בנה עולם; וכן מצות חכמים היא שלא יישב איש בלא אישה, שלא יבוא לידי הרהור, ולא תשב אישה בלא איש, שלא תיחשד.
טו,יז וחובה על כל איש, לקנות לאשתו; אמרו חכמים, אין אדם מקנא לאשתו, אלא אם כן נכנסה בו רוח טהרה. ולא יקנא לה ביותר מדיי; ולא יאנוס אותה, ויבעול בעל כורחה, אלא לדעתה, ומתוך שיחה ושמחה.
טו,יח וכן ציוו חכמים על האישה שתהיה צנועה בתוך ביתה, ולא תרבה בשחוק וקלות ראש בפני בעלה, ולא תתבע תשמיש המיטה בפיה, ולא תהיה מדברת בעסק זה; ולא תמנע מבעלה, כדי לצערו עד שיוסיף באהבתה, אלא נשמעת לו, בכל עת שירצה. ותיזהר מקרוביו ובני ביתו, כדי שלא יעבור עליו רוח קנאה; ותתרחק מן הכיעור, ומן הדומה לכיעור.
טו,יט וכן ציוו חכמים שיהיה אדם מכבד את אשתו יותר מגופו, ואוהבה כגופו; ואם יש לו ממון, מרבה בטובתה כפי הממון. ולא יטיל עליה אימה יתרה; ויהיה דיבורו עימה בנחת, ולא יהיה עצב ולא רוגז.
טו,כ וכן ציוו חכמים על האישה שתהיה מכבדת את בעלה ביותר מדיי, ויהיה לו עליה מורא, ותעשה כל מעשיה על פיו, ויהיה בעיניה כמו שר או מלך: מהלכת בתאוות ליבו, ומרחקת כל שישנא. וזה הוא דרך כל בנות ישראל ובני ישראל הקדושים, הטהורים בזיווגן; ובדרכים אלו, יהיה יישובן נאה ומשובח.
טז,א הנכסים שמכנסת האישה לבעלה, בין קרקע בין עבדים בין מיטלטלין--אף על פי שהן נכתבין בשטר כתובה--אינן נקראין כתובה, אלא נדוניה שמם. ואם קיבל הבעל אחריות הנדוניה עליו, ונעשת ברשותו--אם פחתה, פחתה לו, ואם הותירה, הותירה לו--הרי זו נקראת נכסי צאן ברזל; ואם לא קיבל אחריות הנדוניה עליו, אלא הרי היא ברשות האישה--אם פחתה, פחתה לה, ואם הותירה, הותירה לה--הרי זו נקראת נכסי מלוג.
טז,ב וכן כל נכסים שיש לאישה שלא הכניסה אותן לבעלה, ולא כתבה אותן בכתובה, אלא נשארו לה לעצמה, או נפלו לה בירושה אחר שנתארסה, או ניתנו לה במתנה--הכול נקראין נכסי מלוג, שכולן ברשותה הן. ואין נקרא כתובה, אלא עיקר כתובה שהוא מאה או מאתיים עם התוספת בלבד.
טז,ג כבר הודענו שחכמים תיקנו כתובה לאישה, ודין התוספת כדין העיקר; ולא תיקנוה לגבותה כל זמן שתרצה, אלא הרי היא כחוב שקבוע לו זמן, ואין הכתובה נגבית, אלא לאחר מיתת הבעל או אם גירשה.
טז,ד וכן התקינו שאם היה לבעל שדות טובות ורעות ובינונייות, ובאה האישה לגבות כתובתה אחר מותו--שלא תגבה אלא מן הרעה שבנכסיו, והיא הנקראת זיבורית.
טז,ה [ד] וכן התקינו שכשתבוא לגבות אחר מותו, לא תגבה עד שתישבע בנקיטת חפץ, שלא הניח אצלה כלום, ושלא מכרה לו כתובתה ולא מחלה אותה; ושמין לה כל שעליה, ופוחתין אותו מכתובתה. אבל אם גירשה לרצונו, גובה בלא שבועה; ואין שמין כסות שעליה--שהרי לקחן לה, וזכתה בהן, והוא רוצה להוציאה, לא היא.
טז,ו [ה] וכן התקינו שלא תגבה האלמנה כתובתה, אלא מן הקרקע. ואינה גובה משבח ששבחו נכסים לאחר מיתת הבעל; ואין הבנות ניזונות לאחר מיתת אביהן משבח ששבחו נכסים לאחר מיתתו; ואינה טורפת בכתובתה משבח שהשביח הלוקח, אף על פי שבעל חוב גובה את השבח. ודברים אלו, מקולי כתובה הם.
טז,ז [ו] וכן מקולי כתובה, שתיטול האישה כתובתה מן הפחות שבמטבעות. כיצד: נשא אישה במקום, וגירשה במקום אחר--אם היו מעות מקום הנישואין טובות ממעות מקום הגירושין, נותן לה ממעות מקום הגירושין; ואם היו מעות מקום הגירושין טובות ממעות מקום הנישואין, נותן לה ממעות מקום הנישואין.
טז,ח במה דברים אמורים, בשהיה בכתובתה מעות סתם; אבל אם פירש בה מטבע ידוע, בין בעיקר בין בתוספת--הרי היא כדין המלווה את חברו מטבע ידוע, שנותן לו כמה שהלווהו, כמו שיתבאר בהלכות הלוואה.
טז,ט [ז] תיקנו הגאונים בכל הישיבות, שתהיה אישה גובה כתובתה אחר מיתת בעלה, אף מן המיטלטלין, כדרך שתיקנו לבעל חוב לגבות מן המיטלטלין; ופשטה תקנה זו, בכל ישראל. וכן שאר תנאיי כתובה כולן ככתובה הן, וישנן במיטלטלין כקרקע--חוץ מכתובת בנין דכרין, שלא מצאנו מנהג ירושתה פשוט בכל הישיבות. לפיכך אני אומר, מעמידין אותה על דין התלמוד, שאין יורשין כתובת אימן, אלא מן הקרקע.
טז,י [ח] כבר נהגו בכל מקומות שידענו וששמענו שמען, שיכתבו בכתובה, בין מקרקעי בין מיטלטלי; ודבר זה תיקון גדול הוא, ואנשים נבונים הנהיגו בו--שהרי זה תנאי שבממון, ונמצאת האלמנה גובה מן המיטלטלין בתנאי זה, לא בתקנת אחרונים.
טז,יא [ט] הרי שלא כתב כך בשטר כתובה, אלא נשא סתם--אם היה יודע בתקנה זו של גאונים, גובה. ואם לאו, או שנסתפק לנו הדבר--מתיישבין בדבר זה הרבה: שאין כוח בתקנת הגאונים לדון בה, אף על פי שלא נתפרשה, כדין תנאיי כתובה, שהם תקנת הסנהדרין הגדולה--עד שנוציא ממון בה מן היורשים.
טז,יב [י] ועוד תיקנו חכמים שיהיו כל נכסי הבעל, אחראין וערבאין לכתובה: אפילו כתובתה מנה, ויש לו קרקע באלפים זהובים--הכול תחת שיעבוד הכתובה. וכל שימכור אחר הנישואין מנכסיו--אף על פי שממכרו קיים, ויש לו למכור כל נכסיו אם ירצה--יש לה לטרוף אותן בכתובתה כשיגרשנה או כשימות, אם לא תמצא נכסים בני חורין; וכשתטרוף, לא תטרוף אלא בשבועה בנקיטת חפץ כדין כל בעלי חובות. ותקנה זו, כדי שלא תהיה כתובתה קלה בעיניו.
טז,יג [יא] כשמשביעין בית דין או היורשין את האלמנה כשתבוא לגבות כתובתה, אין משביעין אותה אלא חוץ לבית דין, מפני שבתי דינין היו נמנעין מלהשביעה, שחוששין לה שמא לא תדקדק על עצמה בשבועה. ואם רצו היתומים להדירה, נודרת להן כל מה שירצו; ומדירין אותה בבית דין, ואחר כך נוטלת כתובתה.
טז,יד [יב] מתה האלמנה קודם שתישבע--אין יורשיה יורשין מכתובתה כלום, שאין לה כתובה עד שתישבע. ואם נישאת קודם שתישבע--הרי זו נשבעת אחר הנישואין, ונוטלת כל זמן שתרצה; אבל אינה נודרת ונוטלת, שמא יפר הבעל.
טז,טו [יג] ייחד לה קרקע בכתובתה--בין שייחדה בארבעת המצרים, בין במצר אחד--גובה את כתובתה ממנה, בלא שבועה. וכן אם כתב לה מיטלטלין, והן עצמן קיימין--נוטלת אותן, בלא שבועה. וכן אם נמכרו, ונלקח בהן מיטלטלין אחרים, ונודע שאלו השניים מדמי המיטלטלין הראשונים--נוטלת בלא שבועה.
טז,טז [יד] הפוגמת כתובתה, לא תפרע אלא בשבועה. כיצד: הוציאה שטר כתובה שיש בו אלף זוז, הבעל אומר, נתקבלה הכול, והיא אומרת, לא נתקבלתי אלא כך וכך--ואפילו יש עליה עדים במקצת שנטלה, ואפילו דיקדקה בחשבון מה שנטלה בחצי חצי פרוטה--לא תיטול השאר, אלא בשבועה.
טז,יז [טו] אמר הבעל, נתקבלה הכול, והיא אומרת, לא נתקבלתי כלום, ועד אחד מעיד עליה שנתקבלה הכול, או מקצת--לא תפרע אלא בשבועה.
טז,יח [טז] הנפרעת שלא בפניו, לא תפרע אלא בשבועה. כיצד: הרי שגירש את אשתו, והלך לו--בית דין יורדין לנכסיו אחר שתישבע, ומגבין אותה כתובתה: והוא שיהיה במקום רחוק, שיש להן טורח להודיעו; אבל אם קרוב הדרך להודיעו, שולחין לו ומודיעין אותו--אם לא יבוא, תישבע ותיטול.
טז,יט [יז] הפוחתת כתובתה, נפרעת שלא בשבועה. כיצד: הוציאה שטר כתובה באלף זוז, הוא אומר, נתקבלה הכול, והיא אומרת, לא נתקבלתי כלום ואין לי אלא חמש מאות, וזה שכתב לי אלף אמנה שהייתה ביני לבינו--הרי זו נפרעת, שלא בשבועה. אבל אם אמרה, אין בשטר כתובתי אלא חמש מאות--אינה נפרעת בשטר זה שיש בו אלף כלום, שהרי ביטלה אותו וכאילו הודת שהוא שקר; לפיכך נשבע שבועת היסת, ונפטר.
טז,כ [יח] כל מקום שאמרנו, לא תפרע אלא בשבועה--אומרים לה בית דין, הישבעי וטלי; ומקום שנאמר תפרע שלא בשבועה--אומרים לבעל, עמוד ותן לה, ואין אתה נאמן בטענה זו, עד שתביא ראיה לדבריך. [יט] אמר הבעל מעצמו, תישבע לי על טענתי--אומרין לה, הישבעי וטלי; ותישבע בנקיטת חפץ.
טז,כא התנה עימה שתגבה כתובתה בלא שבועה, או שהיא נאמנת בכל מה שתטעון--גובה ממנו, בלא שבועה כלל; אבל אם באת ליפרע מיורשיו, תישבע ואחר כך תיטול. [כ] התנה עימה שתהיה נוטלת מיורשיו בלא שבועה, או שתהיה נאמנת על יורשיו--הרי זו נוטלת מהן, בלא שבועה. אבל אם באה לטרוף מנכסים משועבדים--לא תטרוף אלא בשבועה, ואף על פי שהאמינה הבעל: שאין תנאי הבעל מועיל אלא עליו, ועל יורשיו; אבל להפסיד ממון אחרים, אינו מועיל.
טז,כב [כא] אלמנה שהיה שטר כתובתה יוצא מתחת ידה--נשבעת וגובה כתובתה לעולם, אפילו אחר מאה שנה, בין שהייתה בבית בעלה, בין שהייתה בבית אביה. ואם אין שטר כתובה יוצא מתחת ידה--אין לה כלום, ואפילו עיקר כתובה, ואפילו תבעה ביום מיתת בעלה; וכן הגרושה--אפילו עיקר כתובה אין לה, עד שתוציא שטר כתובה.
טז,כג [כב] במה דברים אמורים, במקום שדרכן לכתוב כתובה; אבל במקום שאין דרכן לכתוב כתובה, אלא סומכין על תנאי בית דין--הרי זו גובה עיקר כתובה, אף על פי שאין בידה שטר כתובה, בין נתגרשה בין נתאלמנה, בין הייתה בבית בעלה בין הייתה בבית אביה. אבל תוספת, אין לה בכל מקום אלא בראיה ברורה.
טז,כד [כג] ועד כמה תגבה האלמנה העיקר, במקום שאין כותבין כתובה--אם הייתה בבית בעלה, גובה לעולם; ואם הייתה בבית אביה, עד עשרים וחמש שנה. ואם באה לתבוע אחר עשרים וחמש שנה, אין לה כלום, שאילו לא מחלה, לא שתקה כל זמן זה; והרי אינה עם היורשים, כדי שתאמר נכלמתי מלתובען והן עימי בבית. [כד] לפיכך אם היה היורש עצמו מוליך לה מזונותיה לבית אביה, ומיטפל בה--יש לה לתבוע כתובתה, אפילו אחר חמש ועשרים שנה: מפני שזה ששתקה ולא תבעה, מפני שהיא בושה מן היורש.
טז,כה היא אומרת, בתולה נישאתי ועיקר כתובתי מאתיים, והבעל או יורשיו אומרים, בעולה נישאת ואין לה אלא מאה--אם יש עדים שראו שעשו לה המנהגות שנהגו אנשי אותה העיר לעשותן לבתולה, כגון מיני שמחה או מלבוש ידוע או כתרים או שאר דברים שאין עושין כן אלא לבתולה--הרי זו נוטלת מאתיים; ואם אין לה עדים בזה, הרי זו נוטלת מאה. ואם היה הבעל קיים--יש לה להשביעו שבועת התורה, שהרי הודה במקצת הטענה. ונאמן הקטן להעיד בגודלו ולומר, זכור אני כשהייתי קטן שנעשה לפלונית מנהג הבתולות. וכל הדברים האלו, במקום שאין כותבין כתובה, כמו שאמרנו.
טז,כו האישה שאמרה לבעלה, גירשתני--נאמנת, שאינה מעיזה פניה בפני בעלה; לפיכך האישה שהוציאה שטר כתובה ואין עימה גט, ואמרה לבעלה, גירשתני ואבד גיטי, תן לי כתובתי, והוא אומר, לא גירשתי--חייב ליתן עיקר כתובה; אבל אינו נותן התוספת, עד שתביא ראיה ברורה שגירש, או שייצא גט עם הכתובה מתחת ידה.
טז,כז אמר לה הבעל, כן היה, גירשתי ונתתי כל הכתובה עיקר ותוספת, וכתבת לי שובר ואבד שוברי--מתוך שיכול לומר, לא גירשתי ולא יתחייב בתוספת, הרי זה נאמן; ומשביעה בנקיטת חפץ, ונותן לה את העיקר, ונשבע הוא שבועת היסת, על התוספת.
טז,כח הוציאה גט, ואין בידה שטר כתובה--אם דרך אותו המקום שלא יכתבו כתובה--גובה עיקר כתובה בגט שבידה. ואם דרכן לכתוב כתובה--אפילו עיקר אין לה, עד שתוציא שטר כתובה כמו שביארנו; ונשבע הבעל שבועת היסת על טענתה, ונפטר.
טז,כט הוציאה שני גיטין, ושתי כתובות--גובה שתי כתובות. הוציאה שתי כתובות, וגט אחד--אינה גובה אלא כתובה אחת: ואיזו מהן גובה--אם שתיהן שוות--ביטלה אחרונה את הראשונה, ואינה טורפת אלא מזמן אחרונה; ואם היה באחת משתיהן תוספת על חברתה--גובה באיזו מהן שתרצה, ותיבטל השנייה.
טז,ל הוציאה שני גיטין, וכתובה אחת--אין לה אלא כתובה אחת: שהמגרש את אשתו והחזירה סתם, על כתובתה הראשונה החזירה.
טז,לא הוציאה גט וכתובה, אחר מיתת בעלה--אם גט קודם לכתובה--גובה בגט זה עיקר כתובה, אם אין דרכן לכתוב כתובה, וגובה כל מה שיש בכתובה, שהרי זכתה בה במיתתו; ואם כתובה קדמה את הגט--אין לה אלא כתובה אחת, שעל כתובתה הראשונה החזירה.
טז,לב [לא] האישה נאמנת לומר, מת בעלי--כדי שתינשא, כמו שיתבאר בהלכות גירושין; ומתנאיי הכתובה, שאם תינשא לאחר אחר מותו, תיטול מה שכתב לה בכתובתה. לפיכך אם באה לבית דין ואמרה, מת בעלי התירוני להינשא, ולא הזכירה שם כתובה בעולם--מתירין אותה להינשא, ומשביעין אותה ונותנין לה כתובתה.
טז,לג באה ואמרה, מת בעלי, תנו לי כתובתי--אף להינשא אין מתירין אותה: שעל עסקי הכתובה באה, והרי זה בחזקת שלא מת; ואין דעתה להינשא, אלא ליטול כתובה מחיים בלבד.
טז,לד באה ואמרה, מת בעלי, התירוני להינשא, ותנו לי כתובתי--מתירין אותה להינשא ונותנין לה כתובתה, מפני שעיקר דבריה על עסקי נישואין באה. אבל אם אמרה, תנו לי כתובתי, והתירוני להינשא--מתירין אותה, ואין נותנין לה כתובה; ואם תפסה, אין מוציאין מידה.
יז,א מי שהיה נשוי נשים רבות, ומת--כל שנישאת בתחילה, קודמת ליטול כתובתה; ואין אחת מהן נוטלת, אלא בשבועה; ואין לאחרונה, אלא מה ששיירה שלפניה, וגם היא נשבעת, ונוטלת השאר. וכן אם היה עליו שטר חוב--אם היה החוב קודם, גובה בעל חוב תחילה; ואם הכתובה קדמה, גובה האישה תחילה, והשאר לבעל חוב.
יז,ב במה דברים אמורים, בשהייתה הקרקע שבאו לגבות ממנה קנויה לו בשעת הנישואין, ובשעה שלווה--הוא שהדין נותן, שכל הקודם שטרו זכה תחילה; אבל אם נשא נשים זו אחר זו, ולווה בין קודם נישואין בין אחר נישואין, ואחר שנשא ולווה קנה קרקע--כולן חולקין כאחת, ששיעבוד כולן כאחד בא, שבשעה שקנה היה משועבד לכול, ואין כאן דין קדימה.
יז,ג וכן אם היה זמן הכתובות והשטרות כולן יום אחד, או שעה אחת במקום שכותבים שעות--חולקין כאחת, שאין שם קודם; ולעולם כל שקדם וזכה במיטלטלין כדי חובו או כדי כתובה--אין מוציאין מידו, שאין דין קדימה במיטלטלין.
יז,ד מי שגירש את אשתו, ועליו שטר חוב, ובא בעל חוב והאישה לגבות, והיו לו מעות וקרקע כדי החוב והכתובה--בעל חוב נוטל המעות, והאישה גובה כתובתה מן הקרקע. ואם אין לו אלא קרקע שאין בה כדי להגבות שניהם, ולא היה בה דין קדימה--נותנין אותה לבעל חוב; ואם נשאר לאישה כלום, תיטול, ואם לאו, תידחה מפני בעל חוב: שהרי בעל חוב הפסיד והוציא מעותיו, והאישה לא חסרה דבר--שיותר מה שהאיש רוצה לישא, אישה רוצה להינשא.
יז,ה וכן מי שמת והניח אישה ובעל חוב, וקרקע שאין בה דין קדימה--האישה נדחית מפני בעל חוב, והוא גובה כל חובו תחילה. [ו] וכיון שתיקנו הגאונים שתגבה האישה ובעל חוב מן המיטלטלין, והדבר ידוע שאין דין קדימה במיטלטלין--אם לא הניח מיטלטלין כדי ליתן לשניהם, נותנין לבעל חוב כל חובו תחילה; ואם נשאר לאישה מה שתיטול בכתובתה, תיטול--או תידחה.
יז,ו [ז] היו כותבין בכתובתה נכסי צאן ברזל, וטענה שאבדו או שלקחם הבעל--הרי היא בנכסי צאן ברזל שלה, כשאר בעלי חובות; ונשבעת שלא לקחה אותן ולא נתנה ולא מחלה, וחולקת עם בעלי חובות.
יז,ז [ח] מי שמת או גירש, ויש לו נשים רבות, ואין שם דין קדימה, ואין לו כדי כל הכתובות--כיצד חולקות: רואים--אם כשייחלק הממון על מניין הנשים, יגיע לפחותה שבהן כדי כתובתה או פחות--חולקות בשווה. ואם היה הממון יותר על זה--חולקים ממנו, כדי שיגיע לפחותה שבהן כשיעור כתובתה, וחוזרות וחולקות את המותר בין הנותרות, על הדרך הראשונה.
יז,ח כיצד: מי שהיה נשוי ארבע נשים, כתובתה של ראשונה ארבע מאות, ושל שנייה שלוש מאות, ושל שלישית מאתיים, ושל רביעית מאה, נמצא הכול אלף--וגירש כולן, או מת--אם הניח ארבע מאות או פחות, חולקות כולן בשווה; וכל אחת נוטלת מאה או פחות.
יז,ט הניח שמונה מאות--אם תחלק בין כולן בשווה, נמצאת הרביעית נוטלת מאתיים והרי אין בכתובתה אלא מאה. אלא כיצד עושין: לוקחין ארבע מאות, וחולקין אותן ביניהן בשווה מאה מאה; ונמצאת הרביעית נטלה כדי כתובתה, והלכה לה. ונשאר כאן ארבע מאות, ושלוש נשים שביד כל אחת משלושתן מאה. אם תחלק הארבע מאות בין שלושתן בשווה, נמצאת השלישית נוטלת מאתיים ושלושים ושלושה ושליש והרי אין בכתובתה אלא מאתיים. לפיכך לוקחין מארבע המאות שלוש מאות, וחולקין בין שלושתן בשווה; שנמצאת השלישית נטלה מאתיים שלה, והלכה לה. ונשאר כאן מאה, ושתי נשים. חולקין את המאה בשווה בין ראשונה ושנייה; נמצא ביד הראשונה מאתיים וחמישים, וכן ביד השנייה. ונמצא ביד השלישית מאתיים, וביד הרביעית מאה. ועל דרך זו חולקות לעולם, אפילו הן מאה.
יז,י [ט] הערב לאישה בכתובתה--אף על פי שקנו מידו, אינו חייב לשלם, שמצוה עשה, והרי לא חסרה כלום; ואם ערב של כתובת בנו הוא, וקנו מידו--חייב לשלם, שהאב בגלל בנו משעבד עצמו וגומר ומקנה. וקבלן של כתובה חייב לשלם, אף על פי שלא קנו מידו; ואיזה הוא קבלן--זה שאמר לאישה, הינשאי לזה, ואני נותן כתובה זו. אבל אם אמר לה, אני ערב כתובה זו, אני פורע כתובה זו, וכיוצא בזה--פטור, אלא אם כן היה אביו.
יז,יא המגרש את אשתו--ידירנה הנאה, ואחר כך תפרע כתובתה מן הקבלן, או מאביו אם היה ערב: שמא יחזירנה, ונמצאו עושין קנוניה על נכסיו של זה. [י] וכן המקדיש נכסיו וגירש את אשתו--ידירנה הנאה, ואחר כך תפרע מן הפודה מיד ההקדש: שמא יעשו קנוניה על ההקדש. אבל המגרש את אשתו, ובאה לטרוף מן הלקוחות--אין מחייבין אותו להדירה, אלא נשבעת וטורפת; ואם רצת, תחזור לבעלה, שכבר ידעו הלקוחות שיש עליו כתובת אישה, והם הפסידו על עצמם שלקחו נכסים שתחת שיעבודה.
יז,יב [יא] הבעל שמכר נכסיו, ואחר כך כתבה אשתו ללוקח, דין ודברים אין לי עימך, והסכימה למעשיו--אף על פי שקנו ממנה--הרי זו טורפת, שלא כתבה לו אלא כדי שלא יהיה בינה ובין בעלה קטטה, ויש לה לומר, נחת רוח עשיתי לבעלי; אבל אם קנו מיד האישה תחילה, שאין לה שיעבוד על מקום זה, ואחר כך מכר אותו הבעל--אינה טורפת אותו.
יז,יג וכן אם מכר הבעל ואמר לאשתו לכתוב ללוקח, דין ודברים אין לי עימך, ולא כתבה ולא הסכימה למעשיו, ונפסד המכר, וחזר הבעל ומכר לאיש אחר, בין אותה השדה בין שדה אחרת, ואחר שמכר הבעל הסכימה למעשיו, וקנו מידה שאין לה שיעבוד על שדה זו--אינה יכולה לטרוף, שאינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי: שהרי בראשונה כשלא רצת, לא הלכה ברצון בעלה.
יז,יד [יב] מי שהיו לו שתי נשים, ומכר את שדהו, וקנו מיד הראשונה שאין לה שיעבוד על שדה זו, אינה טורפת אותה מן הלוקח, והיה קניין המועיל שאינה יכולה לטעון לו בנחת רוח עשיתי לבעלי, ואחר כך מת הבעל, או גירש שתיהן--השנייה מוציאה מיד הלוקח, שהרי לא קנו מידה ללוקח; והראשונה מוציאה מיד השנייה, מפני שהיא קדמה ולא הסירה שיעבודה אלא מעל הלוקח; וכשתחזור השדה לראשונה, חוזר הלוקח ומוציאה מידה, שהרי קנו מידה לו: וחוזרות חלילה, עד שיעשו פשרה ביניהן.
יז,טו [יג] אלמנה, בין מן הנישואין בין מן האירוסין--נשבעת ומוכרת מקרקע בעלה, ונפרעת כתובתה, בין בבית דין מומחין, בין שלא בבית דין מומחין: והוא, שיהיו השלושה אנשים נאמנין ויודעין בשומת הקרקע. ואחריות המכר, על נכסי יתומים. אבל הגרושה, לא תמכור אלא בבית דין מומחין. וכל המוכרת בבית דין, לא תמכור אלא בהכרזה; ובהלכות הלוואה, יתבאר משפט מכירת בית דין היאך היא. אבל המוכרת שלא בבית דין--אינה צריכה הכרזה, ואף על פי שהן שלושה נאמנים ויודעים השומה.
יז,טז [יד] אלמנה שמכרה קרקע בכתובתה, בינה לבין עצמה--אם מכרה שווה בשווה, מכרה קיים; ונשבעת שבועת אלמנה, אחר שמכרה: והוא, שמכרה לאחר; אבל אם שמה לעצמה--לא עשת כלום, ואפילו הכריזה.
יז,יז [טו] הייתה כתובתה מאתיים, ומכרה שווה מאה במאתיים, או שווה מאתיים במאה--נתקבלה כתובתה ואין לה כלום, ובלבד שתישבע שבועת אלמנה. הייתה כתובתה מאה, ומכרה שווה מאה ודינר במאה--מכרה בטיל: ואפילו אמרה, אני אחזיר את הדינר ליורשים--מכרה בטיל.
יז,יח [טז] הייתה כתובתה ארבע מאות זוז, ומכרה לזה במנה ולזה במנה ולזה במנה שווה בשווה, ולאחרון שווה מאה ודינר במאה--של אחרון בטיל, ושל כולם קיים.
יז,יט [יז] יש לאישה למכור כתובתה, או ליתנה במתנה. אם מת הבעל, או גירשה--יבוא הלז וייטול; ואם מתה היא בחיי בעלה, או קודם שנשבעה--אין לו כלום. [יח] הרי שמכרה מקצת כתובתה, או מישכנה מקצתה, או נתנה לאחר מקצתה--מוכרת מקרקע בעלה, ותגבה השאר בין בבית דין מומחין בין בשלושה נאמנים. ומוכרת לכתובתה אפילו בפעמים רבות, בין בבית דין בין בשלושה נאמנים ויודעים שומת קרקע.
יז,כ [יט] המוכרת כתובתה, בין לאחרים בין לבעלה--לא איבדה שאר תנאיי כתובה; ואם היה לה בן זכר, יורש כנגד כתובתה הזאת שנמכרה מנכסי אביו יותר על חלקו כדין תנאי זה. אבל המוחלת כתובתה לבעלה, איבדה כל תנאיי כתובתה; ואפילו מזונות, אין לה עליו. ומוחלת כתובתה, אינה צריכה קניין ולא עדים--כשאר המוחלים, שאינן צריכין לא עדים, ולא קניין, אלא בדברים בלבד: והוא, שיהיו דברים שהדעת סומכת עליהן, ולא יהיו דברי שחוק והתל או דברי תימה, אלא בדעת נכונה.
יח,א אלמנה ניזונת מנכסי יורשין כל זמן אלמנותה, עד שתיטול כתובתה; ומשתתבע כתובתה בבית דין, אין לה מזונות. וכן אם מכרה כתובתה כולה, או מישכנה כתובתה, או עשתה כתובתה היפותיקי לאחר והוא שתאמר לו פה תקנה חובך--בין שעשת דברים אלו בבית דין מומחין, בין שלא בבית דין מומחין, בין שעשת בחיי בעלה, בין שעשת לאחר מיתת בעלה--אין לה מזונות מן היורשים; אבל אם מכרה מקצתה, יש לה מזונות. ומשתתארס האלמנה, איבדה מזונותיה.
יח,ב כשם שניזונת אחר מותו מנכסיו, כך נותנין לה כסות וכלי תשמיש ומדור--יושבת במדור שהייתה בו בחיי בעלה, ומשתמשת בכרים וכסתות שנשתמשה בהן בחיי בעלה, ובעבדים ושפחות שנשתמשה בהן בחיי בעלה.
יח,ג נפל המדור, אין היורשין חייבין לבנותו; ואם אמרה הניחו לי, ואני אבננו משלי--אין שומעין לה. וכן לא תחזק בדקו, ולא טחה אותו, אלא תשב בו כמו שהוא, או תצא. ויורשין שמכרו מדור אלמנה, לא עשו כלום.
יח,ד [ג] נפל הבית, או שלא היה לבעלה בית אלא בשכר--נותנין לה מדור לפי כבודה; וכן מזונותיה וכסותה, כפי כבודה. ואם היה כבוד הבעל גדול מכבודה, נותנין לה לפי כבודו, מפני שעולה עימו, ואינה יורדת אפילו לאחר מיתה.
יח,ה [ד] ברכת הבית, מרובה. כיצד: חמישה שהיה מזונות כל אחד מהן קב, כשיאכל לבדו, אם היו חמשתן בבית אחד ואוכלין בעירוב, מספיק להן ארבעת קבין; והוא הדין, לשאר צורכי הבית. לפיכך אלמנה שאמרה, איני זזה מבית אבי, פסקו לי מזונות, ותנו לי שם--יכולין היורשין לומר לה, אם את אצלנו, יש לך מזונות, ואם לאו, אין אנו נותנים לך אלא כפי ברכת הבית. ואם הייתה טוענת, מפני שהיא ילדה, והם ילדים--נותנין לה מזונות המספיקין לה לבדה, והיא בבית אביה. ומותר מזונות האלמנה ומותר הכסות, ליורשין.
יח,ו [ה] אלמנה שחלתה--אם צריכה לרפואה שאין לה קצבה--הרי זו כמזונות, ויורשין חייבין בה; ואם היא רפואה שיש לה קצבה, הרי זו מתרפא מכתובתה.
יח,ז נשבת--אין היורשין חייבין לפדותה, אפילו הייתה יבמה; ואפילו נשבת בחיי בעלה, ומת והיא בשביה--אין חייבין לפדותה מנכסיו, אלא נפדית משל עצמה, או תיטול כתובתה, ותפדה עצמה. [ו] מתה האלמנה, יורשי הבעל חייבין בקבורתה; ואם נשבעה שבועת אלמנה ואחר כך מתה--יורשיה יורשין כתובתה, והן חייבין בקבורתה, אבל לא יורשי הבעל.
יח,ח מעשה ידי האלמנה, ליורשין. ויורש שאמר לאלמנה, טלי מעשה ידייך במזונותייך--אין שומעין לו; אבל היא שרצת בזה, שומעין לה. [ז] וכל מלאכות שהאישה עושה לבעלה, אלמנה עושה ליתומים--חוץ ממזיגת הכוס, והצעת המיטה, והרחצת פניו ידיו ורגליו.
יח,ט [ח] מציאת האלמנה, ופירות נכסים שהכניסה לבעל--לעצמה, ואין ליורש בהם כלום. [ט] והנכסים עצמם שהם נדוניתה, נוטלת אותן בלא שבועה; ואין ליורשים בהם דין לעולם, אלא אם כן הותירו בחיי הבעל והיו נכסי צאן ברזל שהמותר לבעל. ואם מתה האלמנה בלא שבועה--יורשיה יורשים נדוניתה, ואף על פי שהיא נכסי צאן ברזל; ואם היה בהן מותר, המותר ליורשי הבעל.
יח,י אלמנה שתפסה מיטלטלין כדי שתיזון מהן--בין שתפסה מחיים בין שתפסה אחר מותו, אפילו תפסה כיכר זהב--אין מוציאין מידה, אלא כותבין עליה בית דין מה שתפסה, ופוסקין לה מזונות ומחשבין עימה; והיא ניזונת ממה שבידה עד שתמות, או עד שלא יהיו לה מזונות, וייקחו היורשין את השאר. [יא] וכן אם תפסה מיטלטלין בכתובתה מחיי בעלה, ומת--גובה מהן; אבל אם תפסה אחר מותו לכתובתה, אינה גובה מהן.
יח,יא אף על פי שתיקנו הגאונים שתגבה האישה הכתובה ותנאיי הכתובה מן המיטלטלין, ולפיכך תיזון האלמנה מן המיטלטלין אף על פי שלא תפסה--[יב] אם הניח בעלה מיטלטלין, ולא תפסה אותן--היורשים נוטלין אותן, והן מעלין לה מזונות. ואינה יכולה לעכב עליהן ולומר, יהיו המיטלטלין מונחין בבית דין עד שאיזון מהן, שמא יאבדו, ולא יהיה לי מזונות; ואפילו התנת עליו בפירוש שתיזון מן המיטלטלין, אינה מעכבת. ובזה דנין תמיד, בכל בתי דינין.
יח,יב [יג] אבל אם הניח קרקע, יכולה היא לעכב עליהן שלא ימכורו; ואם מכרו--אינה מוציאה מיד הלקוחות, שאין האישה והבנות ניזונות אלא מנכסים בני חורין. [יד] הניח נשים רבות--אף על פי שנשאן זו אחר זו, ניזונות בשווה, שאין דין קדימה, במזונות.
יח,יג [טו] אלמנה שנפלה לפני יבם--בשלושה חודשים הראשונים, ניזונת משל בעל; ואם הוכר העובר, וכן אם הניחה מעוברת--ניזונת והולכת, עד שתלד. ילדה בן של קיימה--ניזונת והולכת כל ימי אלמנותה, כשאר הנשים. לא נמצאת מעוברת אחר השלושה חודשים, או שהפילה--אינה ניזונת לא משל בעל, ולא משל יבם; אלא תובעת יבמה לכנוס, או לחלוץ.
יח,יד [טז] תבעה יבמה לכנוס או לחלוץ, ועמד בדין, וברח, או שחלה, או שהיה היבם במדינת הים--הרי זו ניזונת משל יבם, בלא שבועה כלל. [יז] נפלה לפני יבם קטן--אין לה מזונות, עד שיגדל ויהיה כשאר היבמין.
יח,טו [יח] מי שייחד קרקע לאשתו בשעת מיתה למזונותיה ואמר, יהיה מקום פלוני למזונות--הרי ריבה לה מזונות. ואם היה שכרו פחות ממזונות הראויים לה, נוטלת השאר משאר נכסים; ואם היה שכרו יותר מן הראוי לה, נוטלת הכול. אבל אם אמר לה, יהיה מקום פלוני במזונות, ושתקה--אין לה אלא פירות אותו מקום בלבד, שהרי קצץ לה מזונות.
יח,טז [יט] אלמנה שבאת לבית דין לתבוע מזונות--יש מי שהורה שפוסקין לה מזונות, ואין משביעין אותה; ואין ראוי לסמוך על הוראה זו, מפני שנתחלף לו הדבר באישה שהלך בעלה למדינת הים. ורבותיי הורו שאין לה מזונות מבית דין, עד שתישבע, שהרי זו באה להיפרע מנכסי יתומים, וכל הנפרע מנכסי יתומים לא ייפרע אלא בשבועה; ולזה דעתי נוטה, ובו ראוי לדון.
יח,יז [כ] אלמנה שבאה לבית דין לתבוע מזונות--משביעין אותה בתחילה, ומוכרין בלא הכרזה, ונותנין לה מזונות; וכן יש לה למכור למזונות שלא בבית דין מומחין אלא בשלושה נאמנים, בלא הכרזה. וכן אם מכרה למזונות בינה לבין עצמה שווה בשווה, מכרה קיים; וכשיבואו היורשין להשביע אותה, נשבעת.
יח,יח [כא] וכמה מוכרין למזונות--כדי לזון מהם שישה חודשים, או יתר על זה. ומוכרין על מנת שיהיה הלוקח נותן לה מזון שלושים יום שלושים יום, וחוזרת ומוכרת פעם שנייה לשישה חודשים; וכן מוכרת והולכת לעולם, עד שיישאר מן הנכסים כדי כתובתה, וגובה כתובתה מן השאר, והולכת לה.
יח,יט [כב] אלמנה שפסקו לה בית דין מזונות--אין מחשבין עימה על מעשה ידיה, עד שיבואו היורשים ויתבעוה; ואם מצאו לה מעשה ידיה, נוטלין אותן, ואם לאו, הולכין לדרכם. ואני אומר שאם היו היורשים קטנים--בית דין מחשבין עימה, ופוסקין לה מעשה ידיה, כדרך שפוסקין לה מזונות.
יח,כ [כג] אלמנה שאין שטר כתובה יוצא מתחת ידה, אין לה מזונות--שמא מחלה כתובתה, או מכרה אותה, או מישכנה אותה; ואף על פי שלא טען יורש, אנו טוענין לו ואומרים לה הביאי כתובתיך, והישבעי, וטלי מזונות--אלא אם אין דרכם לכתוב כתובה.
יח,כא [כד] האישה שהלכה היא ובעלה למדינת הים, ובאה ואמרה מת בעלי--רצת, ניזונת כדין כל האלמנות, רצת, נוטלת כתובתה; אמרה גירשני בעלי, אינה נאמנת. וניזונת מנכסיו, עד כדי כתובתה מכל פנים--שאם עדיין היא אשתו, יש לה מזונות, ואם גירשה כשאמרה, יש לה כתובה שהרי כתובתה בידה; לפיכך נוטלת מזונות עד כדי כתובתה, והולכת לה.
יח,כב [כה] האישה שהיה לה ספק גירושין, ומת בעלה--אינה ניזונת מנכסיו, שאין מוציאין מיד היורש מספק; אבל בחיי בעלה, יש לה מזונות עד שתתגרש גירושין גמורין.
יח,כג [כו] אלמנה ענייה ששהת שתי שנים ולא תבעה מזונות, או עשירה ששהת שלוש שנים ולא תבעה--ויתרה ואין לה מזונות בשנים שעברו, אלא משעה שתבעה; ואם שהת פחות מזה, אפילו ביום אחד--לא ויתרה, אלא תובעת ונוטלת מזון אותן השנים שעברו.
יח,כד [כז] אלמנה שתבעה מזונות מן היורשים--הם אומרים, נתנו, והיא אומרת, לא נטלתי--כל זמן שלא נישאת, על היתומים להביא ראיה, או תישבע שבועת היסת, ותיטול; ומשנישאת, עליה להביא ראיה, או יישבעו היורשים שבועת היסת, שנתנו לה.
יח,כה [כח] דין תוספת כתובה, כדין העיקר. לפיכך אלמנה שתבעה, או מכרה, או מחלה, או מישכנה תוספת כתובתה עם העיקר--אין לה מזונות; ואם תבעה מקצת, והניחה מקצת--הרי זו כמי שתבעה מקצת העיקר, והניחה מקצתו. וכל המוכרת או המוחלת סתם, מכרה ומחלה התוספת עם העיקר--ששניהם, כתובה שמם בכל מקום.
יט,א מתנאיי הכתובה שיהיו בניו הזכרים יורשים כתובת אימן, ונדוניתה שהכניסה בתורת נכסי צאן ברזל, ואחר כך חולקין שאר הירושה עם אחיהם, בשווה. [ב] כיצד: נשא אישה כתובתה ונדוניתה אלף, וילדה בן ומתה בחייו, ואחר כך נשא אישה אחרת כתובתה ונדוניתה מאתיים, והולידה בן ומתה בחייו, ואחר כך מת הוא, והניח אלפיים--בנו מן הראשונה יורש אלף שבכתובת אימו, ובנו מן השנייה יורש מאתיים שבכתובת אימו, והשאר יורשים אותו בשווה. נמצא ביד בן הראשונה אלף וארבע מאות, וביד בן השנייה שש מאות.
יט,ב [ג] במה דברים אמורים, בשהניח יותר על כדי שתי הכתובות דינר אחד או יותר, כדי שיחלקו השאר בשווה; אבל אם לא הניח יותר דינר, חולקים הכול בשווה: שאם יירשו אלו כתובת אימן ואלו כתובת אימן, ולא יישאר דינר אחד לחלוק אותו בין היורשים--נמצא תנאי זה מבטל חילוק ירושה בין הבנים בשווה, שהוא מן התורה.
יט,ג [ד] והוא הדין למי שנשא נשים רבות, בין בזו אחר זו בין בבת אחת, ומתו כולן בחייו, ולו מהן בנים זכרים--אם היה שם יותר על כדי כל הכתובות דינר--כל אחד ואחד יורש כתובת אימו, והשאר חולקין אותו בשווה.
יט,ד [ה] אמרו היתומים, הרי אנו מעלין על נכסי אבינו יותר דינר, כדי שייטלו כתובת אימן--אין שומעין להם, אלא שמין את הנכסים בבית דין כמה היו שווין בשעת מיתת אביהן; אף על פי שנתרבו או נתמעטו אחר מיתת אביהן, קודם שיבואו לחלוק--אין שמין אותן, אלא כשעת מיתת אביהן.
יט,ה [ו] היה שם יותר על כדי כל הכתובות--אף על פי שיש עליו שטר חוב כנגד היותר--אינו ממעט, אלא כל אחד ואחד מהן יורש כתובת אימו.
יט,ו [ז] מי שהיה נשוי שתי נשים, ומתה אחת מהן בחייו, ואחת אחר מותו, ולו בנים משתיהן--אף על פי שלא הניח יתר על שתי הכתובות--אם נשבעה השנייה שבועת אלמנה קודם שתמות, בניה קודמים לירש כתובתה: מפני שאינן יורשין כתובת אימן בתנאי זה, אלא ירושה של תורה. ואחר כך יורשין בני הראשונה כתובת אימן, בתנאי זה; ואם נשאר שם כלום, חולקין אותו בשווה. ואם מתה קודם שתישבע, בני הראשונה יורשים כתובת אימן בלבד; והשאר, חולקין בשווה.
יט,ז [ח] היה נשוי שתי נשים, ולו מהן בנים, ומת, ואחר כך מתו הנשים--אם נשבעו ואחר כך מתו--כל אחד ואחד יורש כתובת אימו בירושה של תורה, לא בתנאי זה; לפיכך אין משגיחין אם יש שם מותר דינר או אין שם, ויורשי הראשונה קודמין ליורשי השנייה. ואם לא נשבעו--חולקין הבנים הכול בשווה, ואין שם ירושת כתובה, לפי שאין לאלמנה כתובה, עד שתישבע.
יט,ח [ט] אחת נשבעה, ואחת לא נשבעה--זו שנשבעה, בניה יורשין כתובתה תחילה; והשאר, חולקין אותו בשווה. וכל היורש כתובת אימו שמתה בחיי אביו, אינו טורף מנכסים משועבדים, אלא מבני חורין, ככל היורשין.
יט,ט [י] ומתנאיי כתובה שתהיינה הבנות ניזונות מנכסי אביהן אחר מותו, עד שיתארסו, או עד שיבגורו; בגרה הבת, אף על פי שלא נתארסה, או שנתארסה, אף על פי שלא בגרה--אין לה מזונות. ובת הניזונת מנכסי אביה לאחר מותו--מעשה ידיה ומציאתה לעצמה, לא לאחים.
יט,י [יא] פוסקין לבת מזונות וכסות ומדור מנכסי אביה, כדרך שפוסקין לאלמנה; ומוכרין למזון הבנות וכסותן בלא הכרזה, כדרך שמוכרין למזון האלמנה וכסותה: אלא שהאישה, פוסקין לה לפי כבודה וכבוד בעלה. ולבנות, פוסקין להן דבר המספק להן בלבד; ואין הבנות נשבעות.
יט,יא [יב] אין הבנים יורשין כתובת אימן, ולא הבנות ניזונות בתנאים אלו, עד שיהיה שטר כתובה יוצא מתחת ידם; אבל אם אין שם שטר כתובה--אין להם כלום, שמא מחלה אימן כתובתה. ואם אין דרכם לכתוב כתובה, יש להן כפי התנאים.
יט,יב [יג] מי שציווה בשעת מיתתו לעקור אחד מתנאיי כתובה, כגון שאמר אל ייזונו בנותיו מנכסיו, ואל תיזון אלמנתו, או אל יירשו בניו כתובת אימן--אין שומעין לו. נתן כל נכסיו במתנה לאחרים--הואיל ומתנת שכיב מרע אינה קונה אלא לאחר מיתה כמו שיתבאר--הרי המתנה וחיוב הנכסים בתנאין אלו, באין כאחד; ולפיכך אלמנתו ובנותיו ניזונות מנכסיו, ובניו יורשים כתובת אימן שמתה בחיי בעלה.
יט,יג [יד] בת הממאנת--הרי היא כשאר הבנות, ויש לה מזונות. אבל בת היבמה, ובת השנייה, ובת הארוסה, ובת האנוסה--אין להן מזונות אחר מיתת אביהן בתנאי זה; אבל בחיי אביהן, הוא חייב במזונותן כדין שאר הבנים והבנות בחיי אביהן.
יט,יד [טו] המארס בת הניזונת מן האחין, חייב במזונותיה משעת אירוסין--שהרי אין לה מזונות מאחיה משנתארסה, ואינה בוגרת כדי שתזון עצמה אלא קטנה או נערה, ואין אדם רוצה שתתבזה ארוסתו, ותלך ותשאל על הפתחים.
יט,טו [טז] נישאת הבת, ומיאנה או נתגרשה או נתאלמנה, אפילו היא שומרת יבם--הואיל וחזרה לבית אביה, ועדיין לא בגרה--הרי זו ניזונת מנכסי אביה, עד שתבגור או עד שתתארס.
יט,טז [יז] מי שמת והניח בנים ובנות--יירשו הבנים כל הנכסים, והם זנין את אחיותיהם עד שיבגורו או עד שיתארסו. במה דברים אמורים, בשהניח נכסים שאפשר שייזונו מהם הבנים והבנות כאחד, עד שיבגורו הבנות; ואלו הן הנקראין נכסים מרובין. אבל אם אין בנכסים שהניח אלא פחות מזה--מוציאין מהם מזונות לבנות עד שיבגורו, ונותנין השאר לבנים; ואם אין שם אלא כדי מזון הבנות בלבד--הבנות ניזונות מהן עד שיבגורו או עד שיתארסו, והבנים ישאלו על הפתחים.
יט,יז [יח] במה דברים אמורים, בשהניח קרקע. אבל אם הניח מיטלטלין--הואיל ובתקנת הגאונים הוא שייזונו הבנות מן המיטלטלין, הרי הבנים והבנות ניזונות כאחת מן הנכסים האלו המועטין: שלא תיקנו להם במיטלטלין, אלא שיהיו כבנים. וכזה הורו הגאונים.
יט,יח [יט] הניח קרקע, והיו הנכסים מרובין, ונתמעטו אחר כן--כבר זכו בהן יורשים; היו מועטין בשעת מיתה, ונתרבו אחר כן--הבנים יורשין אותן. ואפילו לא נתרבו, אם קדמו הבנים ומכרו נכסים מועטין, מכרן קיים.
יט,יט [כ] היו הנכסים מרובין, ויש עליו חוב, או שהתנה עם אשתו שיזון את בתה--אין החוב ולא מזונות בת אשתו ממעטין בנכסים; אלא יירשו הבנים הכול, וייתנו לבעל חוב חובו, ויזונו בת אשת אביהן עד זמן שפסק, ויזונו אחיותיהן עד שיבגורו או עד שיתארסו מתחת ידיהם.
יט,כ [כא] הניח אלמנה, ובת בין ממנה בין מאישה אחרת, ואין בנכסים כדי שייזונו שתיהן--האלמנה ניזונת, והבת תשאל על הפתחים. וכן אני אומר, שמזונות הבת קודמין לירושת הבן כתובת אימו שמתה בחיי אביו, ואף על פי ששניהם מתנאיי כתובה; קל וחומר הדברים, ומה אם נדחית ירושה של תורה, מפני מזונות הבת, לא תידחה ירושת הכתובה שהיא תנאי בית דין, מפני מזונות הבת.
יט,כא [כב] מי שמת והניח בנות גדולות וקטנות, ולא הניח בן--אין אומרים ייזונו הבנות הקטנות עד שיבגורו ויחלקו שאר הנכסים בשווה, אלא כולן חולקות בשווה.
כ,א ציוו חכמים שייתן אדם מנכסיו מעט לבתו, כדי שתינשא בו; וזה הוא הנקרא פרנסה. המשיא את בתו סתם, לא יפחות לה מכסות שפוסקין לאשת עני שבישראל כמו שביארנו. במה דברים אמורים, בשהיה האב עני; אבל אם היה עשיר, הרי זה ראוי ליתן לה כפי עושרו. [ב] פירש על הבעל שאין לה כלום, ושיכניסנה ערומה--אין לה כלום; ולא יאמר הבעל, כשתבוא לביתי אכסנה, אלא מכסה, והיא בבית אביה.
כ,ב [ג] האב שמת והניח בת--אומדין דעתו כמה היה בליבו ליתן לה לפרנסתה, ונותנין לה; ומניין יודעין אומדן דעתו--מריעיו ומיודעיו, וממשאו ומתנו וכבודו. וכן אם השיא בת בחייו, אומדין בה. ואם לא ייוודע לבית דין אומדן דעתו, נותנין לה מנכסיו עישור לפרנסתה.
כ,ג [ד] הניח בנות רבות--כל שתבוא להינשא, נותנין לה עישור הנכסים; ושלאחריה, עישור מה ששיירה ראשונה; ושלאחריה, עישור מה ששיירה שנייה. ואם באו כולן להינשא כאחת--ראשונה נוטלת עישור, והשנייה עישור מה ששיירה ראשונה, והשלישית עישור מה ששיירה שנייה, וכן אפילו הן עשר; וחוזרות וחולקות כל העישורים בשווה, ושאר הנכסים לאחים.
כ,ד [ה] עישור זה שהוא לפרנסה, אינו מתנאיי כתובה; לפיכך אפילו לתקנת אחרונים, אינו ניטל אלא מן הקרקע. ויש לה לגבות עישור זה, משכירות הקרקע; ואם רצו האחין ליתן לה מעות כנגד עישור הקרקע, נותנין.
כ,ה [ו] הבת בעישור זה, כבעל חוב של אחין היא; לפיכך נוטלת אותו מן הבינונית, בלא שבועה. ואם מתו האחין, נוטלת אותו מבניהם מן הזיבורית ובשבועה--שהרי היא נפרעת, מנכסי יתומים, והבא ליפרע מנכסי יתומים, לא ייפרע אלא מן הזיבורית ובשבועה כמו שיתבאר בהלכות הלוואה. [ז] והאחים שמכרו או מישכנו קרקע אביהם--הבת טורפת מן הלקוחות פרנסתה, כדרך שטורפים כל בעלי חובות מן הלקוחות, כמו שיתבאר בהלכות הלוואה.
כ,ו [ח] מי שהשיא בנות גדולות, ונשארו קטנות, ומת בלא בן--אין נוטלין פרנסה לקטנות ואחר כך חולקות את הנכסים, אלא חולקות כולן בשווה. [ט] מי שמת והניח שתי בנות ובן, וקדמה ראשונה ונטלה עישור נכסים, ולא הספיקה השנייה לגבות עד שמת הבן, ונפלו כל הנכסים לשתיהן--אין השנייה נוטלת עישור, אלא חולקות בשווה; וזכת ראשונה, בעישור שלה. [י] מי שציווה בשעת מיתה, אל תפרנסו בנותיי מנכסיי--שומעים לו, שאין זה מתנאיי כתובה.
כ,ז [יא] מי שמת והניח אלמנה ובת, כבר ביארנו שמזונות האלמנה קודמין למזונות הבת. וכן אם נישאת הבת--אינה נוטלת עישור נכסים, מפני מזונות האלמנה; ואפילו מתה הבת אחר שנישאת, אין הבעל יורש פרנסה הראויה להינתן לה, שהרי הנכסים כולן, בחזקת האלמנה שתהא ניזונת מהן.
כ,ח [יב] קטנה יתומה שהשיאתה אימה או אחיה לדעתה, ונתנו לה מאה או חמישים זוז--יכולה היא משתגדיל להוציא מידם פרנסה הראויה לה, או באומדן דעת האב או עישור הקרקעות: ואפילו לא היו האחין זנין אותה; ואף על פי שלא מיחת בשעת נישואין, מפני שהקטנה אינה בת מחאה.
כ,ט [יג] נישאת הבת אחר שגדלה, בין נערה בין בוגרת, ולא תבעה פרנסתה--איבדה פרנסתה; ואם מיחת בעת נישואיה, הרי זו מוציאה את הראוי לה כל זמן שתרצה.
כ,י בגרה ועודה בבית אביה, בין שבגרה אחר מותו בין שהניחה בוגרת--אם פסקו האחין מזונותיה שהרי אין לה מזונות כמו שביארנו, ושתקה ולא תבעה פרנסתה--איבדה פרנסתה; ואם מיחת, לא איבדה פרנסתה.
כ,יא לא פסקו האחין מזונותיה, וזנו אותה בבגר--אף על פי שלא מיחת, לא איבדה פרנסתה כל זמן שהן זנין אותה: שיש לה לטעון, מפני שהן זנין אותה, אף על פי שאינן חייבין, והיא עדיין לא נישאת; מפני זה לא תבעה פרנסתה.
כ,יב [יד] מי שציווה ליתן לבתו כך וכך מעות לפרנסתה ליקח בהן קרקע, בין שהיה שכיב מרע בין שהיה בריא, ומת, והרי המעות ביד השליש, ואמרה הבת תנו אותם לבעלי, כל מה שירצה יעשה בהן--אם הייתה גדולה ונישאת, הרשות בידה; ואם עדיין מאורסת היא, יעשה שליש מה שהושלש בידו; ואם עדיין קטנה היא--אפילו נישאת--אין שומעין לה, אלא יעשה השליש כמו שציווהו האב.
כא,א מציאת האישה ומעשה ידיה, לבעלה. ומה היא עושה לו, הכול כמנהג המדינה: מקום שדרכן לארוג אורגת, לרקום רוקמת, לטוות צמר או פשתים טווה. ואם היה דרך נשי העיר לעשות כל המלאכות האלו, אינו כופה אלא לטוות את הצמר בלבד--שהפשתן מזיק את הפה ואת השפתיים, והטיווי היא המלאכה המיוחדת לנשים: שנאמר "וכל אישה חכמת לב, בידיה טוו" (שמות לה,כה). [ב] דחקה עצמה ועשתה יותר מן הראוי לה, המותר לבעל.
כא,ב היה לה ולו ממון הרבה, אפילו היו להן כמה שפחות--אינה יושבת להבטלה בלא מלאכה כלל, שהבטלה מביאה לידי זימה; אבל אין כופין אותה לעשות מלאכה כל היום כולו, אלא לפי רוב הממון ממעטת במלאכה. [ג] והמדיר את אשתו שלא תעשה מלאכה כלל--יוציא וייתן כתובה, שהבטלה מביאה לידי זימה.
כא,ג וכן כל אישה רוחצת לבעלה פניו ידיו ורגליו, ומוזגת לו את הכוס, ומצעת לו את המיטה, ועומדת ומשמשת בפני בעלה, כגון שתיתן לו מים או כלי או תיטול מלפניו וכיוצא בדברים אלו; אבל אינה עומדת ומשמשת בפני אביו, או בפני בנו. [ד] ומלאכות אלו, עושה אותן היא בעצמה; ואפילו היו להן כמה שפחות, אין עושה מלאכות אלו לבעל אלא אשתו.
כא,ד [ה] יש מלאכות אחרות שהאישה עושה אותן לבעלה, בזמן שהן עניים; ואלו הן: אופה את הפת בתנור, ועזרא תיקן שתהיה אישה משכמת ואופה כדי שתהיה הפת מצויה לעניים; ומבשלת את התבשילין, ומכבסת בגדים, ומניקה את בנה, ונותנת תבן לפני בהמתו אבל לא לפני בקרו, ומטחנת. כיצד מטחנת--יושבת בריחיים ומשמרת את הקמח, ואצה בטוחנת, או מחמרת אחר הבהמה, כדי שלא ייבטלו הריחיים; ואם היה דרכן לטחון בריחיים של יד, טוחנת.
כא,ה [ו] במה דברים אמורים, בעניים; אבל אם הכניסה לו שפחה אחת, או נכסים שראויין לקנות מהן שפחה אחת, או שהייתה לו שפחה אחת, או שהיה לו ממון כדי לקנות שפחה אחת--אינה מטחנת, ולא אופה, ולא מכבסת, ולא נותנת תבן לפני בהמתו.
כא,ו הכניסה לו שתי שפחות, או נכסים הראויין לקנות מהן שתי שפחות, או שהיו לו שתי שפחות, או שהיה ראוי לקנות שתי שפחות--אינה מבשלת, ואינה מניקה את בנה, אלא נותנת אותו לשפחה להניק.
כא,ז נמצאו כל המלאכות שכל אישה עושה אותן לבעלה, חמש מלאכות--טווה, ורוחצת פניו ידיו ורגליו, ומוזגת הכוס, ומצעת את המיטה, ועומדת לשמש בפניו; והמלאכות שמקצת הנשים עושות אותן ומקצתן אינן עושות, שש מלאכות--מטחנת, ואופה, ומבשלת, ומכבסת, ומניקה, ונותנת תבן לפני בהמתו.
כא,ח כל מלאכות שהאישה עושה לבעלה, נידה עושה לבעלה--חוץ ממזיגת הכוס, והצעת המיטה, והרחצת פניו ידיו ורגליו: גזירה משום הרהור, שמא יבוא לבעול. לפיכך מצעת מיטתו כשהיא נידה, שלא בפניו; ומוזגת הכוס, ואינה נותנת אותו בידו כדרכה תמיד, אלא מנחת אותו על הארץ או על הכלי, והוא נוטלו.
כא,ט האישה ששברה כלים, בעת שעושה מלאכותיה בתוך ביתה--פטורה: ואין זה מן הדין, אלא תקנה, שאם אין אתה אומר כן, אין שלום בתוך הבית לעולם--אלא נמצאת נזהרת ונמנעת מרוב המלאכות, ונמצאת קטטה ביניהם.
כא,י כל אישה שתימנע מלעשות מלאכה מן המלאכות שהיא חייבת לעשותן--כופין אותה ועושה, ואפילו בשוט. טען הוא שאינה עושה, והיא אומרת שאיני נמנעת מלעשות--מושיבין אישה ביניהן או שכנים; ודבר זה, כמו שיראה הדיין שאפשר בדבר.
כא,יא האישה, כל זמן שהיא מניקה--פוחתין לה ממעשה ידיה, ומוסיפין לה במזונותיה יין ודברים שיפין לחלב. פסקו לה מזונות הראויות לה, והרי היא מתאווה לאכול יותר, או לאכול מאכלות אחרות, מפני חולי תאווה שיש לה בבטנה--הרי זו אוכלת משלה כל מה שתרצה: ואין הבעל יכול לעכב ולומר, שאם תאכל יותר מדיי, או תאכל מאכל רע, ימות הוולד--מפני שצער גופה קודם.
כא,יב ילדה תאומים, אין כופין אותה להניק שניהם, אלא מניקה אחד, ושוכר הבעל מניקה לשני; הרי שרצת האישה להניק בן חברתה עם בנה, הבעל מעכב ואינו מניחה אלא להניק בנו בלבד. [יג] נדרה שלא להניק את בנה--כופה ומניקתו עד שיהיה בן עשרים וארבעה חודש, אחד הזכר ואחד הנקבה.
כא,יג היא אומרת, אני אניק את בני, והוא אינו רוצה שתניק אשתו, כדי שלא תתנוול--אף על פי שיש להן כמה שפחות, שומעין לה: שצער הוא לה, לפרוש מבנה. [יד] הייתה ענייה שהיא חייבת להניק, והיה הוא עשיר שראוי שלא תניק אשתו--אף על פי שאין לו שפחות--אם לא רצת להניק, שוכר מניקה או קונה שפחה: מפני שהאישה עולה עם בעלה, ואינה יורדת. [טו] היא אומרת, ראוי הוא לשכור או לקנות שפחה, והוא אומר, איני ראוי--עליה להביא ראיה, ואין כאן מקום לשבועה.
כא,יד [טז] האישה שנתגרשה, אין כופין אותה להניק--אלא אם רצת, נותן לה שכרה ומניקתו, ואם לא רצת, נותנת לו את בנו והוא מיטפל בו. במה דברים אמורים, שלא הניקה אותו עד שהכירה. אבל אם הכירה, ואפילו היה סומה--אין מפרישין אותו מאימו, מפני סכנת הוולד, אלא כופין אותה, ומניקה אותו בשכר עד עשרים וארבעה חודש.
כא,טו [יז] הגרושה--אין לה מזונות, אף על פי שהיא מניקה את בנו; אבל נותן הוא לה יותר על שכרה, דברים שהקטן צריך להן מכסות ומאכל ומשקה וסיכה וכיוצא בה. אבל המעוברת, אין לה כלום.
כא,טז שלמו חודשיו וגמלתו--אם רצת המגורשת שיהיה בנה אצלה--אין מפרישין אותו ממנה, עד שיהיה בן שש שנים גמורות; אלא כופין את אביו, ונותן לו מזונות והוא אצל אימו. ואחר שש שנים, יש לאב לומר--אם הוא אצלי, אתן לו מזונות, ואם הוא אצל אימו, איני נותן לו כלום. והבת אצל אימה לעולם, ואפילו לאחר שש.
כא,יז [יח] כיצד: היה האב ראוי לצדקה--מוציאין ממנו הראוי לו בעל כורחו, וזנין אותה והיא אצל אימה. ואפילו נישאת האם לאחר--בתה אצלה, ואביה זן אותה משום צדקה עד שימות האב; ותיזון מנכסיו אחר מותו בתנאיי כתובה, והיא אצל אימה. ואם לא רצת האם שיהיו בניה אצלה אחר שגמלתן, אחד זכרים ואחד נקבות--הרשות בידה, ונותנת אותן לאביהן; או משלכת אותן לקהל, אם אין להן אב, והן מיטפלין בהן.
כב,א הבעל קודם לכל אדם בירושת אשתו. ומאימתיי יזכה בירושתה: משתצא מרשות אביה, ואף על פי שעדיין לא נכנסה לחופה--הואיל ונעשת ברשות בעלה, יירשנה. [ב] כיצד: האישה שנתארסה ומסרה אביה לבעלה, או לשלוחי בעלה, או מסרוה שלוחי האב לבעלה, או לשלוחי בעלה, ומתה בדרך, קודם שתיכנס לחופה--אף על פי שכתובתה עדיין בבית אביה, בעלה יורשה; וכן אם הלך האב או שלוחי האב עם הבעל, ונכנס עימה בעלה בדרך לחצר ונתייחד עימה שם לשם נישואין, ומתה--הרי זו יירשנה בעלה.
כב,ב אבל אם עדיין האב עם הבעל להוליכה לבית בעלה, או שהלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל, או עם הבעל, ואפילו נכנס הבעל עימה לחצר ללון כדרך שלנין עוברי דרכים בפונדק אחד--הואיל והאב או שלוחיו עימה, ועדיין לא נתייחד עימה לשם נישואין--אם מתה, יירשנה אביה, ואף על פי שכתובתה בבית בעלה. [ג] וכן אם הייתה בוגרת או יתומה או אלמנה, והלכה היא בעצמה מבית אביה לבית בעלה, ואין עימה לא בעל ולא שלוחיו, ומתה בדרך--אין הבעל יורש אותה.
כב,ג [ד] הנושא אישה שהיא אסורה לו--הואיל ויש לו בה קידושין--אם מתה תחתיו, יירשנה; וכן הנושא את הקטנה--אף על פי שאין קידושיה גמורים--אם מתה תחתיו, יירשנה. אבל הפיקח שנשא חירשת--אם מתה, לא יירשנה. והחירש שנשא פיקחת, ומתה--יירשנה: שהרי היא בת דעת, ולדעתה נישאת וזיכתה לו ממונה.
כב,ד [ה] קטנה שנתקדשה לדעת אביה, ונישאת שלא לדעת אביה, בין בפניו בין שלא בפניו--יכול האב למחות, כמו שביארנו; ואפילו שתק האב--אם מתה--אין הבעל יורשה, אלא אם כן רצה האב בנישואיה.
כב,ה [ו] הורו הגאונים שהאישה שחלתה, וביקשה מבעלה שיגרשנה, ותצא בלא כתובה, כדי שלא יירשנה--אין שומעין לה; ואפילו אמרה, אני שונאה אותו, ואיני רוצה לעמוד עימו--אין שומעין לה, ואין דנין לה דין מורדת. ודין יפה הוא זה.
כב,ו [ז] כל נכסים שיש לאישה, בין נכסי צאן ברזל בין נכסי מלוג--הבעל אוכל כל פירותיהן בחייה; ואם מתה בחיי בעלה, יירש בעלה הכול. לפיכך אם מכרה האישה נכסי מלוג אחר שנישאת--אף על פי שאותן הנכסים נפלו לה קודם שתתארס--הבעל מוציא הפירות מיד הלקוחות, כל ימי חייה, אבל לא גוף הקרקע, שאין לו כלום בגוף נכסי מלוג עד שתמות.
כב,ז מתה בחייו, מוציא הגוף מן הלקוחות בלא דמים; ואם הדמים שלקחה מן הלקוחות קיימין בעצמן, מחזירן ללקוחות, ואינו יכול לומר, שמא מציאה הן. [ח] במה דברים אמורים, בנכסים הידועין לבעל; אבל אם נפלו לה נכסים במדינה אחרת, ולא ידע בהן הבעל, ומכרה אותן--מכרה קיים. וכן ארוסה שמכרה קודם הנישואין, מכרה קיים, שאין לבעל בנכסי ארוסתו כלום, עד שיכנוס.
כב,ח [ט] האישה שכתבה כל נכסיה לאחר, בין רחוק בין קרוב, קודם שתינשא--אף על פי שאם נתגרשה, או נתאלמנה, תיבטל המתנה, כמו שיתבאר בהלכות מתנה--אין הבעל אוכל פירותיהן; ואם מתה, אינו יורשן--שהרי נתנה אותן, קודם שתינשא. וכשתמות בחיי בעלה, יקנה מקבל מתנה מתנתו קניין גמור. ולא עוד אלא אפילו נתנה מקצת נכסיה או כולם, קודם נישואיה, וכתבה למקבל קנה מהיום ולכשארצה, שהרי לא קנה קניין גמור עד שתרצה--אין הבעל אוכל פירות אותה מתנה; ואם מתה, אינו יורשה.
כב,ט [י] שומרת יבם, יש לה למכור וליתן בנכסים שנפלו לה כשהיא שומרת יבם; ואין ליבם פירות ואפילו בנכסי צאן ברזל שהכניסה לאחיו, עד שיכנוס. מתה כשהיא שומרת יבם--יורשיה מאביה יורשין נכסי מלוג שלה וחצי נכסי צאן ברזל, ויורשי הבעל יורשין כתובתה וחצי נכסי צאן ברזל; ויורשי הבעל חייבין בקבורתה.
כב,י [יא] שומרת יבם, כתובתה על כל נכסי בעלה; לפיכך אין היבם יכול למכור בנכסי אחיו, בין קודם ייבום בין אחר ייבום. ואם מכר, או נתן מתנה, או חלק עם אחיו בנכסי המת, בין קודם ייבום בין אחר ייבום--לא עשה כלום, שכבר נתחייבו נכסים אלו לאלמנה לגבות מהן כתובתה.
כב,יא [יב] כנס את יבמתו, והניח אחיו פירות מחוברין לקרקע--יימכרו ויילקח בהן קרקע, והיבם אוכל פירותיהן. [יג] הניח פירות תלושין מן הקרקע, וכן אם הניח מעות ומיטלטלין--הכול של יבם; ומשתמש בהן כמו שירצה, ואינה יכולה לעכב: שהמיטלטלין--אין הכתובה נגבית מהן אלא בתקנת הגאונים, ואין כוח בתקנה זו למונעו מנכסי אחיו ולאוסרן עליו באחריות זו שלא יישא וייתן בהם.
כב,יב [יד] יבמה שלא הייתה לה כתובה, או שמחלה כתובתה--זכה בנכסי אחיו, ומוכר ונותן כחפצו; וכשיכנוס את יבמתו, יכתוב לה כתובה מאה, ויהיו כל נכסיו אחראין לכתובתה, כשאר כל הנשים שיש להן כתובה.
כב,יג [טו] האישה שמכרה או שנתנה, אחר שנישאת, בנכסי צאן ברזל, בין לבעלה בין לאחרים--לא עשת כלום; וכן הבעל שמכר קרקע בנכסי אשתו, בין נכסי צאן ברזל בין נכסי מלוג--לא עשה כלום. [טז] מכר מיטלטלין של נכסי צאן ברזל--אף על פי שאינו רשאי--אם מכר, ממכרו קיים.
כב,יד מכרו שניהם בנכסי מלוג, בין שלקח מן האיש תחילה וחזר ולקח מן האישה, בין שלקח מן האישה וחזר ולקח מן האיש--מכרן קיים. [יז] וכן האישה שמכרה או נתנה נכסי מלוג לבעלה--מכרה ומתנתה קיימין, ואינה יכולה לומר בנכסי מלוג, נחת רוח עשיתי לבעלי; אבל בשאר נכסים, יש לה לומר.
כב,טו [יח] כיצד: האישה שמכרה או נתנה לבעלה מנכסי צאן ברזל, בין קרקע בין מיטלטלין, או שדה שייחד לה בכתובתה, או שדה שכתב לה בכתובתה, או שדה שהכניס לה שום משלו--לא קנה הבעל; ואף על פי שקנו מיד האישה ברצונה, חוזרת כל עת שתרצה, שלא נתנה לו ולא מכרה לו, אלא מפני שלום ביתה. ולפיכך אין לבעל ראיה כלל בנכסי אשתו, חוץ מנכסי מלוג, כמו שביארנו.
כב,טז [יט] נכסי צאן ברזל שאבדו או נגנבו, ומחלה אותם האישה לבעלה, וקנו ממנה בעדים--ייראה לי, שאינה יכולה לומר, נחת רוח עשיתי לבעלי. הא למה זה דומה: למי שקנו מידה שאין לה אחריות, ושהחזירה נכסים אלו נכסי מלוג--שהרי אין הבעל מביא ראיה זו ליטול כלום ולא להחזיק בנכסיה בכלום, אלא להיפטר מתביעתה לשלם. אבל אם נתנה לו מתנה מיטלטלי צאן ברזל הקיימין, לא קנה, מפני שיש לה לומר, נחת רוח עשיתי לבעלי.
כב,יז [כ] בעל שמכר קרקע לפירות--לא עשה כלום, מפני שלא התקינו פירות לאיש אלא כדי להרוויח בהוצאת הבית; לפיכך אם מכר לפירות, ולקח אותן המעות לעשות בהן סחורה--שומעין לו.
כב,יח [כא] היו לאישה כספים--אם נכסי צאן ברזל הן, הרי זה נושא ונותן בהן; ואם נכסי מלוג הן--בין שהכניסה אותן לו, בין שנפלו לה בירושה, או ניתנו לה במתנה, או נפלו לה מיטלטלין, או ניתנו לה--הרי אלו יימכרו, ויילקח בכול קרקע, והוא אוכל פירותיהן. [כב] וכן האישה שחבלו בה אחרים--כל המעות הראויות לתת לה, יילקח בהן קרקע, והבעל אוכל פירותיהן, כמו שיתבאר בהלכות חובל.
כב,יט [כג] נפלו לה עבדים--אף על פי שהן זקנים--הרי אלו לא יימכרו, מפני שבח בית אביה. נפלו לה זיתים וגפנים, ולא היה לה בגוף הקרקע שהאילנות בה כלום--אם עושין כדי טיפולן--לא יימכרו, מפני שבח בית אביה; ואם לאו--הרי אלו יימכרו לעצים, ויילקח בהן קרקע, והוא אוכל פירות.
כב,כ [כד] נפלו לה פירות מחוברין לקרקע, הרי אלו של בעל; תלושין מן הקרקע, שלה, ויימכרו ויילקח בהן קרקע, והוא אוכל פירות. אבל המגרש את אשתו, והיו לה פירות מחוברין לקרקע בשעת גירושין--הרי אלו שלה; ואם היו תלושין, הרי אלו שלו.
כב,כא [כה] עבדי נכסי מלוג, ובהמת נכסי מלוג--הבעל חייב במזונותיהן, ובכל צורכיהם; והן עושין לו, והוא אוכל פירותיהם. לפיכך ולד שפחת מלוג וולד בהמת מלוג, לבעל; ואם גירש, ורצת האישה ליתן דמים וליטול ולד השפחה, מפני שבח בית אביה--שומעין לה.
כב,כב [כו] הכניסה לו שתי שפחות או שני כלים, בתורת נכסי צאן ברזל, ושמו אותן עליו באלף זוז, והוקרו ועמדו באלפיים, וגירשה--נוטלת אחד באלף שלה; והשני--אם רצת שתיתן דמיו ותיטול, משום שבח בית אביה--שומעין לה.
כב,כג [כז] הנותן מתנה לאשתו--בין שנתן לה קרקע, בין שנתן לה מעות ולקחה בהן קרקע--אין לבעל פירות במתנה זו; וכן הנותן מתנה לאישה, על מנת שלא יהיה הבעל אוכל פירותיה, אלא יהיו פירותיה לאישה, למה שתרצה--אין הבעל אוכל פירות מתנה זו. וכן המוכרת כתובתה בטובת הנאה--אותן הדמים לאישה, ואין הבעל אוכל פירותיהן.
כב,כד [כח] ולד בהמת מלוג שנגנב, ונמצא הגנב ושילם שניים--הכפל לאישה, שאין זה הפרי שתיקנו לו חכמים. החובל באשתו--כל הנזק והצער והבושת, שלה, ואין הבעל אוכל פירותיהן, כמו שיתבאר בהלכות חובל.
כב,כה [כט] המוכר קרקע לאשתו--אם היו המעות שלקחה בהן הקרקע מבעלה גלויין וידועין לבעל--קנת, והבעל אוכל פירות אותה קרקע. ואם היו מעות טמונין--לא קנת, שהבעל אומר לא מכרתי אלא כדי להראות המעות שטמנה; ואותן המעות שנראו--יילקח בהן קרקע, והבעל אוכל פירות.
כב,כו [ל] הרי שנמצאו מעות או מיטלטלין ביד האישה--היא אומרת, במתנה ניתנו לי, והוא אומר, ממעשה ידייך הם שהם שלי--הרי זו נאמנת; ויש לו להחרים על מי שטוענת דבר שאינו כן, ויילקח בהן קרקע, והוא אוכל פירות. ואם אמרה, על מנת כן ניתנו לי, על מנת שלא יהיה לבעלי רשות בהן, אלא אעשה בהן מה שארצה--עליה להביא ראיה: שכל ממון הנמצא ביד האישה--בחזקת הבעל הוא שיאכל פירותיו, עד שתביא ראיה. [לא] אמרה לו, אתה נתתם לי מתנה--נשבעת שבועת היסת שנתן לה הבעל, ואינו אוכל פירותיהן.
כב,כז [לב] אין מקבלין פקדונות לא מן הנשים, ולא מן העבדים, ולא מן הקטנים. ואם עבר וקיבל מן האישה, יחזיר לאישה; מתה, יחזיר לבעלה. קיבל מן העבד, יחזיר לעבד; ואם מת, יחזיר לרבו. קיבל מן הקטן, יקנה לו בו ספר תורה או דבר שאוכל פירותיו. וכולם שאמרו בשעת מיתתן, פיקדון זה של פלוני הוא--אם היו בחזקת נאמנין אצל זה שהפיקדון אצלו, יעשה כמו שציוו; ואם לאו, ייתן ליורשיהם.
כב,כח [לג] אישה שהיו לה כספים הראויות לבעל לאכול פירותיהם--הוא אומר, כך וכך יילקח בהם, והיא אומרת, איני לוקחת בהן אלא כך וכך--לוקחים דבר שפירותיו מרובים, ויציאתו מעוטה, בין שהיה הדבר כרצונו, בין שהיה כרצונה; ואין לוקחין אלא דבר שגזעו מחליף--שמא יאכל הכול, ונמצא הקרן אבד.
כב,כט [לד] האישה שהכניסה לבעלה עז לחלבה, ורחל לגיזתה, ודקל לפירותיו--אף על פי שאין לה אלא פירות אלו בלבד, הרי זה אוכל והולך עד שתכלה הקרן. וכן אם הכניסה לו כלי תשמיש בתורת נכסי מלוג--הרי זה משתמש בהן, ולובש ומציע ומכסה, עד שיכלה הקרן; וכשיגרש, אינו חייב לשלם הבליות של נכסי מלוג.
כב,ל [לה] הורו הגאונים שנכסי צאן ברזל--אף על פי שפחיתתן על הבעל--אם היו הבליות קיימין והיו עושין מעין מלאכתן, נוטלת כליה כמה שהן; ואם לא היו עושין מעין מלאכתן, הרי הן כמו שנגנבו או אבדו, שהוא חייב לשלם, כדמיהם ששמו אותן עליו בשעת נישואין. ומנהג פשוט הוא זה. וכל הנושא על מנהג זה, קיבל עליו אחריות הנדוניה; וכשם שאינו משלם הפחת--כך אינו נוטל השבח אם הותירו דמיהן, לפי מנהג זה.
כב,לא יש לבעל לכוף מקצת עבדי אשתו ואמהותיה, שיהיו משמשין לו בבית אישה אחרת שנשא, בין שהיו עבדי מלוג, בין שהיו עבדי צאן ברזל; אבל אינו יכול להוליכן לעיר אחרת, שלא מדעת אשתו.
כג,א האישה שהתנת על בעלה לבטל זכות מדברים שזוכה בהן הבעל--אם כתב לה ועודה ארוסה, קודם הנישואין--אינו צריך לקנות מידו, אלא כל מה שכתב לה קיים; ואם כתב לה אחר נישואין, צריך לקנות מידו.
כג,ב התנה עימה קודם אירוסין, שלא יהיה לו דין ודברים בנכסיה--אם מכרה ונתנה, מכרה קיים ומתנתה קיימת; אבל אוכל פירותיהן, כל זמן שהן ברשותה. ואם קנו מידו כשהיא ארוסה, שאין לו דין ודברים בנכסיה--הרי סילק עצמו מגוף הקרקע, ואין לו בנכסיה פירות לעולם; ואפילו עירער על קניינו ואמר, לא עלה בדעתי שאין לי פירות מפני קניין זה, אלא שאם מכרה מכרה קיים, שאין אדם נושא אישה בלא נכסים--אין שומעין לו, אלא כבר סילק עצמו מגוף הקרקע.
כג,ג התנה עימה שלא יאכל פירות נכסיה--הרי זה אינו אוכל פירותיהן; אבל מוכרין את הפירות, ולוקחין בהן קרקע, והוא אוכל פירותיה, שלא סילק עצמו אלא מפירות נכסים אלו בלבד.
כג,ד התנה עימה שלא יאכל פירות נכסיה, ולא פירי פירותיהן--לוקחין הפירות, וקונין בהם קרקע, ולוקחין פירות קרקע זו, וקונין בהם קרקע שנייה; והוא אוכל פירות אלו, שהן פירי פירי פירות. וכן הדבר תמיד, עד שיתנה עימה שלא יהיה לו לא פירות ולא פירי פירותיהן עד עולם, ואחר כך לא יהיה לו פירות, בחייה; אבל אם מתה, יירש הכול.
כג,ה התנה עימה שלא יירשנה--הרי זה לא יירשנה, אבל אוכל פירות בחייה. וכן אם התנה עימה שיירש מקצת נכסיה, וכן אם התנה עימה שאם מתה בלא בנים, יחזרו נכסין לבית אביה--הכול קיים.
כג,ו במה דברים אמורים, בשהתנה עימה קודם שתינשא: שהנחלה הבאה לו לאדם שלא ממשפחתו--מתנה עליה שלא יירשנה, קודם שתהיה ראויה לו; אבל אם התנה עימה אחר שנישאת--תנאו בטיל, ויירשנה כמו שביארנו.
כג,ז התנה עימה אחר נישואין, שלא יהיה לו דין ודברים בנכסיה, ולא בפירי פירותיהן עד עולם בחייה, ובמותה--הרי זה אינו אוכל פירות כלל; אבל אם מתה, יירשנה כמו שביארנו.
כג,ח הבעל שהוציא הוצאות על נכסי מלוג, בין שהוציא מעט ואכל פירות הרבה, בין שהוציא הרבה ואכל פירות מעט, אפילו אכל גרוגרת אחת דרך כבוד, או שאכל דינר אחד אפילו שלא דרך כבוד, ואפילו לא לקח בפירות מה שהוציא אלא חבילה של זמורות--מה שהוציא הוציא, ומה שאכל אכל. [ט] וכן אם נפלו לה כספים במקום רחוק, והוציא עליהן הוצאות עד שהביאן, או עד שהוציאן מיד מי שהיו אצלו, ולקח בהן קרקע, ואכל פירותיה כשיעור--מה שהוציא הוציא, ומה שאכל אכל.
כג,ט הוציא ולא אכל, או שאכל פחות מכשיעור--שמין כמה השביח, ושואלין אותו כמה הוציא: אם השבח יתר על ההוצאה--יישבע בנקיטת חפץ כמה הוציא, ונוטל ההוצאה; ואם ההוצאה יתרה על השבח--אין לו מן ההוצאה אלא כשיעור השבח, ובשבועה.
כג,י במה דברים אמורים, במגרש. אבל האישה שמרדה על בעלה או שמיאנה--אפילו אכל הרבה, שמין לו כמה אכל, ופוחתין אותו ממה שראוי ליתן לו מן ההוצאה אחר שיישבע, ונוטלו: שלא הקנה לה, כדי שתיטול ותצא מעצמה. וכן המוציא הוצאות על נכסי אשתו קטנה, ומיאנה--רואין כמה אכל וכמה הוציא וכמה השביח, ושמין לו כעריס: שהרי ברשות ירד.
כג,יא מנהגות רבות יש בנדוניה--יש מקומות שנהגו שיכתבו בכתובה הנדוניה, ביתר על דמיה בשליש או בחמיש או במחצה, כגון שתהיה נדוניתה מאה, וכותבים שהכניסה לו מאה וחמישים כדי להרבות בפני העם; וכשתבוא לגבות, לא תגבה אלא המאה.
כג,יב ויש מקומות שנהגו לכתוב בפחות, ואם פסקה להוציא לו במאה כלים, נותנת שווה מאה ועשרים או מאה וחמישים, וכותבין שהכניסה לו מאה. ויש מקומות שנהגו לכתוב שווה בשווה. ויש מקומות שנהגו שייתן האיש מעות לפי הנדוניה, דבר קצוב שתתקשט בו הכלה ותקנה בו בשמים וכיוצא בהן. ויש מקומות שנהגו שיכניס האיש שום משלו לאישה, יצטרף לנדוניתה להתנאות בו.
כג,יג [יב] הנושא סתם, כותב ונותן כמנהג המדינה; וכן היא שפסקה להכניס, נותנת כמנהג המדינה; וכשתבוא לגבות כתובתה, מגבין לה מה שבכתובתה כמנהג המדינה. ובכל הדברים האלו וכיוצא בהן, מנהג המדינה עיקר גדול; ועל פיו דנין--והוא, שיהיה אותו מנהג פשוט בכל המדינה.
כג,יד [יג] איש ואישה שהיו ביניהם שידוכין--ואמר לה, כמה את מכנסת לי, כך וכך; ואמרה לו, כמה אתה נותן לי או כותב לי, כך וכך; וכן האב שפסק על ידי בנו ובתו, כמה אתה נותן לבנך, כך וכך; וכמה אתה נותן לבתך, כך וכך; ועמדו וקידשו: קנו אותן בדברים, ואף על פי שלא היה ביניהן קניין מידם; ואלו הן, הדברים הנקנין באמירה.
כג,טו [יד] במה דברים אמורים, בשפסק האב לבתו, בין גדולה בין קטנה, ופסק האב האחר לבנו, ובנישואין ראשונים--שדעתו של אדם קרובה אצל בנו, ומרוב שמחתו בנישואין הראשונים גמר ומקנה לו באמירה; אבל אח שפסק לאחותו, או אישה שפסקה לבתה, וכן שאר קרובים, או האב שפסק לבנו או לבתו בנישואין שניים--לא קנו אותן הדברים, עד שיקנו מידי הפוסק שנתן כך וכך.
כג,טז [טו] האב שפסק על ידי בתו, לא קנת הבת המתנה עד שיכנוס אותה בעלה; וכן הבן, לא קנה עד שיכנוס: שכל הפוסק, אינו פוסק אלא על מנת לכנוס. לפיכך הפוסק מעות לחתנו, ומת קודם שיכנוס, ונפלה לפני אחיו לייבום--יכול האב לומר ליבם, לאחיך הייתי רוצה ליתן, ולך איני רוצה ליתן: ואפילו היה הראשון עם הארץ, והשני חכם; ואף על פי שהבת רוצה בו.
כג,יז [טז] הפוסק מעות לחתנו, והלך האב למדינה אחרת--יכולה היא לומר לבעל, אני לא פסקתי על עצמי, מה אני יכולה לעשות, או כנוס בלא נדוניה, או פוטרני בגט; אבל אם פסקה היא על עצמה, ולא הגיעה ידה--הרי זו יושבת עד שתמצא מה שפסקה, או עד שתמות.
כג,יח ולמה לא תפטור עצמה במרדות: שהמורדת כשהיא ארוסה--הבעל רוצה לכונסה, והיא אינה רוצה; אבל זו אין הבעל רוצה בה, עד שתיתן הנדוניה שפסקה, והיא רוצה בו, שהרי היא אומרת לו או כנוס או פטור. במה דברים אמורים, בגדולה; אבל קטנה שפסקה על עצמה--כופין אותו ליתן גט, או יכנוס בלא נדוניה.
כג,יט [יז] הנושא את האישה, ופסקה עימו שיהיה זן את בתה כך וכך שנים--חייב לזונה אותם השנים שקיבל על עצמו: והוא, שיתנו על דבר זה בשעת קידושין. אבל שלא בשעת קידושין--עד שיקנו מידו, או שיכתוב בשטר וכיוצא בו, כמו שיתבאר בהלכות מקח וממכר.
כג,כ נתגרשה בתוך השנים שקיבל על עצמו לזון את בתה, ונישאת לאחר, ופסקה עימו שיהיה זן את הבת כך וכך שנים--לא יאמר הראשון, אם תבוא לביתי אזונה, אלא מוליך מזונותיה למקום שהיא שם, אימה. וכן לא יאמרו שניהם, הרי אנו זנין אותה כאחת; אלא אחד זנה, ואחד נותן לה דמי מזונות.
כג,כא [יח] נישאת הבת בתוך זמן זה, הבעל חייב במזונותיה; ובעלי אימה שניהם, כל אחד מהן נותן לה דמי מזונות. מתו אלו שפסקו לזון אותה--אם קנו מידן, או שחייב עצמו בשטר--הרי זו כבעל חוב בשטר, וטורפת מזונותיה מנכסים המשועבדים עד סוף הזמן שפסקו; ואם פסקו בשעת הקידושין, ולא היה שם קניין--הרי הם דברים שלא ניתנו להיכתב, ואינה טורפת במזונותיה.
כד,א הנושא את האיילונית, ולא היו לו בנים, ולא אישה אחרת לפרות ולרבות ממנה--אף על פי שכופין אותו ומוציא, הרי היא ככל הנשים, ויש לה כתובה, ושאר תנאיי כתובה; וכן זוכה הבעל, במה שזוכה בשאר הנשים. [ב] אבל הנושא אישה, ולא הכיר בה, ונמצאת איילונית, או מחייבי לאוין, וכן הנושא שנייה, בין הכיר בה בין לא הכיר בה--אין להן עיקר כתובה, ולא תנאי מתנאיי כתובה, אבל תוספת, יש להן; ואין להן מזונות, ואפילו לאחר מותו. וכשכופין אותן ומפרישין ביניהם, אין מוציאין מן הבעל פירות שאכל.
כד,ב [ג] ולמה אין להן עיקר, ויש להן תוספת--העיקר שהוא תקנת חכמים, כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה, הואיל ולא הכיר בה, אין לה עיקר. אבל התוספת שהוא חייב עצמו בה כל זמן שתרצה ותעמוד לפניו, הרי עמדה בתנאי שלה, והרי הקנת לו הנאתה, והרי היא עומדת--אבל התורה אסרה אותה עליו, ומה היא יכולה לעשות; לפיכך יש לה תוספת--שאין מעשיה הן הגורמין לה להיאסר, אחר הנישואין, אלא אסורה הייתה, מקודם.
כד,ג [ד] ולמה לא חלקו בשנייה בין הכיר בה בין לא הכיר בה, אלא אמרו אין לה עיקר כתובה בכל מקום--מפני שהיא מדברי סופרים, עשו בה חיזוק.
כד,ד אבל אם נשא אחת מחייבי לאוין והכיר בה, או אחת מחייבי עשה בין הכיר בה בין לא הכיר בה--יש לה כתובה: שחייבי לאוין שהכיר בה, רצה להזיק בנכסיו; וחייבי עשה, איסורן קל. ויש לשתיהן, מזונות לאחר מותו; וכן אם לוותה ואכלה, חייב לשלם. וכשכופין אותו להוציא, מוציאין מן הבעל כל פירות שאכל מכל נכסיה.
כד,ה הממאנת--אין לה עיקר כתובה, אבל תוספת יש לה; ואין מוציאין מן הבעל פירות שאכל. ואם לוותה כשהייתה תחתיו, ואכלה, ואחר כך מיאנה--אין מוציאין אותן מזונות מן הבעל. [ו] מי שזינת תחת בעלה--אין לה כתובה, לא עיקר ולא תוספת, ולא אחד מתנאיי כתובה: שהרי מעשיה גרמו לה להיאסר על בעלה.
כד,ו [ז] והיאך דין נשים אלו בנדוניה שלהם: כל אישה שנדוניתה קיימת--אפילו זינת--נוטלת שלה, והולכת. ואם הייתה שנייה או מחייבי עשה, בין הכיר בה בין לא הכיר בה, או שהייתה איילונית או מחייבי לאוין, והכיר בה--הרי היא בנדוניתה ככל הנשים: [ח] נכסי צאן ברזל, חייב באחריותן; ונכסי מלוג, מה שנגנב או אבד, אבד לה.
כד,ז הייתה איילונית או מחייבי לאוין, ולא הכיר בה--כל מה שאבד או נגנב או בלה עד שנשחק מנכסי צאן ברזל, אין הבעל חייב לשלם: שהרי היא נתנה לו רשות להיותן אצלו. וכל שאבד או נגנב מנכסי מלוג, חייב לשלם--היפך מכל הנשים: מפני שאין שם אישות גמורה, לא זכה בנכסי מלוג. [ט] והממאנת, אין לה בליות כלל: שאין מוציאין מן הבעל דבר ממה שאבד או נגנב, בין מנכסי מלוג בין מנכסי צאן ברזל; אלא נוטלת הנמצא לה, ויוצאה.
כד,ח [י] מי שזינת תחת בעלה--אין לה כתובה, לא עיקר ולא תוספת; ואין מוציאין מן הבעל דבר ממה שאבד או נגנב מנכסי צאן ברזל שלה, ואין צריך לומר נכסי מלוג. ולא המזנה בלבד, אלא אף העוברת על דת משה או דת יהודית, או היוצאה משום שם רע--אין לה כתובה, לא עיקר ולא תוספת, ולא תנאי מתנאיי כתובה. וכל אחת מהן, נוטלת הנמצא מנדוניתה ויוצאה; ואין הבעל חייב לשלם כלום, לא מה שפחת ולא מה שאבד.
כד,ט [יא] ואלו הן הדברים שאם עשת אחד מהן עברה על דת משה--יוצאה בשוק ושיער ראשה גלוי, או שנודרת או נשבעת ואינה מקיימת, או ששימשה מיטתה והיא נידה, או שאינה קוצה לה חלה; או שהאכילה את בעלה דברים אסורים, ואין צריך לומר כגון שקצים ונבילות, אלא דברים שאינן מעושרין.
כד,י והיאך ייוודע דבר זה: כגון שאמרה לו, פירות אלו פלוני כוהן תיקנם לי, ועיסה זו פלוני הפריש לי חלתה, ופלוני החכם טיהר לי את הכתם--ואחר שאכל, או בא עליה, שאל אותו פלוני ואמר, לא היו דברים אלו מעולם; וכן אם הוחזקה נידה בשכונותיה, ואמרה לבעלה טהורה אני, ובא עליה.
כד,יא [יב] ואיזו היא דת יהודית, הוא מנהג הצניעות שנהגו בנות ישראל; ואלו הן הדברים שאם עשת אחד מהן, עברה על דת יהודית: יוצאה לשוק או למבוי מפולש, וראשה פרוע ואין עליה רדיד כשאר הנשים, אף על פי ששיערה מכוסה במטפחת; או שהייתה טווה בשוק, וורד וכיוצא בו כנגד פניה על פדחתה או על לחייה, כדרך שעושות הגויות הפרוצות; או שטווה בשוק, ומראה זרועותיה לבני אדם; או שהייתה משחקת עם הבחורים; או שהייתה תובעת התשמיש מבעלה בקול רם, עד ששכנותיה שומעות אותה מדברת על עסקי תשמיש; או שהייתה מקללת אבי בעלה בפני בעלה.
כד,יב [יג] עזרא תיקן שתהיה האישה חוגרת בסינר תמיד בתוך ביתה, משום צניעות; ואם לא חגרה--אינה עוברת על דת, ולא הפסידה כתובתה. וכן אם יצתה בראשה פרוע, מחצר לחצר בתוך המבוי--הואיל ושיערה מכוסה במטפחת, אינה עוברת על דת.
כד,יג [יד] העוברת על דת--צריכה התראה ועדים, ואחר כך תפסיד כתובתה: עברה בינו לבינה, וידע שהיא עוברת על דת, והתרה בה בלא עדים, וחזרה ועברה--הוא טוען ואומר, עברה אחר התראה, והיא אומרת, לא עברתי כלל, או לא התרו בי--אם רצה להוציא, הרי זה נותן כתובה אחר שתישבע שלא עברה: שאם תודה שעברה אחר התראה, אין לה כלום.
כד,יד [טו] כיצד היא יוצאה משום שם רע: כגון שהיו שם עדים שעשת דבר מכוער ביותר, שהדברים מראין שהייתה שם עבירה, אף על פי שאין שם עדות ברורה בזנות. כיצד--כגון שהייתה בחצר לבדה, וראו רוכל יוצא ונכנסו מיד בשעת יציאתו, ומצאו אותה עומדת מעל המיטה, והיא לובשת המכנסיים או חוגרת איזורה; או שמצאו רוק לח, למעלה מן הכילה; או שהיו שניהם יוצאים ממקום אפל, או מעלין זה את זה מן הבור, וכיוצא בו; או שראו אותו מנשק על פי חלוקה; או שראו אותן מנשקין זה את זה, או מגפפין זה את זה; או שנכנסו זה אחר זה, והגיפו הדלת; וכיוצא בדברים אלו. אם רצה בעלה להוציאה--תצא, ואין לה כתובה; ואין זו צריכה התראה.
כד,טו [טז] עוברת על דת משה או דת יהודית, וכן זו שעשת דבר מכוער--אין כופין את הבעל להוציא; אבל אם רצה להוציא, יוציא. אף על פי שלא הוציא, אין להן כתובה: שהכתובה תקנת חכמים היא, כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה, ולא הקפידו, אלא על בנות ישראל הצנועות; אבל אלו הפרוצות, אין להן תקנה זו, אלא תהיה קלה, וקלה להוציאה.
כד,טז [יז] מי שראה אשתו שזינת, או שאמרה לו אחת מקרובותיו או מקרובותיה שהוא מאמינם וסומכת דעתו על דבריהם שזינת אשתו, בין שהיה האומר איש, בין שהייתה אישה--הואיל וסמכה דעתו לדבר זה שהוא אמת--הרי זה חייב להוציא ואסור לו לבוא עליה, וייתן כתובתה; ואם הודת לו שזינת, תצא בלא כתובה. לפיכך משביעה בנקיטת חפץ שלא זינת תחתיו, אם ראה אותה בעצמו, ואחר כך תגבה כתובתה; אבל בדברי אחד, אינו יכול להשביעה אלא על ידי גלגול.
כד,יז [יח] אמרה לו אשתו שזינת תחתיו ברצונה--אין משגיחין בדבריה, שמא עיניה נתנה באחר; אבל איבדה כתובתה עיקר ותוספת, ואיבדה הבליות--שהרי הודת בזנות. ואם היה מאמינה וסומכת דעתו על דבריה, הרי זה חייב להוציא. ואין בית דין כופין את האיש לגרש את אשתו, בדבר מדברים אלו, עד שיבואו שני עדים ויעידו שזינת אשת זה בפניהם לרצונה, ואחר כך כופין אותו להוציא.
כד,יח [יט] האישה שזינת תחת בעלה בשגגה, או באונס--הרי זו מותרת לבעלה: שנאמר "והיא לא נתפשה" (במדבר ה,יג)--הא נתפסה, מותרת, בין שאנסה ישראל, בין שאנסה גוי. וכל שתחילת ביאתה באונס, אף על פי שסופה ברצון, ואפילו אמרה הניחו לו, שאלמלא לא אנס אותי הייתי שוכרתו--הרי זו מותרת, שהיצר לבשה: מתחילתה, באונס הייתה.
כד,יט [כ] נשים שגנבו אותן ליסטים--הרי הן כשבויות שהן אנוסות, ומותרות לבעליהן; ואם הניחום, והלכו לליסטים מעצמן--הרי אלו ברצון, ואסורות לבעליהן. ודין השוגגת ודין הנאנסת אחד הוא, שהשגגה צד אונס יש בה.
כד,כ [כא] במה דברים אמורים, בשהיה בעלה ישראל; אבל אשת כוהן ששגגה או שנאנסה, אסורה לבעלה--שהרי נעשת זונה מכל מקום, והוא אסור בזונה כמו שיתבאר בהלכות איסורי ביאה. [כב] ואחד אשת ישראל או אשת כוהן שנאנסה--כתובתה קיימת, העיקר והתוספת; ולא הפסידה כלום. וכופין את הכוהן ליתן לה כתובתה, ולגרשה.
כד,כא [כג] אשת כוהן שאמרה לבעלה, נאנסתי, או ששגיתי ונבעלתי לאחר--אינו חושש לדבריה, שמא עיניה נתנה באחר; ואם הייתה נאמנת לו, או שאמר לו אדם שהוא סומך על דבריו--יוציא, וייתן כתובה.
כד,כב [כד] האומר לאשתו בפני שניים, אל תיסתרי עם פלוני, ונכנסה עימו לסתר בפני עדים, ושהת כדי טומאה--הרי זו אסורה על בעלה, עד שישקנה מי המרים כמו שיתבאר בהלכות סוטה.
כד,כג ואם מת קודם שישקנה--אין לה כתובה, ואף על פי שלא מצאו דבר מכוער: שאין לך דבר מכוער יותר מזה. והיום, שאין שם מי סוטה, נאסרה עליו איסור עולם; ותצא בלא כתובה, לא עיקר ולא תוספת, שהרי מעשיה הרעים גרמו לה להיאסר.
כד,כד [כה] אמר לה בינו לבינה, אל תיסתרי עם פלוני, וראה אותה שנסתרה עימו, ושהת כדי טומאה--הרי זו אסורה עליו בזמן הזה שאין שם מי סוטה; וחייב להוציא, וייתן כתובה. ואם הודת שנסתרה אחר שהתרה בה, תצא בלא כתובה; ולפיכך משביעה על זה, ואחר כך ייתן כתובה.
כה,א הנושא אישה סתם, ונמצאו עליה נדרים--תצא בלא כתובה, לא עיקר ולא תוספת: באלו נדרים אמרו--שלא תאכל בשר, או שלא תשתה יין, או שלא תתקשט במיני צבעונין; והוא הדין, לשאר המינים שדרך כל אנשי המקום להתקשט בהן. אבל אם נמצא עליה נדר אחר חוץ מאלו, לא הפסידה כלום.
כה,ב וכן הכונס אישה סתם, ונמצא בה מום ממומי נשים שכבר ביארנום, ולא ידע הבעל במום זה, ולא שמע בו ורצה--הרי זו תצא בלא כתובה, לא עיקר ולא תוספת.
כה,ג כיצד: היה מרחץ בעיר, והיו לו קרובים--אינו יכול לומר לא ידעתי מומין אלו, ואפילו מומין שבסתר, מפני שהוא בודק בקרובותיו, וחזקה ששמע ורצה. ואם אין שם מרחץ, או שלא היו לו קרובים--טוען במומין שבסתר; ונכפה בעיתים ידועים, הרי הוא ממומי סתר. אבל במומין שבגלוי, אינו יכול לטעון, שהרי הכול רואין אותן ואומרין לו, וחזקתו ששמע ונתפייס.
כה,ד דבר ידוע הוא שאין דין זה אלא באותן המקומות שהיה מנהג הנשים שם להלך בשוק ופניהן גלויות, והכול יודעין אותן ואומרין זו היא בתו של פלוני וזו היא אחותו של פלוני, כמו ערי אדום בזמן הזה. אבל מקומות שאין דרך הבנות שם לצאת לשוק כלל, ואם תצא הבת למרחץ בנשף, תצא מתנכרה ולא יראה אותה אדם חוץ מקרובותיה--הרי זה טוען אף במומין שבגלוי: והוא שלא היה שם מרחץ, או שלא הייתה לו קרובה לבדוק בה.
כה,ה אבל אם היה שם מרחץ בעיר זו שאין דרך הנשים לצאת בה ופניהם מגולות, ויש לו קרובה--אינו יכול לטעון, שהרי הכול רואין אותה ערומה במרחץ. ואם דרכן להיחבא ולהתנכר אף במרחץ, ושתהיה הבת רוחצת בלילה, או בבית קטן שבמרחץ לבדה, עד שלא תיראה ולא תיוודע--הרי זה טוען אף במומין שבגלוי: שדברים אלו דברים של טעם הם, ואינם גזירת הכתוב.
כה,ו [ג] הורו מקצת הגאונים שזה שאמרו חכמים מפני שהוא בודק בקרובותיו--אינן קרובותיו בלבד, אלא מיודעיו; ואפילו היה גר בעיר, ואין לו קרוב כלל--אם יש שם מרחץ, אינו יכול לטעון: שאפשר שיהיו לו ריעים, ואומר לאחד מריעיו שתבדוק לו אשתו או אחותו על פלונית; ולפיכך חזקתו ששמע ונתפייס. ולא ייראה לי דין זה, שאין כל אדם מוציא כל מה שבליבו מדברים אלו לכול, אלא לקרוביו; ועוד שאין דעתו סומכת, אלא לדברי קרוביו ביותר.
כה,ז [ד] כיצד היא טענת המומין: אם היו המומין שנמצאו בה מומין שוודאי היו בה קודם שתתארס, כגון אצבע יתרה וכיוצא בה--על האב להביא ראיה שידע בהן הבעל ורצה, או שחזקתו שידע; ואם לא הביא, תצא בלא כתובה כלל.
כה,ח היו מומין שאפשר שנולדו אחר האירוסין--אם נמצאו בה אחר שנכנסה לבית בעלה--על הבעל להביא ראיה שעד שלא נתארסה היו בה, והיה מקחו מקח טעות; ואם נמצאו בה והיא בבית אביה--על האב להביא ראיה שאחר האירוסין נולדו, ונסתחפה שדהו.
כה,ט [ה] הביא הבעל ראיה שעד שלא נתארסה היו בה, או שהודת לו בכך, והביא האב ראיה שראה ושתק ונתפייס, או שחזקתו שידע בהן ונתפייס--הרי זה חייב בכתובתה.
כה,י [ו] בא על אשתו ושהה כמה ימים, וטען שמום זה לא נראה לי עד עתה--אפילו היה בתוך הקמטים, או בכף הרגל--אין שומעין לו: חזקה שאין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו יפה יפה, וחזקתו שידע ורצה.
כה,יא [ז] הנושא אישה, ונמצאת שאין לה וסת קבועה לנידתה, אלא לא תרגיש בעצמה, עד שתראה דם נידה--הרי זו לא תשמש אלא בשני עדים שבודקת בהן עצמה, אחד לפני התשמיש ואחד לאחר התשמיש: חוץ מן העד של איש שמקנח בו עצמו, כמו שיתבאר בהלכות איסורי ביאה. [ח] ואף על פי שמום גדול הוא זה, לא הפסידה כלום, שהרי בודקת עצמה תחילה, ומשמשת.
כה,יב הרי שבדקה עצמה ונבעלה, ובעת שקינחה עצמה היא והוא נמצא דם על עד שלה או על עד שלו--אם אירע זה פעם אחר פעם, שלושה פעמים סמוכות זו לזו--הרי זו אסורה לשכב עם בעלה, ותצא בלא כתובה, לא עיקר ולא תוספת, ואין לה תנאי מתנאיי כתובה: שהרי אינה ראויה לתשמיש. ויוציא, ולא יחזיר לעולם--שמא תתרפא, ונמצא שלא גמר לגרשה בשעת גירושין. ומותרת להינשא לאחר, כמו שיתבאר בעניין הנידה.
כה,יג [ט] במה דברים אמורים, בשהייתה כך מתחילת נישואיה, ומבעילה ראשונה ראת דם; אבל אם אירע לה חולי זה אחר שנישאת, נסתחפה שדהו. לפיכך אם בעל פעם אחת ולא נמצא דם, ואחר כך חזרה להיות רואה דם בכל עת תשמיש--יוציא, וייתן כתובה כולה; ולא יחזיר עולמית, כמו שביארנו. [י] וכן כל אישה שנולדו בה מומין אחר שנישאת, אפילו נעשת מוכת שחין--אם רצה יקיים, יקיים; ואם רצה להוציא, ייתן כתובה.
כה,יד [יא] האיש שנולדו בו מומין אחר שנשא, אפילו נקטעה ידו או רגלו, או נסמית עינו, ולא רצת אשתו לישב עימו--אין כופין אותו להוציא וליתן כתובה: אלא אם רצת, תשב; ואם לא רצת, תצא בלא כתובה כדין כל אישה מורדת.
כה,טו אבל אם נולד לו ריח הפה, או ריח החוטם, או שחזר ללקט צואת כלבים, או לחצוב נחושת מעיקרו, או לעבד עורות--כופין אותו להוציא, וליתן כתובה; ואם רצת תשב עם בעלה, תשב.
כה,טז [יב] נעשה האיש מוכה שחין--כופין אותו להוציא, וייתן כתובה. ואף על פי שהיא רוצה לישב, אין שומעין לה, אלא מפרישין אותן בעל כורחן, מפני שהיא ממיקתו; ואם אמרה, אשב עימו בעדים, כדי שלא יבוא עליה--שומעין לה.
כה,יז [יג] מי שהיה בעלה בעל ריח פה, או ריח חוטם, או מלקט צואת כלבים, וכיוצא בהן, ומת, ונפלה לפני אחיו, ויש בו אותו מום שהיה בבעלה--יכולה היא לומר, לאחיך הייתי יכולה לקבל, ולך איני יכולה לקבל; ויחלוץ, וייתן כתובה.