בשם ה', אל עולם (בראשית כא,לג).

גם אלה, לחכמים:  הכר פנים במשפט, בל טוב.
אומר, לרשע--צדיק אתה:  ייקבוהו עמים; יזעמוהו לאומים.
ולמוכיחים ינעם; ועליהם, תבוא ברכת טוב (משלי כד,כג-כה).
 

ספר ארבעה עשר והוא ספר שופטים


הלכותיו חמש, וזה הוא סידורן:  הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, הלכות עדות, הלכות ממרים, הלכות אבל, הלכות מלכים ומלחמות.

הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם.  יש בכללן שלושים מצוות--עשר מצוות עשה, ועשרים מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן:  (א) למנות שופטים; (ב) שלא למנות דיין שאינו יודע דרך המשפט; (ג) לנטות אחרי רבים, אם נחלקו השופטים; (ד) שלא להרוג אם רבו המחייבין באיש אחד, עד שיהיו יתר שניים; (ה) שלא ילמד חובה מי שלימד זכות בדיני נפשות; (ו) להרוג בסקילה; (ז) להרוג בשריפה; (ח) להרוג בסיף; (ט) להרוג בחנק; (י) לתלות; (יא) לקבור הנהרג ביום הריגתו; (יב) שלא תלין נבלתו; (יג) שלא להחיות מכשף; (יד) להלקות לרשע; (טו) שלא יוסיף בהכית הלוקה; (טז) שלא להרוג נקי באומדן הדעת; (יז) שלא לענוש אנוס; (יח) שלא לחוס על הורג חברו או חובל בו; (יט) שלא לרחם על הדל בדין; (כ) שלא להדר גדול בדין; (כא) שלא להטות הדין על בעל עבירות, אף על פי שהוא חוטא; (כב) שלא לעוול משפט; (כג) שלא להטות משפט גר יתום; (כד) לשפוט בצדק; (כה) שלא ליראה בדין מאיש זרוע; (כו) שלא ליקח שוחד; (כז) שלא לישא שמע שוא; (כח) שלא לקלל הדיינים; (כט) שלא לקלל הנשיא; (ל) שלא לקלל אדם משאר בני ישראל הכשרים.

הלכות עדות.  יש בכללן שמונה מצוות--שלוש מצוות עשה, וחמש מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן:  (א) להעיד בבית דין למי שיודע לו עדות; (ב) לדרוש ולחקור העדים; (ג) שלא יורה העד בדין זה שהעיד עליו, בדיני נפשות; (ד) שלא יקום דבר בעדות אחד; (ה) שלא יעיד בעל עבירה; (ו) שלא יעיד קרוב; (ז) שלא להעיד בשקר; (ח) לעשות לעד זומם כאשר זמם.

הלכות ממרים.  יש בכללן תשע מצוות--שלוש מצוות עשה, ושש מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן:  (א) לעשות על פי התורה שיאמרו בית דין הגדול; (ב) שלא לסור מדבריהם; (ג) שלא להוסיף על התורה, לא במצוות שבכתב, ולא בפירושן שלמדנו מפי השמועה; (ד) שלא לגרוע מן הכול; (ה) שלא לקלל אב ואם; (ו) שלא להכות אב ואם; (ז) לכבד אב ואם; (ח) ליראה מאב ואם; (ט) שלא יהיה הבן סורר ומורה על קול אביו ואימו.

הלכות אבל.  יש בכללן ארבע מצוות--אחת מצות עשה, ושלוש מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן:  (א) להתאבל על הקרובים, ואפילו כוהן מיטמא ומתאבל על הקרובים, ואין אדם מתאבל על הרוגי בית דין, ולפי זה כללתי הלכות אלו בספר זה שהן מעין קבורה ביום מיתה שהיא מצות עשה; (ב) שלא ייטמא כוהן גדול לקרובים; (ג) שלא ייכנס עם המת באוהל; (ד) שלא ייטמא כוהן הדיוט לנפש אדם אלא לקרובים בלבד.

הלכות מלכים ומלחמות.  יש בכללן שלוש ועשרים מצוות--עשר מצוות עשה, ושלוש עשרה מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן:  (א) למנות מלך מישראל; (ב) שלא יימנה מקהל גרים; (ג) שלא ירבה לו נשים; (ד) שלא ירבה לו סוסים; (ה) שלא ירבה לו כסף וזהב; (ו) להחרים שבעה עממין; (ז) שלא להחיות מהן נשמה; (ח) למחות זרעו של עמלק; (ט) לזכור מה שעשה עמלק; (י) שלא לשכוח מעשיו הרעים ואריבתו בדרך; (יא) שלא לשכון בארץ מצריים; (יב) לשלוח שלום ליושבי העיר כשצרים עליה, ולדון בה כאשר מפורש בתורה, אם תשלים ואם לא תשלים; (יג) שלא לדרוש שלום מעמון ומואב בלבד, כשצרים עליהן; (יד) שלא להשחית אילני מאכל במצור; (טו) להתקין יד שייצאו בו בעלי המחנה להיפנות בו; (טז) להתקין יתד לחפור בו; (יז) למשוח כוהן לדבר באוזני אנשי הצבא בשעת המלחמה; (יח) להיות מארס ובונה בניין ונוטע כרם שמחים בקניינן שנה תמימה, ומחזירין אותן מן המלחמה; (יט) שלא לעבור עליהן דבר, ולא ייצאו אפילו לצורכי העיר וצורכי הגדוד ודומה להן; (כ) שלא לערוץ ולחזור לאחור בשעת המלחמה; (כא) דין יפת תואר; (כב) שלא תימכר יפת תואר; (כג) שלא יכבשנה לעבדות אחר שנבעלה.

נמצאו כל המצוות הנכללות בספר זה, ארבע ושבעים--מהן שבע ועשרים מצוות עשה, ושבע וארבעים מצוות לא תעשה.
 

הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם

יש בכללן שלושים מצוות--עשר מצוות עשה, ועשרים מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן:  (א) למנות שופטים; (ב) שלא למנות דיין שאינו יודע דרך המשפט; (ג) לנטות אחרי רבים, אם נחלקו השופטים; (ד) שלא להרוג אם רבו המחייבין באיש אחד, עד שיהיו יתר שניים; (ה) שלא ילמד חובה מי שלימד זכות בדיני נפשות; (ו) להרוג בסקילה; (ז) להרוג בשריפה; (ח) להרוג בסיף; (ט) להרוג בחנק; (י) לתלות; (יא) לקבור הנהרג ביום הריגתו; (יב) שלא תלין נבלתו; (יג) שלא להחיות מכשף; (יד) להלקות לרשע; (טו) שלא יוסיף בהכית הלוקה; (טז) שלא להרוג נקי באומדן הדעת; (יז) שלא לענוש אנוס; (יח) שלא לחוס על הורג חברו או חובל בו; (יט) שלא לרחם על הדל בדין; (כ) שלא להדר גדול בדין; (כא) שלא להטות הדין על בעל עבירות, אף על פי שהוא חוטא; (כב) שלא לעוול משפט; (כג) שלא להטות משפט גר יתום; (כד) לשפוט בצדק; (כה) שלא ליראה בדין מאיש זרוע; (כו) שלא ליקח שוחד; (כז) שלא לישא שמע שוא; (כח) שלא לקלל הדיינים; (כט) שלא לקלל הנשיא; (ל) שלא לקלל אדם משאר בני ישראל הכשרים.  וביאור מצוות אלו בפרקים אלו.
 

הלכות סנהדרין פרק א

א,א  מצות עשה של תורה למנות שופטים ושוטרים בכל מדינה ומדינה ובכל פלך ופלך, שנאמר "שופטים ושוטרים, תיתן לך בכל שעריך" (דברים טז,יח).  שופטים--אלו הדיינים הקבועין בבית דין, ובעלי דינין באים לפניהם.

א,ב  השוטרים--אלו בעלי מקל ורצועה, והם העומדים לפני הדיינין המסבבין בשווקים ועל החנייות לתקן השערים והמידות, ולהכות כל מעוות; וכל מעשיהם על פי הדיינים.  וכל שיראו בו ערוות דבר--מביאין אותו לבית דין, ודנין אותו כפי רשעו.

א,ג  [ב] אין אנו חייבין להעמיד בתי דינין בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר, אלא בארץ ישראל בלבד; אבל בחוצה לארץ, אינן חייבין להעמיד בית דין בכל פלך ופלך:  שנאמר "תיתן לך בכל שעריך, אשר ה' אלוהיך נותן לך" (דברים טז,יח).

א,ד  [ג] כמה בתי דינין קבועין יהיו בישראל, וכמה יהיה מניינם:  קובעין בתחילה בית דין הגדול במקדש, והוא הנקרא סנהדרי גדולה.  ומניינם אחד ושבעים--שנאמר "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל" (במדבר יא,טז) ומשה על גביהן שנאמר "והתייצבו שם עימך" (שם), הרי שבעים ואחד.

א,ה  הגדול בחכמה שבכולן--מושיבין אותו ראש עליהן, והוא ראש הישיבה; והוא שקורין אותו חכמים נשיא בכל מקום, והוא העומד תחת משה רבנו.  ומושיבין הגדול שבשבעים משנה לראש, ויושב מימינו, והוא הנקרא אב בית דין.

א,ו  ושאר השבעים יושבין לפני שניהם, כפי מעלתם:  כל הגדול מחברו בחכמה, יהיה קרוב לנשיא משמאלו יותר מחברו; והם יושבין בכמו חצי גורן בעיגול, כדי שיהיה הנשיא עם אב בית דין רואין את כולן.

א,ז  ועוד מעמידין שני בתי דינין של שלושה ועשרים, שלושה ועשרים--אחד על פתח העזרה, ואחד על פתח הר הבית.

א,ח  ומעמידין בכל עיר ועיר מישראל שיש בה מאה ועשרים או יותר, סנהדרי קטנה; ויושבת בשער העיר, שנאמר "והציגו בשער משפט" (עמוס ה,טו).  וכמה יהיה מניינה, שלושה ועשרים דיין.  והגדול בחכמה שבכולן, ראש עליהן; והשאר יושבין בעיגול כמו חצי גורן, כדי שיהיה הראש רואה את כולן.

א,ט  [ד] עיר שאין בה מאה ועשרים, מעמידין בה שלושה דיינין:  שאין בית דין פחות משלושה, כדי שיהיה בהן רוב ומיעוט, אם הייתה ביניהן מחלוקת בדין מן הדינין.

א,י  [ה] כל עיר שאין בה שני חכמים גדולים--אחד ראוי ללמד ולהורות בכל התורה כולה, ואחד יודע לשמוע ויודע לשאול ולהשיב--אין מושיבין בה סנהדרי, אף על פי שיש בה אלפים מישראל.  [ו] סנהדרין שיש בה שניים אלו, אחד שראוי לדבר ואחד ראוי לשמוע--הרי זו סנהדרין.  היו בה שלושה, הרי זו בינונית; היו בה ארבעה יודעים לדבר, הרי זו סנהדרי חכמה.

א,יא  [ז] כל סנהדרי קטנה--מושיבין לפניהן שלוש שורות של תלמידי חכמים, בכל שורה ושורה שלושה ועשרים איש:  שורה ראשונה קרובה לסנהדרין, ושורה שנייה למטה ממנה, ושלישית למטה ממנה.  וכל שורה ושורה, יושבין בה לפי מעלתן בחכמה.

א,יב  [ח] אם נחלקו הסנהדרין, וצרכו לסמוך אחד להוסיף על מניינן--סומכין מן הראשונה גדול שבה.  והראשון שבשורה שנייה בא ויושב בסוף שורה הראשונה כדי למלאות חסרונה, והראשון שבשלישית בא ויושב בסוף שורה שנייה; ובוררין להן אחד משאר הקהל, ומושיבין אותו בסוף השורה השלישית.  וכן אם צרכו לסמוך שני או שלישי, על הסדר הזה הם עושין.

א,יג  [ט] כל מקום שיש בו סנהדרין--יהיו שם שני סופרי דיינין עומדין לפניהם, אחד מן הימין ואחד מן השמאל; אחד כותב דברי המזכין, ואחד כותב דברי המחייבין.

א,יד  [י] ולמה אין מעמידין סנהדרין אלא בעיר שיש בה מאה ועשרים:  כדי שיהיו מהן סנהדרין של עשרים ושלושה, ושלוש שורות של תשעה ושישים, ועשרה בטלנין של בית הכנסת, ושני סופרים, ושני חזנים, ושני בעלי דינין, ושני עדים, ושני זוממין, ושני זוממי זוממין, ושני גבאי צדקה, ועוד אחד כדי שיהיו שלושה לחלק הצדקה, ורופא אומן, ולבלר, ומלמד תינוקות--הרי מאה ועשרים.
 

הלכות סנהדרין פרק ב

ב,א  אין מעמידין בסנהדרין, בין בגדולה בין בקטנה--אלא אנשים חכמים ונבונים, מופלאין בחכמת התורה, בעלי דעה מרובה, ויודעין קצת משאר חכמות, כגון רפואות, וחשבון תקופות ומזלות, ואיצטגנינות, ודרכי המעוננים והקוסמים והמכשפים והבלי עבודה זרה וכיוצא באלו, כדי שיהיו יודעין לדון אותם.

ב,ב  ואין מעמידין בסנהדרין אלא כוהנים ולויים וישראליים מיוחסים, הראויין להשיא לכהונה--שנאמר "והתייצבו שם עימך" (במדבר יא,טז), בדומין לך בחכמה וביראה ובייחוס.  [ב] ומצוה להיות בסנהדרי גדולה כוהנים ולויים, שנאמר "ובאת, אל הכוהנים הלויים" (דברים יז,ט); ואם לא מצאו--אפילו כולם ישראל, הרי זה מותר.

ב,ג  אין מעמידין בכל סנהדרין לא זקן מופלג בשנים ולא סריס, מפני שיש בהן אכזרייות, ולא מי שאין לו בנים, כדי שיהיה רחמן.  [ד] ואין מושיבין מלך ישראל בסנהדרין, שאסור לחלוק עליו ולמרות דבריו; אבל מושיבין כוהן גדול, אם היה ראוי בחכמה.

ב,ד  [ה] מלכי בית דויד--אף על פי שאין מושיבין אותם בסנהדרין--דנין הם את העם, ודנין אותם אם יש עליהן דין.  אבל מלכי ישראל--אין דנין ואין דנין אותם, לפי שאינן נכנעין לדברי תורה:  שמא תבוא מהן תקלה.

ב,ה  [ו] כשם שבית דין מנוקין בצדק, כך צריכין להיות מנוקין מכל מומי הגוף.  וצריך להשתדל ולבדוק ולחפש שיהיו כולן בעלי שיבה, בעלי קומה, בעלי מראה, נבוני לחש, ושיהיו יודעין ברוב הלשונות כדי שלא תהיה סנהדרין שומעת מפי התורגמן.

ב,ו  [ז] בית דין של שלושה--אף על פי שאין מדקדקין בהן בכל אלו הדברים, צריך שיהיה בכל אחד מהן שבעה דברים; ואלו הן--חכמה, ויראה, וענווה, ושנאת ממון, ואהבת האמת, ואהבת הברייות להן, ובעלי שם טוב.

ב,ז  וכל אלו הדברים מפורשין הן בתורה:  הרי הוא אומר "אנשים חכמים ונבונים" (דברים א,יג), הרי בעלי חכמה אמור.  "וידועים--לשבטיכם" (שם), אלו שרוח הברייות נוחה מהם; ובמה יהיו אהובים לברייות, בזמן שיהיו בעלי עין טובה, ונפש שפלה, וחברתן טובה, ומשאן ודיבורן בנחת עם הברייות.

ב,ח  ולהלן הוא אומר "אנשי חיל" (שמות יח,כא; שמות יח,כה), אלו שהן גיבורים במצוות ומדקדקים על עצמן וכובשין את יצרן, עד שלא יהיה להן שם גנאי ולא שם רע, ויהיה פרקן נאה.  ובכלל "אנשי חיל" שיהיה להן לב אמיץ להציל עשוק מיד גוזל, כעניין שנאמר "ויקם משה ויושיען" (שמות ב,יז).  ומה משה רבנו "עניו" (במדבר יב,ג), אף כל דיין צריך להיות עניו.

ב,ט  "יראי אלוהים" (שמות יח,כא), כמשמעו.  "שונאי בצע" (שם)--אפילו ממון שלהם אינן נבהלין עליו, ולא רודפין לקבץ הממון:  שכל מי שהוא "נבהל להון . . . חסר יבואנו" (משלי כח,כב).

ב,י  "אנשי אמת" (שמות יח,כא)--שיהיו רודפין אחר הצדק מחמת עצמן בדעתן, אוהבין את האמת ושונאין את החמס, ובורחין מכל מיני העוול.

ב,יא  [ח] אמרו חכמים, שמבית דין הגדול היו שולחין בכל ארץ ישראל, ובודקין:  כל מי שמצאוהו חכם, וירא חטא, עניו, ושפוי, ופרקו נאה, ורוח הברייות נוחה הימנו--עושין אותו דיין בעירו.  ומשם מעלין אותו לפתח הר הבית, ומשם מעלין אותו לפתח העזרה, ומשם מעלין אותו לבית דין הגדול.

ב,יב  [ט] בית דין של שלושה שהיה אחד מהן גר--הרי זה פסול, עד שתהיה אימו מישראל.  היה אחד מהן ממזר--אפילו שלושתן ממזרין, הרי אלו כשרין לדון.  וכן אם היה כל אחד מהן סומה באחת מעיניו--כשר, מה שאין כן בסנהדרין.  אבל הסומה בשתי עיניו, פסול לכול.

ב,יג  [י] אף על פי שאין בית דין פחות משלושה--מותר לאחד לדון מן התורה, שנאמר "בצדק, תשפוט עמיתך" (ויקרא יט,טו).  ומדברי סופרים, עד שיהיו שלושה; ושניים שדנו, אין דיניהן דין.

ב,יד  [יא] אחד שהיה מומחה לרבים, או נוטל רשות מבית דין--הרי זה מותר לו לדון יחידי, אבל אינו חשוב בית דין.  ואף על פי שהוא מותר, מצות חכמים היא שיושיב עימו אחרים:  אמרו חכמים, אל תהי דן יחידי--שאין דן יחידי, אלא אחד.

ב,טו  [יב] יש לאדם לעשות דין לעצמו, אם יש בידו כוח:  הואיל וכדת וכהלכה הוא עושה, אינו חייב לטרוח ולהביא לבית דין, אף על פי שלא היה שם הפסד בנכסיו, אילו נתאחר ובא לבית דין.  לפיכך אם קבל עליו בעל דינו, והביאו לבית דין, ודרשו ומצאו שעשה כהלכה, ודין אמת דן לעצמו--אין סותרין את דינו.

ב,טז  [יג] אף על פי שבית דין של שלושה, בית דין שלם הוא, כל זמן שהן רבים, הרי זה משובח; ומוטב שייחתך הדין באחד עשר, יותר מעשרה.  וצריכין שיהיו היושבים כולם שם בבית דין, תלמידי חכמים וראויין.  [יד] ואסור לאדם חכם שיישב בדין, עד שיידע עם מי יישב:  שמא יצטרף עם אנשים שאינן הגונים; ונמצא בכלל קשר בוגדים, לא בכלל בית דין.
 

הלכות סנהדרין פרק ג

ג,א  עד אימתיי יושבין הדיינין בדין:  סנהדרי קטנה ובית דין של שלושה--יושבין מאחר תפילת השחר, עד סוף שש שעות ביום.  אבל בית דין הגדול--היו יושבין מתמיד של שחר, עד תמיד של בין הערביים; ובשבתות וימים טובים, היו יושבין בבית המדרש שבהר הבית.

ג,ב  אין בית דין של שבעים ואחד, צריכין שיהיו כולן יושבין כאחד במקומן שבמקדש; אלא בעת שיהיו צריכין להתקבץ, מתקבצין כולן, ובשאר העיתות, כל מי שיהיה לו עסק ייצא לעשות חפצו וחוזר:  והוא שלא יפחתו מעשרים ושלושה יושבין תמיד, כל זמן ישיבתן.  צרך אחד מהן לצאת, הרי זה מסתכל בחבריו הנשארים:  אם יישאר שם עשרים ושלושה, ייצא; ואם לאו, לא ייצא עד שיבוא אחר.

ג,ג  אין מתחילין את הדינין בלילה:  מפי השמועה למדו שהדינין כנגעים, שנאמר "כל ריב וכל נגע" (דברים כא,ה)--מה ראיית נגעים ביום, אף הדינין ביום.  [ד] וכן אין מקבלין עדות, ולא מקיימין שטרות בלילה.  ובדיני ממונות--אם התחילו ביום, מותר לגמור הדין בלילה.

ג,ד  [ה] הנחלות כדינין, שנאמר בהן "לחוקת משפט" (במדבר כז,יא); לפיכך אין מפילין נחלות בלילה.  [ו] שניים שנכנסו לבקר את החולה, וציווה בפניהם--כותבים, ואין עושין דין.  ואם היו שלושה--רצו, כותבין; רצו, עושין דין:  במה דברים אמורים, ביום; אבל בלילה, כותבין ואין עושין דין.

ג,ה  [ז] כל בית דין של ישראל שהוא הגון, שכינה עימהן; לפיכך צריכין הדיינין לישב באימה ויראה, ועטיפה וכובד ראש.  ואסור להקל ראש או לשחוק או לספר בשיחה בטילה בבית דין, אלא בדברי תורה וחכמה.

ג,ו  [ח] כל סנהדרין או מלך או ראש גלות שהעמידו להן לישראל דיין שאינו הגון, ואינו חכם בחכמת התורה, וראוי להיות דיין--אף על פי שהוא כולו מחמדים, ויש בו טובות אחרות--הרי זה שהעמידו עובר בלא תעשה:  שנאמר "לא תכירו פנים במשפט" (דברים א,יז)--מפי השמועה למדו, שזה מדבר כנגד הממנה להושיב הדיינין.

ג,ז  אמרו חכמים, שמא תאמר איש פלוני נאה אושיבנו דיין, איש פלוני קרובי אושיבנו דיין, איש פלוני יודע בכל לשון אושיבנו דיין; ונמצא מזכה את החייב, ומחייב את הזכאי--לא מפני שהוא רשע, אלא מפני שאינו יודע:  לכך נאמר "לא תכירו פנים במשפט" (דברים א,יז).

ג,ח  ועוד אמרו חכמים, כל המעמיד להם לישראל דיין שאינו הגון--כאילו הקים מצבה, שנאמר "ולא תקים לך, מצבה, אשר שנא, ה' אלוהיך" (דברים טז,כב), ובמקום תלמידי חכמים כאילו נטע אשרה, שנאמר "לא תיטע לך אשרה, כל עץ:  אצל, מזבח ה' אלוהיך--אשר תעשה לך" (דברים טז,כא).  וכן אמרו חכמים "לא תעשון, איתי:  אלוהי כסף ואלוהי זהב" (שמות כ,יט)--אלוה הבא בשביל כסף וזהב, זה הדיין שמינוהו מפני עושרו בלבד.

ג,ט  כל דיין שנתן ממון כדי שיתמנה--אסור לעמוד מפניו, וציוו חכמים להקל אותו ולזלזל בו.  ואמרו חכמים, שהטלית שמתעטף בה, תהי בעיניך כמרדעת של חמור.

ג,י  כך היה דרך החכמים הראשונים, בורחין מלהתמנות; ודוחקין עצמן הרבה שלא יישבו בדין, עד שיידעו שאין שם ראוי כמותן, ושאם יימנעו מן הדין, תתקלקל השורה.  אף על פי כן, לא היו יושבין לדין, עד שמכבידין עליהם העם והזקנים, ופוצרים בם.
 

הלכות סנהדרין פרק ד

ד,א  אחד בית דין הגדול, או סנדרי קטנה, או בית דין של שלושה--צריכין שיהיה כל אחד מהן, סמוך מפי סמוך.  ומשה רבנו סמך יהושוע ביד, שנאמר "ויסמוך את ידיו עליו, ויצווהו" (במדבר כז,כג).

ד,ב  וכן השבעים זקנים--משה רבנו סמכם, ושרת עליהן שכינה.  ואותן הזקנים סמכו לאחרים, והאחרים לאחרים; ונמצאו הסמוכין איש מפי איש, עד בית דינו של יהושוע, עד בית דינו של משה רבנו.  ואחד הנסמך מפי הנשיא, או מפי אחד מן הסמוכין, אפילו לא היה אותו הסמוך בסנדרי מעולם.

ד,ג  [ב] וכיצד היא הסמיכה לדורות:  לא שיסמכו ידיהן על ראש הזקן, אלא שקורין לו רבי, ואומרין לו הרי אתה סמוך, ויש לך רשות לדון אפילו דיני קנסות.  [ג] ואין סומכין סמיכה זו, שהיא מינוי הזקנים לדיינות, אלא בשלושה:  והוא שיהיה האחד מהן, סמוך מפי אחרים כמו שביארנו.

ד,ד  אין קרוי אלוהים אלא בית דין הגדול, שנסמכו בארץ ישראל בלבד, והם האנשים החכמים הראויין לדון שבדקו אותן בית דין של ארץ ישראל, והמחו אותן וסמכו אותן.

ד,ה  בראשונה, היה כל מי שנסמך סומך תלמידיו.  וחכמים חלקו כבוד לבית הילל הזקן, והתקינו שלא יהיה אדם נסמך אלא ברשות הנשיא, ושלא יהיה הנשיא סומך, אלא אם כן היה אב בית דין עימו, ולא יהיה אב בית דין סומך, אלא אם כן היה הנשיא עימו.  אבל שאר החבורה, יש לכל אחד מהם לסמוך ברשות הנשיא--והוא שיהיו שניים עימו, שהסמיכה אינה בפחות משלושה.

ד,ו  אין סומכין זקנים בחוצה לארץ, ואף על פי שאלו הסומכין נסמכו בארץ.  אפילו היו הסומכין בארץ, והנסמך חוצה לארץ--אין סומכין; ואין צריך לומר, אם היו הסומכין בחוצה לארץ, והנסמכין בארץ.  היו שניהם בארץ--סומכין אותו, אף על פי שאינו עם הסומכין במקום אחד; אלא שולחין לו, או כותבין לו שהוא סמוך, ונותנין לו רשות לדון דיני קנסות, הואיל ושניהם בארץ.  וכל ארץ ישראל שהחזיקו בה עולי מצריים, ראויה לסמיכה.

ד,ז  יש לסומכין לסמוך אפילו מאה בפעם אחת, ודויד המלך סמך שלושים אלף ביום אחד.  [ח] ויש להן למנות לכל מה שירצו, לדברים יחידים--והוא, שיהיה ראוי לכל הדברים.

ד,ח  כיצד:  חכם מופלא, שראוי להורות בכל התורה כולה--יש לבית דין לסמוך אותו וליתן לו רשות לדון, לא להורות באיסור והיתר, או ייתנו לו רשות להורות באיסור והיתר, לא לדון דיני ממונות, או ייתנו לו רשות לזה ולזה, אבל לא לדון דיני קנסות, או לדון דיני קנסות, אבל לא להתיר בכורות במומן, או ייתנו לו רשות להתיר נדרים בלבד, או לראות כתמים.  וכן כל כיוצא בזה.

ד,ט  וכן יש לסומכין ליתן רשות עד זמן ולומר לנסמך, יש לך רשות לדון או להורות, עד שיבוא הנשיא לכאן, או כל זמן שאין את עימנו במדינה.  וכן כל כיוצא בזה.

ד,י  חכם מופלא שהיה סומה בעינו אחת--אף על פי שהוא ראוי לדיני ממונות--אין סומכין אותו לדיני ממונות, מפני שאינו ראוי לכל הדברים.  וכן כל כיוצא בזה.

ד,יא  הרי שלא היה בארץ ישראל אלא סמוך אחד--מושיב שניים בצידו, וסומך שבעים כאחד או זה אחר זה; ואחר כך ייעשה הוא והשבעים בית דין הגדול, ויסמכו בתי דינין אחרים.

ד,יב  נראין לי הדברים, שאם הסכימו כל החכמים שבארץ ישראל למנות דיינין ולסמוך אותן--הרי אלו סמוכין, ויש להן לדון דיני קנסות, ויש להן לסמוך לאחרים.  אם כן, למה היו החכמים מצטערין על הסמיכה, כדי שלא ייבטלו דיני קנסות מישראל:  לפי שישראל מפוזרין, ואי אפשר שיסכימו כולן; ואם היה שם סמוך מפי סמוך, אינו צריך דעת כולן, אלא דן דיני קנסות לכול, שהרי נסמך מפי בית דין.  והדבר צריך הכרע.

ד,יג  [יב] בית דין שנסמכו בארץ ישראל, ויצאו לחוצה לארץ--הרי הם דנין דיני קנסות בחוצה לארץ, כדרך שדנין בארץ:  שהסנהדרין נוהגת בארץ, ובחוצה לארץ--והוא, שיהיו סמוכין בארץ.

ד,יד  [יג] ראשי גלייות שבבבל--במקום מלך הן עומדים, ויש להן לרדות את ישראל בכל מקום, ולדון עליהן, בין רצו בין לא רצו:  שנאמר "לא יסור שבט מיהודה" (בראשית מט,י), אלו ראשי גלייות שבבבל.  [יד] וכל דיין הראוי לדון, שנתן לו ראש גלות רשות--יש לו לדון בכל העולם כולו, אף על פי שלא רצו בעלי דינין, בין בארץ בין בחוצה לארץ, אף על פי שאינו דן דיני קנסות.

ד,טו  כל דיין הראוי לדון, שנתנו לו בית דין שבארץ ישראל רשות לדון--יש לו לדון בכל ארץ ישראל ובעיירות העומדות על הגבולין, אף על פי שלא רצו בעלי דינין.  אבל בחוצה לארץ, אין רשותן מועלת לו ליכוף את בעלי דינין:  אף על פי שיש לו לדון דיני קנסות בחוצה לארץ, אינו דן אלא למי שרצה לדון אצלו; אבל ליכוף את בעלי דינין ולדון להם, אין לו רשות, עד שייטול רשות מראש גלות.

ד,טז  [טו] מי שאינו ראוי לדון מפני שאינו יודע, או מפני שאינו הגון, שעבר ראש גלות ונתן לו רשות, או שטעו בית דין ונתנו לו רשות--אין הרשות מועלת לו כלום, עד שיהיה ראוי:  שהמקדיש בעל מום למזבח, אין קדושה חלה עליו.
 

הלכות סנהדרין פרק ה

ה,א  אין מעמידין מלך, אלא על פי בית דין של שבעים ואחד; ואין עושין סנדרי קטנה לכל שבט ושבט ולכל עיר ועיר, אלא בית דין של שבעים ואחד.  ואין דנין לא את השבט שהודח כולו, ולא את נביא השקר, ולא את כוהן גדול בדיני נפשות, אלא בבית דין הגדול; אבל דיני ממונות, בשלושה.

ה,ב  וכן אין נעשה זקן ממרא, ולא עונשין עיר הנידחת, ולא משקין את הסוטה, אלא בבית דין הגדול.  ואין מוסיפין על העיר ועל העזרות, ולא מוציאין למלחמת הרשות ולמדידת החלל, אלא על פי בית דין הגדול:  שנאמר "כל הדבר הגדול יביאו אליך" (שמות יח,כב).

ה,ג  [ב] אין דנין דיני נפשות בפחות מעשרים ושלושה שהן סנדרי קטנה, בין דיני נפשות אדם בין דיני נפשות בהמה; לפיכך אין דנין שור הנסקל, ולא בהמה הנרבעת או הרובעת, אלא בבית דין של עשרים ושלושה.  אפילו ארי ודוב ונמר וברדלס, שהן תרבות ויש להן בעלים, שהמיתו--מיתתן בעשרים ושלושה.  אבל נחש שהמית, אחד הורג אותו.

ה,ד  [ג] המוציא שם רע--אין דנין אותו תחילה, אלא בבית דין של עשרים ושלושה, מפני שיש בדינו צד לדיני נפשות, שמא יהיה הדבר אמת ותיסקל הבת.  לא נאמנו דברי הבעל, ובא האב לתובעו בקנס--דינו בשלושה.

ה,ה  ומניין שאין דנין דיני נפשות אלא בעשרים ושלושה:  אף על פי שדברי קבלה הן, הרי הוא אומר "ושפטו, העדה . . . והצילו העדה" (במדבר לה,כד-כה)--עדה שופטת, ועדה מצלת.  עדה שופטת והן המחייבין, ועדה מצלת והן המזכין, ואין עדה פחותה מעשרה--הרי עשרים.  ומוסיפין שלושה כדי שיהיה בית דין שקול, ויהיה בו "אחרי רבים--להטות" (שמות כג,ב).

ה,ו  [ד] מכות בשלושה, ואף על פי שאפשר שימות כשמלקין אותו.  [ה] עריפת העגלה בחמישה.  [ז] עיבור השנה בשבעה.  [ו] עיבור החודש בשלושה.  וכל אלו סמוכין כמו שביארנו.

ה,ז  [ח] דיני קנסות--כגון גזילות וחבלות, ותשלומי כפל, ותשלומי ארבעה וחמישה, והאונס, והמפתה, וכיוצא בהן--אין דנין אותן אלא שלושה מומחין, והם הסמוכין בארץ ישראל.  אבל שאר דיני ממונות, כגון הודאות והלוואות--אינן צריכין מומחה; אלא אפילו שלושה הדיוטות, ואפילו אחד מומחה דן אותן.  לפיכך דנין בהודאות והלוואות וכיוצא בהן, בחוצה לארץ--אף על פי שאין בית דין של חוצה לארץ אלוהים, שליחות בית דין של ארץ ישראל עושין; ואין להן רשות לדון דיני קנסות בשליחותן.

ה,ח  [ט] אין דנין בית דין של חוצה לארץ אלא דינין המצויין תמיד, ויש בהן חסרון כיס--כגון הודאות, והלוואות, ומזיק ממון חברו.  אבל דברים שאינן מצויין, אף על פי שיש בהן חסרון כיס כגון בהמה שחבלה בחברתה, או דברים המצויין, אבל אין בהן חסרון כיס כגון תשלומי כפל--אין דנין אותן דייני חוצה לארץ.

ה,ט  וכן כל הקנסות שקצצו אותן חכמים--כגון תוקע לחברו, וכסוטר את חברו, וכיוצא בהן--אין גובין אותן דייני חוצה לארץ.  וכל המשלם חצי נזק--אין גובין אותו דייני חוצה לארץ, חוץ מחצי נזק צרורות, מפני שהוא ממון, ואינו קנס.

ה,י  כל הנישום כעבד, אין גובין אותו דייני חוצה לארץ.  לפיכך אדם שחבל בחברו--אין גובין הנזק והצער והבושת שהוא חייב בהן, דייני חוצה לארץ; אבל שבת וריפוי גובין, מפני שיש בהן חסרון כיס.  וכן הורו הגאונים ואמרו, שמעשים בכל יום לגבות שבת וריפוי בבבל.

ה,יא  בהמה שהזיקה את האדם--אין גובין נזקו דייני חוצה לארץ, מפני שהוא דבר שאינו מצוי.  אבל אדם שהזיק בהמת חברו--משלם נזק שלם בכל מקום, כמי שקרע כסותו או שיבר כליו או קצץ נטיעותיו.

ה,יב  וכן בהמה שהזיקה בשן ורגל--הואיל והיא מועדת להן מתחילתה--הרי זה דבר מצוי, וגובין אותו דייני חוצה לארץ:  בין שהזיקה בהמה אחרת כגון שנתחככה בה, או אכלה פירות שדרכה לאוכלן וכיוצא בזה, בין שהזיקה אוכלין וכלים, שהיא חייבת עליהן נזק שלם--הכול גובין דייני חוצה לארץ.

ה,יג  אבל אם הייתה תמה והועדה והזיקה, כגון שנשכה או נגחה או רבצה או בעטה או נגפה--אין גובין את הנזק הזה שלם דייני חוצה לארץ, שאין מועד בחוצה לארץ.  ואפילו הועד בארץ, ויצא לחוצה לארץ והזיק--אין גובין נזקו, מפני שאין זה דבר מצוי.

ה,יד  [יב] ומפני מה אין מועד בחוצה לארץ:  לפי שצריך להעיד בו בפני בית דין, ואין שם בית דין אלא הסמוכין בארץ.  לפיכך אם היו בית דין בחוצה לארץ--כשם שהן דנין דיני קנסות בחוצה לארץ, כך מעידין את הבהמה בפניהם בחוצה לארץ.

ה,טו  [יג] מי שגנב או גזל, גובין ממנו הקרן דייני חוצה לארץ; אבל התוספת, אין גובין אותה.  [יד] ולא כל המשלם על פי עצמו, גובין ממנו דייני חוצה לארץ:  שהרי הפגם והבושת והכופר, משלם אדם על פי עצמו, כגון שאמר פיתיתי בתו של פלוני--אין גובין אותו דייני חוצה לארץ.

ה,טז  [טו] דיני גרמות אינן כקנסות, וגובין אותן ודנין בהן בחוצה לארץ.  [טז] וכן דין המוסר ממון חברו--אף על פי שלא עשה מעשה, גובין אותן דייני חוצה לארץ.

ה,יז  מנהג הישיבות בחוצה לארץ--אף על פי שאין גובין שם קנס--מנדין אותו, עד שיפייס לבעל דינו או יעלה עימו לדין לארץ ישראל.  וכיון שייתן לו שיעור הראוי לו, מתירין נידויו, בין שנתפייס בעל דינו, בין שלא נתפייס.  וכן אם תפס הניזק שיעור מה שראוי לו ליטול, אין מוציאין מידו.

ה,יח  יחיד שהוא מומחה לרבים--אף על פי שהוא דן דיני ממונות יחידי--אין ההודאה בפניו הודאה בבית דין, ואפילו היה סמוך.  אבל השלושה--אף על פי שאינן סמוכין, והרי הן הדיוטות ואין אני קורא בהם אלוהים--הרי ההודיה בפניהם, הודיה בבית דין.

ה,יט  וכן הכופר בפניהם, ואחר כך באו עדים--הוחזק כפרן, ואינו יכול לחזור ולטעון כמו שביארנו.  כללו של דבר--הרי הן לעניין הודאות והלוואות וכיוצא בהן, כבית דין הסמוכין לכל הדברים.
 

הלכות סנהדרין פרק ו

ו,א  כל דיין שדן דיני ממונות וטעה--אם טעה בדברים הגלויין הידועין, כגון דינין המפורשין במשנה או בתלמוד--חוזר הדין ומחזירין הדבר כשהיה מקודם, ודנין בו כהלכה.

ו,ב  ואם אי אפשר להחזיר, כגון שהלך זה שנטל הממון שלא כדין למדינת הים, או שהיה אלם, או שטימא דבר הטהור, או שהורה בכשרה שהיא טריפה והאכילה לכלבים, וכיוצא בזה--הרי זה פטור מלשלם:  אף על פי שגרם להיזק, לא נתכוון להזיק.

ו,ג  [ב] טעה בשיקול הדעת, כגון דבר שהוא מחלוקת תנאין או אמוראין, ולא נפסקה הלכה כאחד מהן בפירוש, ועשה כאחד מהן, ולא ידע שכבר פשט המעשה בכל העולם כדברי האחר--אם היה זה הדיין מומחה, ונוטל רשות מראש גלות, או שלא היה נוטל רשות, אבל קיבלו אותו בעלי דינין עליהן--הואיל והוא מומחה, חוזר הדין; ואם אי אפשר להחזיר, פטור מלשלם.

ו,ד  אחד הנוטל רשות מראש גלות, או הנוטל רשות מבית דין של ישראל בארץ ישראל, אבל לא בחוצה לארץ, כמו שביארנו.

ו,ה  [ג] היה הטועה מומחה בית דין, ולא נטל רשות ולא קיבלו אותו בעלי דינין עליהן, או שלא היה מומחה, אבל קיבלו אותו בעלי דינין עליהן לדון להן כדין, וטעה בשיקול הדעת--אם נשא ונתן ביד, מה שעשה עשוי וישלם מביתו.  ואם לא נשא ונתן ביד, יחזור הדין; ואם אי אפשר לחזור, ישלם מביתו.

ו,ו  [ד] אבל מי שאינו מומחה, ולא קיבלו אותו בעלי דינין--אף על פי שנטל רשות--הרי זה בכלל בעלי זרוע, ואינו בכלל הדיינין.  לפיכך אין דיניו דין, בין טעה בין לא טעה; וכל אחד מבעלי דינין--אם רצה, חוזר ודן בפני בית דין.

ו,ז  ואם טעה, ונשא ונתן ביד--חייב לשלם מביתו, וחוזר ולוקח מבעל דין זה שנתן לו שלא כהלכה.  ואם אין לו להחזיר, או שטימא, או שהאכיל דבר המותר לכלבים--ישלם כדין כל גורם להזיק, שזה מתכוון להזיק הוא.

ו,ח  [ה] דיין שטעה, וחייב שבועה למי שאינו חייב בה, ועשה זה פשרה עם בעל דינו כדי שלא יישבע, ואחר כך ידע שאינו בן שבועה--אף על פי שקנו מידו על הפשרה, אינה כלום:  שלא קיבל עליו ליתן לו או למחול לו, אלא כדי שייפטר משבועה שחייבו בה הטועה; וכל קניין בטעות, חוזר.  וכן כל כיוצא בזה.

ו,ט  [ו] שניים שנתעצמו בדין--אחד אומר נדון כאן, ואחד אומר נעלה לבית דין הגדול שמא יטעו אלו הדיינין ויוציאו ממון שלא כדין--כופין אותו, ודן בעירו.  ואם אמר כתבו ותנו לי מאיזה טעם דנתוני, שמא טעיתם--כותבים ונותנין לו, ואחר כך מוציאין ממנו.  ואם הוצרך דבר לשאול מבית דין הגדול שבירושלים--כותבין ושולחין ושואלין, ודנין להם בעירם כפי מה שיבוא בכתב בית דין הגדול.

ו,י  [ז] במה דברים אמורים, בשאר הדינין שזה טוען וזה טוען, או בשאמר המלווה נדון כאן והלווה אומר נלך לבית דין הגדול.  אבל אם אמר המלווה נלך לבית דין הגדול--כופין את הלווה ועולה עימו, שנאמר "עבד לווה, לאיש מלווה" (משלי כב,ז).

ו,יא  וכן אם טען זה שהזיקו או גזלו, ורצה הטוען לעלות--כופין בית דין שבעירו את הנטען לעלות עימו.  וכן כל כיוצא בזה.

ו,יב  [ח] במה דברים אמורים, בשהיו שם עדים או ראיה לנגזל או לניזק או למלווה; אבל טענה ריקנית, אין מחייבין את הנטען לצאת כלל, אלא נשבע במקומו, ונפטר.

ו,יג  [ט] וכן הדין בזמן הזה, שאין שם בית דין גדול, אבל יש מקומות שיש בהן חכמים גדולים מומחין לרבים, ומקומות שיש בהן תלמידים שאינן כמותן:  אם אמר המלווה, נלך למקום פלוני שבארצו לפני פלוני הגדול, ונדון לפניו בדין זה--שכופין את הלווה, והולך עימו.  וכך היו מעשים בספרד בכל יום.
 

הלכות סנהדרין פרק ז

ז,א  אחד מבעלי דינין שאמר פלוני ידון לי, ואמר בעל דינו פלוני ידון לי--הרי אלו שני הדיינין שבירר זה אחד וזה אחד, בוררין להן דיין שלישי; ושלושתן דנין לשניהן, שמתוך כך ייצא הדין לאמיתו.  אפילו היה האחד שביררו בעל הדין חכם גדול וסמוך, אינו יכול ליכוף את בעל דינו שידון אצל זה, אלא גם הוא בורר מי שירצה.

ז,ב  מי שקיבל עליו קרוב או פסול, בין להיותו דיין בין להיותו עליו עד, אפילו קיבל אחד מן הפסולים בעבירה כשני עדים כשרים להעיד עליו, או כשלושה בית דין מומחין לדון לו--בין שקיבל על עצמו לאבד זכייותיו ולמחול מה שהוא טוען על פיהם, בין שקיבל שייתן כל מה שיטעון עליו חברו בעדות זה הפסול או בדיניו--אם קנו מידו על זה, אינו יכול לחזור בו; ואם לא קנו מידו, יש לו לחזור בו עד שייגמר הדין.  נגמר הדין, והוציא הממון בדין זה הפסול או בעדותו--אינו יכול לחזור בו.

ז,ג  וכן מי שנתחייב לחברו שבועה בבית דין, ואמר לו הישבע לי בחיי ראשך והיפטר, או הישבע לי בחיי ראשך ואני אתן לך כל מה שתטעון--אם קנו מידו, אינו יכול לחזור בו; ואם לא קנו מידו, יש לו לחזור בו עד שייגמר הדין.  נגמר הדין, ונשבע כמו שאמר לו--אינו יכול לחזור בו, וחייב לשלם.

ז,ד  והוא הדין למי שנתחייב שבועת היסת, והפכה--אם קנו מידו, או אם נשבע זה שנהפכה עליו--אינו יכול לחזור בו.  [ה] והוא הדין למי שלא היה חייב שבועה, ואמר אני אישבע לך שבועה חמורה--אם קנו מידו, אינו יכול לחזור בו; ואם לא קנו מידו--אף על פי שקיבל בבית דין--חוזר, עד שייגמר הדין ויישבע.

ז,ה  [ו] מי שנתחייב בדין, והביא עדים או ראיה לזכותו--סותר את הדין, וחוזר הדין:  אף על פי שכבר נגמר הדין, כל זמן שהוא מביא ראיה, סותר.

ז,ו  אמרו לו הדיינין, כל ראיות שיש לך הבא מכאן ועד שלושים יום--אף על פי שהביא ראיה לאחר שלושים יום, סותר את הדין:  מה יעשה--לא מצא בתוך שלושים יום, ומצא לאחר שלושים יום.

ז,ז  אבל אם סתם את טענותיו, אינו סותר.  כיצד:  אמרו לו יש לך עדים, אמר אין לי עדים, יש לך ראיה, אמר אין לי ראיה, ודנו אותו, וחייבוהו--כיון שראה שנתחייב, אמר קרבו פלוני ופלוני והעידוני, או שהוציא ראיה מתוך אפונדתו--אין זה כלום, ואין משגיחין על עדיו ולא על ראיתו.

ז,ח  במה דברים אמורים, בשהייתה הראיה אצלו והעדים עימו במדינה.  אבל אם אמר אין לי עדים ואין לי ראיה, ולאחר מכאן באו לו עדים ממדינת הים, או שהייתה החמת של אביו שיש בה השטרות מופקדת ביד אחרים, ובא זה שהפיקדון אצלו והוציא לו ראיתו--הרי זה מביא וסותר.

ז,ט  ומפני מה סותר--מפני שיכול לטעון ולומר, זה שאמרתי אין לי עדים ולא ראיה, מפני שלא היו מצויין אצלי.  וכל זמן שיכול לטעון ולומר, מפני כך וכך אמרתי אין לי עדים ואין לי ראיה, והיה ממש בדבריו--הרי זה לא סתם טענותיו, וסותר.

ז,י  לפיכך אם פירש ואמר, אין לי עדים כלל, לא הנה ולא במדינת הים, ולא ראיה כלל, לא בידי ולא ביד אחרים--אינו יכול לסתור.

ז,יא  [ט] במה דברים אמורים, בגדול שנתחייב והביא ראיה ועדים אחר שסתם טענותיו.  אבל יורש שהיה קטן כשמת מורישו, ובאו עליו טענות מחמת מורישו אחר שהגדיל, ואמר אין לי עדים ואין לי ראיה, ואחר שיצא חייב מבית דין אמרו לו אחרים, אנו יודעין לאביך עדות שתסתור בה דין זה, או אמר לו אחד, מורישך הפקיד אצלי ראיה זו--הרי זה מביא מיד וסותר:  שאין היורש הקטן, יודע כל ראיות מורישו.

ז,יב  [י] מי שקנו מידו שאם לא יבוא ביום פלוני ויישבע, יהיה חברו נאמן בטענותיו וייטול כל מה שטען בלא שבועה, או שאם לא יבוא ביום פלוני ויישבע וייטול, איבד את זכותו ואין לו כלום וייפטר חברו, ועבר היום, ולא בא--נתקיימו התנאין, ואבדה זכותו.  ואם הביא ראיה שהיה אנוס באותו היום, הרי זה פטור מקניין זה; ויישבע כשיתבענו חברו, כשהיה מקודם.  וכן כל כיוצא בזה.
 

הלכות סנהדרין פרק ח

ח,א  בית דין שנחלקו, מקצתן אומרים זכאי ומקצתן אומרים חייב--הולכין אחר הרוב, וזו מצות עשה של תורה:  שנאמר "אחרי רבים--להטות" (שמות כג,ב).

ח,ב  במה דברים אמורים, בדיני ממונות, ובשאר דיני איסור והיתר, וטמא וטהור, וכיוצא בהן.  אבל בדיני נפשות--אם נחלקו בזה החוטא אם ייהרג, או לא ייהרג--אם היו הרוב מזכין, זכאי; ואם היו הרוב מחייבין--אינו נהרג, עד שיהיו המחייבין יתר על המזכין שניים.

ח,ג  מפי השמועה למדו, שעל זה הזהיר בתורה ואמר "לא תהיה אחרי רבים, לרעות" (שמות כג,ב).  כלומר אם היו הרוב נוטין לרעה, להרוג--לא תהיה אחריהם, עד שיטו הטיה גדולה ויוסיפו המחייבין שניים:  שנאמר "לנטות אחרי רבים--להטות" (שם)--הטותך לטובה, על פי אחד; ולרעה, על פי שניים.  וכל אלו הדברים, קבלה הם.

ח,ד  [ב] בית דין של שלושה שנחלקו--שניים אומרים זכאי ואחד אומר חייב, הרי זה זכאי; שניים אומרים חייב ואחד אומר זכאי, הרי זה חייב.  אחד אומר זכאי ואחד אומר חייב, ואחד אומר איני יודע, או שאמרו שניים זכאי או חייב, והשלישי אומר איני יודע--יוסיפו שניים.

ח,ה  נמצאו חמישה נושאין ונותנין בדבר:  אמרו שלושה מהם זכאי ושניים חייב, הרי זה זכאי; אמרו שלושה חייב ושניים זכאי, הרי זה חייב; אמרו שניים זכאי ושניים חייב, ואחד אומר איני יודע--מוסיפין שניים.

ח,ו  אבל אם אמרו ארבעה זכאי או חייב, ואחד אומר איני יודע, או שאמרו שלושה זכאי ואחד חייב, ואמר אחד איני יודע--בין שהיה זה שאמר איני יודע הוא שאמר איני יודע בתחילה, בין שאמר אחר--הולכים אחר הרוב.  היו מחצה למחצה, ואחד אומר איני יודע--הרי אלו מוסיפין שניים אחרים; וכן אם נסתפק הדבר--מוסיפין והולכין, עד שבעים ואחד.

ח,ז  הגיעו לשבעים ואחד--אמרו חמישה ושלושים חייב וחמישה ושלושים זכאי, ואחד אומר איני יודע--נושאין ונותנין עימו עד שיחזור לדברי הצד האחד, ונמצאו שישה ושלושים מזכין או מחייבין.  ואם לא חזר, לא הוא ולא אחד מהן--הרי הדבר ספק, ומעמידין את הממון בחזקת בעליו.

ח,ח  [ג] כל מי שאמר איני יודע--צריך ליתן טעם לדבריו, ולהודיע מאיזה טעם בא לו הספק, כדרך שמראה המזכה מאיזה טעם מזכה, והמחייב מאיזה טעם מחייב.
 

הלכות סנהדרין פרק ט

ט,א  סנדרי שפתחו כולן בדיני נפשות תחילה, ואמרו כולן חייב--הרי זה פטור:  עד שיהיו שם מקצת מזכין שיהפכו בזכותו, וירבו המחייבין; ואחר כך ייהרג.

ט,ב  סנדרי קטנה שנחלקו בדיני נפשות--שנים עשר אומרים זכאי, ואחד עשר אומרים חייב--הרי זה זכאי.  שנים עשר אומרים חייב, ואחד עשר אומרים זכאי, או שאמרו אחד עשר זכאי ואחד עשר חייב, ואחד אומר איני יודע, אפילו שניים ועשרים מזכין או מחייבין, והאחד אומר איני יודע--יוסיפו שניים.

ט,ג  זה שאמר איני יודע--הרי הוא כמי שאינו, שהרי אינו חוזר ומלמד חובה, ונמצאו אחר התוספת ארבעה ועשרים, חוץ מזה המסתפק.  אמרו שנים עשר זכאי, ושנים עשר חייב--הרי זה זכאי.  אחד עשר אומרים זכאי, ושלושה עשר אומרים חייב--אף על פי שהאחד מן הראשונים אמר איני יודע--הרי זה חייב, שהרי המחייבין רבו בשניים.

ט,ד  אמרו שנים עשר זכאי, ושנים עשר חייב, ואחד אומר איני יודע--מוסיפין שניים אחרים.  וכן מוסיפין והולכין, עד שירבו המזכין אחד ויהיה זכאי, או ירבו המחייבין שניים או יתר ויהיה חייב.  היו אלו כנגד אלו ואחד אומר איני יודע, או שהיו המחייבין יתר אחד בלבד--מוסיפין והולכין, עד שבעים ואחד.

ט,ה  הגיעו לשבעים ואחד--שישה ושלושים אומרים זכאי, וחמישה ושלושים אומרים חייב--הרי זה זכאי.  שישה ושלושים אומרים חייב, וחמישה ושלושים אומרים זכאי--דנין אלו כנגד אלו עד שיראה אחד מהן דברי חברו, ומזכין אותו או מחייבין אותו.  ואם לא ראה--גדול שבדיינין אומר נזדקן הדין, ופוטרין אותו.

ט,ו  חמישה ושלושים אומרים חייב וחמישה ושלושים אומרים זכאי, ואחד אומר איני יודע--פוטרין אותו.  ארבעה ושלושים אומרים זכאי, ושישה ושלושים אומרים חייב, ואחד אומר איני יודע--חייב, שהרי רבו המחייבין שניים.

ט,ז  [ג] בית דין הגדול שבאה להן מחלוקת, בין בדיני נפשות בין בדיני ממונות, בין בדין מדיני תורה--אין מוסיפין עליהן, אלא דנין אלו כנגד אלו, והולכין אחר הרוב שלהן.  ואם בדין אחד מן הנהרגין בפניהם נחלקו--דנין אלו כנגד אלו, עד שיפטרו אותו או יתחייב.
 

הלכות סנהדרין פרק י

י,א  אחד מן הדיינין בדיני נפשות שהיה מן המזכין, או מן המחייבין, לא מפני שאמר דבר הנראה לו בדעתו, אלא נטה אחר דברי חברו--הרי זה עובר בלא תעשה, ועל זה נאמר "לא תענה על ריב, לנטות" (שמות כג,ב):  מפי השמועה אמרו, שלא תאמר בשעת מניין, דיי שאהיה כאיש פלוני, אלא אמור מה שבפניך.

י,ב  ובכלל לאו זה, שלא יחזור המלמד זכות בדיני נפשות ללמד חובה, שנאמר "לא תענה על ריב, לנטות" (שמות כג,ב).  במה דברים אמורים, בשעת משא ומתן; אבל בשעת גמר דין, יש למלמד זכות לחזור ולהימנות עם המחייבין.

י,ג  תלמיד שהיה מזכה, ומת--רואין אותו כאילו הוא מזכה במקומו.  [ד] אמר אחד יש לי ללמד זכות, ונשתתק או מת קודם שילמד זכות ויאמר מאיזה טעם מזכה--הרי זה כמי שאינו.  [ה] שניים שאמרו טעם אחד--אפילו משני מקראות, אין נמנין אלא באחד.

י,ד  [ו] ומפי השמועה למדו, שאין מתחילין בדיני נפשות מן הגדול--שמא יסמכו השאר על דעתו, ולא יראו עצמן כדאי לחלוק עליו:  אלא יאמר כל אחד דבר הנראה לו בדעתו.  [ז] וכן אין פותחין בדיני נפשות לחובה, אלא לזכות.  כיצד:  אומרים לזה שחטא, אם לא עשית דבר זה שהעידו בו עליך, אל תירא מדבריהם.

י,ה  [ח] אמר אחד מן התלמידים בדיני נפשות, יש לי ללמד עליו חובה--משתקין אותו.  אמר יש לי ללמד עליו זכות, מעלין אותו עימהן לסנהדרין:  אם יש בדבריו ממש--שומעין לו, ואינו יורד משם לעולם; ואם אין ממש בדבריו, אינו יורד משם כל היום כולו.  אפילו אמר הנידון עצמו, יש לי ללמד על עצמי זכות--שומעין לו, ועולה למניין:  והוא, שיהיה בדבריו ממש.

י,ו  [ט] בית דין שטעו בדיני נפשות, וחייבו את הפטור וגמרו דינו להריגה, ונראה להם הטעם שיסתרו בו את דינו, כדי לזכותו--סותרין, וחוזרין ודנין אותו.  אבל אם טעו, ופטרו את המחוייב הריגה--אין סותרין את דינו, ואין מחזירין אותו.

י,ז  במה דברים אמורים, בשטעו בדבר שאין הצדוקיין מודין בו.  אבל אם טעו בדבר שהצדוקיין מודין בו, מחזירין אותו לחובה.

י,ח  כיצד:  אמרו הבא על הערווה שלא כדרכה פטור, ופטרוהו--מחזירין אותו, וממיתין אותו; אבל אם אמרו המערה שלא כדרכה פטור, ופטרוהו--אין מחזירין אותו.  וכן כל כיוצא בזה.
 

הלכות סנהדרין פרק יא

יא,א  מה בין דיני ממונות לדיני נפשות:  דיני ממונות, בשלושה; דיני נפשות, בעשרים ושלושה.  דיני ממונות, פותחין בין לזכות בין לחובה; דיני נפשות, פותחין לזכות כמו שביארנו, ואין פותחין לחובה.  דיני ממונות, מטין על פי עד אחד, בין לזכות בין לחובה; ודיני נפשות, מטין על פי עד אחד לזכות, ועל פי שניים לחובה.

יא,ב  דיני ממונות, מחזירין בין לזכות בין לחובה; ודיני נפשות, מחזירין לזכות, ואין מחזירין לחובה כמו שביארנו.  דיני ממונות, הכול ראויין ללמד זכות או חובה, בין הדיינים בין התלמידים; ודיני נפשות, הכול מלמדין זכות, ואפילו תלמידים, ואין מלמד חובה אלא הדיינים.

יא,ג  דיני ממונות, הדיין המלמד חובה חוזר ומלמד זכות, והמלמד זכות חוזר ומלמד חובה; דיני נפשות, המלמד חובה חוזר ומלמד זכות, אבל המלמד זכות אינו יכול לחזור וללמד חובה, אלא בשעת גמר דין, יש לו לחזור ולהימנות עם המחייבין כמו שביארנו.

יא,ד  דיני ממונות, דנין ביום וגומרין בלילה; דיני נפשות, דנין ביום וגומרין ביום.  דיני ממונות, גומרין בו ביום, בין לזכות בין לחובה; דיני נפשות, גומרין בו ביום לזכות, וביום שלאחריו לחובה.  [ב] לפיכך אין דנין דיני נפשות לא ערב שבת, ולא ערב יום טוב--שמא יתחייב, ואי אפשר להורגו למחר, ואסור לענות את דינו, ולהניחו לאחר השבת; אלא אוסרין אותו עד אחד בשבת, ומתחילין בדינו.

יא,ה  [ג] דיני ממונות, אף על פי שדנין אותן בכל יום מן התורה, שנאמר "ושפטו את העם, בכל עת" (שמות יח,כב; שמות יח,כו), מדבריהם שאין דנין בערב שבת.

יא,ו  [ד] אחד דיני נפשות, ואחד דיני מלקייות, ואחד דיני גלות--כל הדרכים האלו שווין בהן, אלא שהמלקות בשלושה.  ואין אחד מהן בשור הנסקל, חוץ מדבר אחד, שדיניו בעשרים ושלושה.

יא,ז  [ה] המסית, אין דיניו כשאר דיני נפשות:  מכמנין לו העדים, ואינו צריך התראה כשאר הנהרגין.  ואם יצא מבית דין זכאי, ואמר אחד יש לי ללמד עליו חובה--מחזירין אותו; יצא חייב, ואמר אחד יש לי ללמד עליו זכות--אין מחזירין אותו.  ואין טוענין למסית.  ומושיבין בדינו סריס וזקן ומי שאין לו בנים, כדי שלא ירחמו עליו:  שהאכזרייות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל--רחמים היא בעולם, שנאמר "למען ישוב ה' מחרון אפו, ונתן לך רחמים" (דברים יג,יח).

יא,ח  [ו] דיני ממונות, והטמאות והטהרות--מתחילין מן הגדול שבדיינין, ושומעין את דבריו; ודיני נפשות--מתחילין מן הצד, ואין שומעין דברי הגדול אלא באחרונה.

יא,ט  [ז] דיני ממונות, וכן הטמאות והטהרות--אב ובנו, הרב ותלמידו--מונין אותן בשניים.  ודיני נפשות, ומכות, וקידוש החודש, ועיבור השנה--אב ובנו, הרב ותלמידו--מונין אותן באחד.

יא,י  [ח] זה שאנו מונין האב עם הבן, בין באחד בין בשניים:  כגון שהיה אחד מהן בסנהדרין, והשני היה מן התלמידים שאמר יש לי ללמד זכות או חובה--שומעין דבריו, ונושאין ונותנין עימו ונמנין עימו.  [ט] ובשעת גמר דין, אין גומרין את דינו בקרובים, שהדיינין הקרובים פסולין לדין, כמו שיתבאר.

יא,יא  [י] תלמיד שהיה חכם ומבין, והיה מחוסר קבלה--הרי רבו מוסר לו הקבלה שהוא צריך לה בדין זה, והוא דן עימו בדיני נפשות.

יא,יב  [יא] הכול כשרים לדון דיני ממונות, אפילו גר--והוא, שתהיה אימו מישראל; וגר דן את חברו הגר, אף על פי שאין אימו מישראל.  וכן הממזר, והסומה באחת מעיניו--כשר לדון דיני ממונות.  אבל בדיני נפשות--אין דנין אותן אלא כוהנים לויים וישראליים המשיאין לכהונה, ולא יהיה אחד מהן סומה אפילו באחת כמו שביארנו.
 

הלכות סנהדרין פרק יב

יב,א  כיצד דנין דיני נפשות:  כשיבואו עדים לבית דין, ואומרים ראינו זה או פלוני שעבר עבירה פלונית--אומרין להן, מכירין אתם אותו, התריתם בו; אם אמרו אין אנו מכירין אותו, או נסתפק לנו, או שלא התרו בו--הרי זה פטור.

יב,ב  אחד תלמיד חכמים, ואחד עם הארץ--צריך התראה:  שלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד, שמא שוגג היה.

יב,ג  וכיצד מתרין בו:  אומרין לו פרוש, או אל תעשה, שזו עבירה היא, וחייב אתה עליה מיתת בית דין, או מלקות.  אם פירש, פטור.  וכן אם שתק, או הרכין בראשו--פטור; אפילו אמר יודע אני, פטור:  עד שיתיר עצמו למיתה, ויאמר על מנת כן אני עושה; ואחר כך ייהרג.

יב,ד  וצריך שיעבור ויעשה תיכף להתראה, בתוך כדי דיבור; אבל אחר כדי דיבור, צריך התראה אחרת.  ובין שהתרה בו אחד מן העדים, או שהתרה בו אחר בפני עדים--אפילו אישה או עבד, אפילו שמע קול המתרה ולא ראהו, ואפילו התרה בעצמו--הרי זה נהרג.

יב,ה  [ג] אמרו העדים הייתה לו התראה, ומכירין אנו אותו--מאיימין בית דין עליהן.  וכיצד מאיימין על עדי נפשות:  אומרין להן שמא תאמרו מאומד ומשמועה, עד מפי עד, מפי אדם נאמן שמענו, או שמא אין אתם יודעים שסופנו לבדוק אתכם בדרישה וחקירה.

יב,ו  היו יודעין שלא כדיני ממונות, דיני נפשות:  דיני ממונות, אדם נותן ממונו ומתכפר לו; דיני נפשות, דמו ודם זרעותיו תלויין בו עד סוף העולם, שהרי לקין נאמר "קול דמי אחיך, צועקים" (בראשית ד,י), דמו ודם זרעותיו.

יב,ז  לפיכך נברא אדם יחידי בעולם--ללמד שכל המאבד נפש אחת, מעלין עליו כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת, מעלין עליו כאילו קיים עולם מלא.

יב,ח  הרי כל באי העולם, בצורת אדם הראשון הן נבראין, ואין פני אחד מהן, דומה לפני חברו; לפיכך כל אחד ואחד יכול לומר, בשבילי נברא העולם.

יב,ט  שמא תאמרו מה לנו ולצרה זו, הלוא כבר נאמר "והוא עד, או ראה או ידע . . ." (ויקרא ה,א); או שמא תאמרו מה לנו ולחוב בדמו של זה, והלוא כבר נאמר "ובאבוד רשעים, רינה" (משלי יא,י).

יב,י  אם עמדו בדבריהם--מכניסין את הגדול שבעדים, ובודקין אותו בדרישה ובחקירה כמו שיתבאר בהלכות עדות.  נמצאת עדותו מכוונת--מכניסין את השני, ובודקין אותו כראשון; ואפילו היו העדים מאה, בודקין כל אחד ואחד בדרישה וחקירה.

יב,יא  נמצאו דברי כל העדים מכוונין--פותחין בזכות כמו שביארנו, ואומרין לו אם לא חטאת אל תירא מדבריהם; ודנין אותו.  אם מצאו לו זכות, פוטרין אותו; ואם לא מצאו לו זכות, אוסרין אותו עד למחר.

יב,יב  ובו ביום מזדווגין הסנהדרין זוגות זוגות, לעיין בדינו; וממעטין במאכל, ואין שותין יין כל אותו היום, ונושאין ונותנין בדבר כל הלילה, כל אחד ואחד עם זוג שלו או עם עצמו בביתו.

יב,יג  ולמוחרת משכימין לבית דין, המזכה אומר אני הוא המזכה, ומזכה אני במקומי; והמחייב אומר אני מחייב במקומי, או חזרתי ואני מזכה.  ואם טעו בדבר, ולא ידעו מי הם שחייבו או זיכו מטעם אחד שאינן נחשבין אלא באחד כמו שביארנו--הרי סופרי הדיינין מזכירין אותן, שהרי הן כותבין טעם של כל אחד ואחד.

יב,יד  ומתחילין בדינו:  אם מצאו לו זכות, פטרוהו; ואם הוצרכו להוסיף, מוסיפין.  רבו המחייבין, ונתחייב--מוציאין אותו להורגו.  ומקום שהורגין בו בית דין--יהיה חוץ לבית דין, ורחוק מבית דין:  שנאמר "הוצא את המקלל, אל מחוץ למחנה" (ויקרא כד,יד).  וייראה לי שיהיה רחוק, כמו שישה מילין, כמה שהיה בין בית דינו של משה רבנו שהיה לפני אוהל מועד, ובין סוף מחנה ישראל.

יב,טו  [ד] מי שנגמר דינו--אין משהין אותו, אלא ייהרג ביומו.  אפילו הייתה עוברה--אין ממתינין לה, עד שתלד, ומכין אותה כנגד בית ההריון, עד שימות הוולד תחילה.  אבל אם ישבה על המשבר--ממתינין לה, עד שתלד.  וכל אישה שתיהרג, מותר ליהנות בשיערה.

יב,טז  [ה] מי שהיה יוצא ליהרג, והיה זבחו זבוח--אין הורגין אותו, עד שמזין עליו מדם חטאתו ואשמו.  ואם נגמר דינו, ועדיין לא נשחט הזבח--אין ממתינין לו עד שיקריבו עליו קרבנו, שאין מענין את הדין.
 

הלכות סנהדרין פרק יג

יג,א  מי שנגמר דינו למיתה--מוציאין אותו מבית דין, ואחד עומד על פתח בית דין והסודרין בידו, והסוס רחוק ממנו, והכרוז יוצא לפניו:  פלוני יוצא ליהרג במיתה פלונית על שעבר על עבירה פלונית במקום פלוני בזמן פלוני, ופלוני ופלוני עדיו--מי שיודע לו זכות, יבוא וילמד.  אמר אחד יש לי ללמד עליו זכות--זה מניף בסודרין, וזה הרוכב על הסוס רץ ומחזיר את הנידון לבית דין.  אם נמצא לו זכות, פוטרין אותו; ואם לאו, יחזור וייצא להריגה.

יג,ב  אמר הוא עצמו, יש לי ללמד על עצמי זכות--אף על פי שאין ממש בדבריו, מחזירין אותו פעם ראשונה ושנייה:  שמא מפני הפחד נסתתמו טענותיו; וכשיחזור לבית דין, תתיישב דעתו ויאמר טעם.  החזירוהו, ולא נמצא ממש בדבריו--מוציאין אותו פעם שלישית.

יג,ג  אמר בשלישית, יש לי ללמד על עצמי זכות--אם יש ממש בדבריו--מחזירין אותו, אפילו כמה פעמים.  לפיכך מוסרין לו שני תלמידי חכמים, ששומעין דבריו בדרך:  אם יש בדבריו ממש, מחזירין אותו; ואם לאו, אין מחזירין אותו.

יג,ד  אם לא נמצא לו זכות, מוציאין אותו; ועדיו--הם שהורגין אותו, בכל מיתה שיתחייב בה.  ורוצח שלא הרגוהו עדיו--חייבין בית דין להמיתו, ביד כל אדם.

יג,ה  רחוק ממקום ההריגה בעשר אמות, אומרין לו התוודה:  שכן דרך כל המומתין, מתוודין; וכל המתוודה, יש לו חלק בעולם הבא.  אם אינו יודע להתוודות--אומרין לו אמור, תהיה מיתתי כפרה על כל עוונותיי.  אפילו ידע בעצמו ששקר העידו עליו, כך הוא מתוודה.

יג,ו  [ב] ואחר שמתוודה, משקין אותו קורט של לבונה בכוס של יין, כדי שתיטרף דעתו עליו וישתכר, ואחר כך ייהרג במיתה שהוא חייב בה.

יג,ז  [ג] זה היין והלבונה, והאבן שייסקל בה הנסקל, והסיף שייהרג בו הנהרג, והסודר שחונקין בו הנחנק, והעץ שתולין עליו הנתלה, והסודר שמניפין בו לפני הרוגי בית דין, והסוס שרץ עליו להצילו--הכול באין משל ציבור; ומי שרצה להתנדב, יתנדב.

יג,ח  [ד] אין בית דין יוצאין אחר הנהרג.  וכל בית דין שהרגו נפש, אסורין לאכול באותו היום--הרי זה בכלל "לא תאכלו, על הדם" (ויקרא יט,כו).  ואין מברין הקרובים על הרוגי בית דין, משום "לא תאכלו, על הדם".  ודברים אלו אסורין, ואין בהן מלקות.

יג,ט  [ה] מי שנתחייב מיתה בחולו של מועד--מעיינין בדינו, ואוכלין בית דין ושותין; ואחר כך גומרין דינו סמוך לשקיעת החמה, והורגין אותו.

יג,י  [ו] הרוגי בית דין--אין מתאבלין עליהן, ובאין קרוביהם ושואלים את שלום העדים ואת שלום הדיינין, להודיע שאין בליבם עליהם כלום, שדין אמת דנו.  ואף על פי שאין נוהגין אבל--הרי הן אוננין עליהן, שאין אנינה אלא בלב.

יג,יא  [ז] מי שנגמר דינו וברח, ובא לבית דין אחר--אין סותרין את דינו; אלא כל מקום שיעמדו שניים ויאמרו, מעידים אנו את איש פלוני שנגמר דינו בבית דינו של פלוני, ופלוני ופלוני עדיו--הרי זה ייהרג.

יג,יב  במה דברים אמורים, ברוצח.  אבל שאר חייבי מיתות--עד שיבואו עדיו הראשונים, ויעידו שנגמר דינו, ויהרגוהו בידם:  והוא שיעידו, בבית דין של עשרים ושלושה.

יג,יג  [ח] מי שנגמר דינו בבית דין שהיו בחוצה לארץ, וברח לבית דין שבארץ ישראל--סותרין את דינו על כל פנים.  ואם היו אותו בית דין עצמן שנגמר דינו בפניהם--אין סותרין את דינו, אף על פי שגמרוהו בחוצה לארץ, והם עתה בארץ ישראל.
 

הלכות סנהדרין פרק יד

יד,א  ארבע מיתות נמסרו לבית דין--סקילה, ושריפה, והריגה בסיף, וחנק.  סקילה ושריפה, מפורשין הן בתורה.  ומפי משה רבנו למדו, שכל מיתה האמורה בתורה סתם, חנק.  וההורג את חברו, מיתתו בסיף; וכן אנשי עיר הנידחת, מיתתן בסיף.

יד,ב  כל מיתה מהן--מצות עשה היא לבית דין, להרוג בה מי שנתחייב בה.  ואין רשות למלך להרוג באחת מהן, אלא בסיף בלבד.

יד,ג  כל מחוייב מיתת בית דין שלא המיתו אותו בית דין--ביטלו מצות עשה, ולא עברו על מצות לא תעשה:  חוץ מן המכשף, שאם לא המיתו אותו--עברו על מצות לא תעשה, שנאמר "מכשפה, לא תחייה" (שמות כב,יז).

יד,ד  סקילה חמורה מן השריפה, ושריפה חמורה מן הסיף, והסיף חמור מן החנק.  וכל מי שנתחייב בשתי מיתות, נידון בחמורה:  בין שעבר שתי עבירות זו אחר זו, בין שעבר עבירה אחת שחייב עליה שתי מיתות; אפילו נגמר דינו לקלה, ואחר כך עבר על החמורה ונגמר דינו--נידון בחמורה.  [ה] ואחד האיש ואחד האישה, דנין אותן בארבע המיתות.

יד,ה  [ו] כל חייבי מיתות שנתערבו זה בזה, יידון כל אחד מהן בקלה שבהן.  [ז] מי שנגמר דינו שנתערב עם שאר העם, ולא נודע מי הוא מאלו, או מי שלא נגמר דינו, שנתערב במי שנגמר דינו ולא נודע מי הוא--כולן פטורין, לפי שאין גומרין דינו של אדם אלא בפניו.

יד,ו  [ח] מי שעמד על נפשו, ולא יכלו בית דין לאסור אותו עד שימיתוהו במיתה שהוא חייב בה--הורגין אותו עדיו בכל מיתה שיכולין להמית אותו בה, מאחר שנגמר דינו; ואין רשות לשאר העם להמית אותו תחילה.  לפיכך אם נקטעה יד העדים, פטור; ואם היו העדים גדמין מתחילה, ייהרג ביד אחרים.

יד,ז  במה דברים אמורים, בשאר מחוייבי מיתות בית דין, חוץ מן הרוצח.  אבל הורג נפש שנגמר דינו--רודפין אחריו בכל דבר וביד כל אדם, עד שממיתין אותו.

יד,ח  [ט] כל הרוגי בית דין--אין קוברין אותם בקברות אבותיהם בכלל ישראל, אלא שתי קברות מתקנין להן בית דין:  אחת לנסקלין ולנשרפין, ואחת לנהרגין ולנחנקין.  ודבר זה, הלכה מפי השמועה.  נתאכל הבשר--היו מלקטין את העצמות, וקוברין אותן בקברות אבותיהם.  ויש לקרוביהן לעשות להם ארון ותכריכין.

יד,ט  [י] צריכין בית דין להתיישב בדיני נפשות, ולהמתין ולא יאיצו.  וכל בית דין שהרגו נפש בשבע שנים, הרי אלו חבלנין.  ואף על פי כן, אם אירע להם להרוג בכל יום ויום--הורגין; אבל אין דנין לעולם שניים ביום אחד, אלא דנין זה היום והשני למחר.

יד,י  היו שניהם בעבירה אחת ומיתה אחת, כגון נואף עם נואפת--דנין שניהן ביום אחד.  לפיכך אם היה הנואף בועל בת כוהן--הואיל והוא בחנק והיא בשריפה, אין הורגין שניהן ביום אחד.

יד,יא  אין דנין דיני נפשות, אלא בפני הבית--והוא שיהיה בית דין הגדול, שם בלשכה שבמקדש:  שנאמר בזקן ממרא "לבלתי שמוע אל הכוהן . . . או, אל השופט" (דברים יז,יב)--מפי השמועה למדו שבזמן שיש כוהן מקריב על גבי המזבח, יש דיני נפשות, והוא שיהיה בית דין הגדול, במקומו.

יד,יב  בתחילה כשנבנה המקדש, היו בית דין הגדול יושבין בלשכת הגזית שהייתה בעזרת ישראל; והמקום שהיו יושבין בו חול היה, שאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דויד.  וכשנתקלקלה השורה, גלו ממקום למקום.  ולעשרה מקומות גלו, וסופן לטבריה; ומשם לא עמד בית דין גדול, עד עתה.  וקבלה היא שבטבריה עתידין לחזור תחילה, ומשם נעתקין למקדש.

יד,יג  ארבעים שנה קודם חרבן בית שני בטלו דיני נפשות מישראל, אף על פי שהיה המקדש קיים, מפני שגלו הסנהדרין, ולא היו במקומן שם במקדש.

יד,יד  בזמן שדנין דיני נפשות בארץ ישראל, דנין דיני נפשות כן בחוצה לארץ--והוא שיהיו הסנהדרין סמוכין בארץ ישראל, כמו שביארנו:  שהסנהדרין נוהגת בארץ, ובחוצה לארץ.
 

הלכות סנהדרין פרק טו

טו,א  כיצד מצות הנסקלין:  רחוק מבית הסקילה ארבע אמות, מפשיטין את המחוייב סקילה בגדיו, ומכסין ערוותו מלפניו; ואין האישה נסקלת ערומה, אלא בחלוק אחד.

טו,ב  ובית הסקילה, גבוה שתי קומות; עולה לשם הוא ועדיו, וידיו אסורות, ואחד מן העדים דוחפו על מותניו מאחוריו, והוא נהפך ונופל על ליבו לארץ.  אם מת בה--יצא, שהרי נאמר "סקול ייסקל או ירה יירה" (שמות יט,יג):  הנה השווה הנסקל שנפל האבן עליו, עם הנדחף שנפל הוא בעצמו על הארץ.

טו,ג  ואם לא מת מדחיפה זו--מגביהין העדים אבן שהייתה מונחת שם, משא שני בני אדם, והעד השני מרפה ידיו, ומשליך את האבן על ליבו.  אם מת בה, יצא; ואם לאו--רגימתו בכל ישראל, שנאמר "יד העדים תהיה בו בראשונה, להמיתו, ויד כל העם, באחרונה" (דברים יז,ז).

טו,ד  [ב] עבד עבודה זרה--אין סוקלין אותו, אלא על שער שעבד בו; ואם הייתה עיר שרובה גויים, סוקלין אותו על פתח בית דין.  ודבר זה, קבלה מפי השמועה:  "אל שעריך" (דברים יז,ה)--זה שער שעבד בו, לא שנגמר דינו בו.

טו,ה  [ג] מצות הנשרפין:  היו משקיעין אותו בזבל, עד ארכובותיו, ונותנין סודר קשה בתוך הרך, וכורך על צווארו, ושני עדיו זה מושך אצלו וזה מושך אצלו, עד שהוא פותח את פיו.  ומתיכין את הבדיל או את העופרת וכיוצא בהן, וזורק לתוך פיו, והיא יורדת, ושורפת את בני מעיו.

טו,ו  [ד] מצות הנהרגין:  מתיזין את ראשן בסיף, כדרך שהמלכים עושין.

טו,ז  [ה] מצות הנחנקין:  משקיעין את המחוייב בזבל, עד ארכובותיו, ונותנין סודר קשה לתוך הרך, וכורכין על צווארו; וזה מושך אצלו וזה מושך אצלו, עד שנפשו יוצאה.

טו,ח  [ו] מצות עשה לתלות את המגדף, ועובד עבודה זרה:  שנאמר "כי קללת אלוהים, תלוי" (דברים כא,כג), הרי מגדף אמור; ובעובד עבודה זרה, נאמר "את ה', הוא מגדף" (במדבר טו,ל).  והאיש נתלה ואין האישה נתלית, שנאמר "כי יהיה באיש, חטא . . . ותלית אותו" (דברים כא,כב).

טו,ט  [ז] כיצד מצות הנתלין:  אחר שסוקלין אותן, משקיעין את הקורה בארץ, והעץ יוצא ממנה, ומקיפין שתי ידיו זו לזו, ותולה אותו סמוך לשקיעת החמה, ומתירין אותו מיד.  ואם לן--עוברין עליו בלא תעשה, שנאמר "לא תלין נבלתו על העץ" (דברים כא,כג).  [ח] ומצות עשה לקבור את כל הרוגי בית דין ביום ההריגה, שנאמר "כי קבור תקברנו ביום ההוא" (שם).

טו,י  ולא הרוגי בית דין בלבד, אלא כל המלין את מתו--עובר עליו בלא תעשה.  הלינו לכבודו, להביא לו ארון ותכריכין--אינו עובר עליו.

טו,יא  [ט] אין תולין על אילן המחובר לקרקע, אלא על התלוש, כדי שלא יהיה מחוסר קציצה:  שהעץ שנתלה עליו נקבר עימו, כדי שלא יהיה לו זכרון רע, ויאמרו זה העץ שנתלה עליו פלוני.  וכן האבן שנסקל בה, והסיף שייהרג בו הנהרג, והסודרין שחונקין בהן--הכול נקברין בתפוסת הנהרג, אבל לא בקבר עצמו אלא בצידו.

טו,יב  [י] כל הנסקלין שבתורה, שמונה עשר; ואלו הן--הבא על האם, ועל אשת האב, ועל הכלה, ועל נערה מאורסה, ועל הזכור, והשוכב את הבהמה, והאישה המביאה את הבהמה עליה, והמגדף, והעובד עבודה זרה, והנותן מזרעו למולך, ובעל אוב, ובעל יידעוני, והמסית, והמדיח, והמכשף, והמחלל את השבת, ומקלל אביו ואימו, ובן סורר ומורה.

טו,יג  [יא] כל הנשרפין, עשרה; ואלו הן--בת כוהן שזינת תחת בעלה, והבא על בתו, ועל בת בתו, ועל בת בנו, ועל בת אשתו, ועל בת בתה, ועל בת בנה, ועל חמותו, ועל אם חמותו, ועל אם חמיו.  והוא שבא עליהן, בחיי אשתו; אבל לאחר מיתת אשתו, הרי הן בכרת בלבד בכלל העריות.

טו,יד  [יב] הנהרגין, שניים--הרוצח, והנידח.  [יג] והנחנקין, שישה; ואלו הן--הבא על אשת איש, והחובל באביו או באימו, וגונב נפש מישראל, וזקן ממרא, ונביא השקר, והמתנבא בשם עבודה זרה.  נמצאו כל הרוגי בית דין, שישה ושלושים.
 

הלכות סנהדרין פרק טז

טז,א  כשם שמצוה להמית את המחוייב מיתה--כך מצות עשה להלקות את המחוייב מלקות, שנאמר "והפילו השופט והכהו לפניו" (דברים כה,ב).  ואף על פי שהמלקות בשלושה, במקום מיתה היא עומדת.

טז,ב  מלקין בזמן הזה בכל מקום מן התורה, בפני שלושה סמוכין; אבל לא בפני הדיוטות.  [ג] וכל מלקייות שמלקין דייני חוצה לארץ בכל מקום, אינה אלא מכת מרדות.

טז,ג  [ד] אין אדם לוקה אלא בעדים, והתראה; ובודקין העדים בדרישה וחקירה, כדרך שעושין בדיני נפשות.  עבר על לאו שניתק לעשה, והתרו בו ואמרו לו לא תעשה דבר זה, שאם תעשה ולא תקיים עשה שבו, תלקה, ועבר, ולא קיים העשה--הרי זה לוקה:  שאף על פי שההתראה בספק היא, שאם יקיים ייפטר, התראת ספק, התראה היא.

טז,ד  [ה] עבר עבירה שיש בה מלקות ומיתת בית דין כאחת, כגון ששחט אותו ואת בנו לעבודה זרה--אם התרו בו למיתה, סוקלין אותו, ואינו לוקה, שהרי נתחייב בדין גדול מזה; ואם התרו בו למלקות בלבד, לוקה.

טז,ה  [ו] אינו צריך שני עדים למלקות, אלא בשעת מעשה; אבל האיסור עצמו, בעד אחד יוחזק.  כיצד:  אמר עד אחד חלב כליות הוא זה, כלאי הכרם הם פירות אלו, גרושה או זונה היא אישה זו, ואכל או בעל בעדים אחר שהותרה בו--הרי זה לוקה, אף על פי שעיקר האיסור בעד אחד.

טז,ו  במה דברים אמורים, בשלא הכחיש העד בעת שקבע האיסור.  אבל אם אמר זה אינו חלב, זו אינה גרושה, ואכל או בעל אחר שהכחיש--אינו לוקה, עד שיקבעו האיסור שני עדים.

טז,ז  שתק בעת שהעיד העד האחד בקביעת האיסור, ואחר שעבר והתרו בו טען להכחיש העד--אין שומעין לו, אלא לוקה.

טז,ח  כיצד מלקין אותו.  כופת שתי ידיו לעמוד הילך והילך; וחזן הכנסת אוחז בבגדיו, אם נקרעו נקרעו, ואם נפרמו נפרמו, עד שהוא מגלה את ליבו:  שאין מכהו על כסותו--שנאמר "והכהו" (דברים כה,ב), לא לכסותו.

טז,ט  והאבן נתונה מאחוריו, שהחזן המכה עומד עליה.  ורצועה של עגל בידו--כפולה לשניים ושניים לארבעה, ושתי רצועות של חמור עולות ויורדות בה, ורוחב הרצועה טפח, ואורכה כדי שתהיה מגעת עד פי כרסו; והיד של רצועות שאוחז בה, אורכה טפח.

טז,י  [ט] האיש המכה, צריך להיות יתר בדעה חסר בכוח, ומגביה את הרצועות בשתי ידיו, ומכה בידו אחת בכל כוחו.  ומלקהו שליש מלפניו, על בין דדיו; ושני שלישים מאחריו, שליש על כתף זו ושליש על כתף זו.

טז,יא  [י] זה המוכה אינו לא עומד ולא יושב, אלא מוטה--שנאמר "והפילו השופט והכהו לפניו" (דברים כה,ב):  שיהיו עיניו של שופט בו, לא שיהיה מביט בדבר אחר והכהו; מכאן שאין מלקין שניים כאחד.

טז,יב  [יא] הגדול שבדיינין, קורא כל זמן שזה לוקה "אם לא תשמור . . . והפלא ה' את מכותך . . ." (דברים כח,נח-נט); ומתכוון לגמור הפסוקים, עם המלקות.  ואם לא גמר, חוזר לתחילת המקרא, וקורא וחוזר, עד שתיגמר ההכאה.  והשני שבדיינין מונה; והשלישי אומר לחזן הכה הכה--כל זמן שמכה, על פיו הוא מכה.

טז,יג  [יב] מת תחת ידו, פטור.  ואם הוסיף רצועה אחת על האומד, ומת--הרי החזן גולה; ואם לא מת--הרי החזן עבר על מצות לא תעשה, שנאמר "לא יוסיף" (דברים כה,ג).

טז,יד  והוא הדין לכל מכה את חברו, שהוא בלא תעשה:  ומה אם זה שנתנה תורה רשות להכותו, ציווה הכתוב שלא להכותו יתר על רשעו--קל וחומר לשאר כל אדם.  לפיכך כל המכה את חברו--אפילו הכה עבד--הכיה שאין בה שווה פרוטה, לוקה; אבל אם יש בה שווה פרוטה--הואיל והוא חייב לשלם ממון--אין אדם לוקה ומשלם, כמו שביארנו בכמה מקומות.
 

הלכות סנהדרין פרק יז

יז,א  כמה מלקין את המחוייב מלקות--כפי כוחו, שנאמר "כדי רשעתו במספר" (דברים כה,ב).  וזה שנאמר "ארבעים" (דברים כה,ג)--שאין מוסיפין על הארבעים, אפילו היה חזק ובריא כשמשון; אבל פוחתין לחלש--שאם יכה חלש מכה רבה, בוודאי הוא מת.

יז,ב  לפיכך אמרו חכמים שאפילו הבריא ביותר, מכין אותו תשעה ושלושים, שאם נוסיף לו אחת, נמצא שלא הכהו אלא ארבעים הראויות לו.

יז,ג  [ב] כשאומדין את החוטא כמה הוא יכול לקבל, אין אומדין אותו אלא במכות הראויות להשתלש:  אמדוהו שהוא יכול לקבל עשרים--אין אומרין ילקה אחד ועשרים, כדי שיהיו יכולין להשתלש; אלא ילקה שמונה עשר.

יז,ד  אמדוהו לקבל ארבעים, וכיון שהתחיל ללקות ראוהו חלש, ואמרו אינו יכול לקבל, יתר על אלו התשעה או השנים עשר שוט שלקה--הרי זה פטור.  אמדוהו לקבל שנים עשר, ואחר שלקה ראוהו חזק ויכול לקבל יותר--הרי זה פטור, ואינו לוקה יותר על האומד.

יז,ה  [ג] אמדוהו היום שילקה שנים עשר, ולא הלקוהו עד למחר, והרי הוא למחר יכול לקבל שמונה עשר--אינו לוקה אלא שנים עשר.  אמדוהו שילקה למחר שנים עשר, ולא לקה עד יום שלישי, והרי הוא חזק ויכול לקבל שמונה עשר--לוקה שמונה עשר:  שהרי בשעת האומד, לא אמדוהו ללקות אלא לאחר זמן.  וכן כל כיוצא בזה.

יז,ו  [ד] מי שנתחייב מלקייות הרבה, בין על עבירות הרבה בין על מעשה אחד שחייבין עליו מלקייות הרבה--אם אמדוהו אומד אחד, לוקה ופטור; ואם לאו--לוקה ומתרפא, וחוזר ולוקה.

יז,ז  כיצד:  נתחייב שתי מלקייות--אמדו יכול הוא לקבל חמישה וארבעים--כיון שלקה חמישה וארבעים, נפטר.  אבל אם אמדוהו למלקות אחת, והכוהו שלושה או תשעה או שלושים כמו האומד--הרי זה מתרפא, וחוזרין ואומדין אותו למלקות שנייה:  עד שילקה לכל מלקייות שחייב בהן.

יז,ח  [ה] מי שאמדוהו, וכשהתחיל ללקות נתקלקל מכוח ההכאה, בין בראי, בין במי רגליים--אין מכין אותו יותר:  שנאמר "ונקלה אחיך לעיניך" (דברים כה,ג)--כיון שנקלה, נפטר.

יז,ט  אבל אם נתקלקל מן הפחד מקודם הכיה--אפילו נתקלקל משיצא מבית דין ללקות, ואפילו מבערב--הרי זה לוקה כל האומד שאמדוהו.

יז,י  אמדוהו לשתי מלקייות, ולקה ונתקלקל, בין בראשונה, בין בשנייה--פטור.  נפסקה רצועה בשנייה, פוטרין אותו; נפסקה בראשונה--נפטר ממלקות ראשונה, ולוקה האומד השני.  [ו] כפתוהו על העמוד ללקות, וכרת את המיתרים וברח--פטור, ואין מחזירין אותו.

יז,יא  [ז] כל מי שחטא ולקה, חוזר לכשרותו:  שנאמר "ונקלה אחיך לעיניך" (דברים כה,ג)--כיון שלקה, הרי הוא אחיך.  אף כל מחוייבי כרת בלבד שלקו, נפטרו מידי כרתן.

יז,יב  [ח] כוהן גדול שחטא--לוקה בשלושה כשאר העם, וחוזר לגדולתו.  [ט] אבל ראש ישיבה שחטא--מלקין אותו בפני שלושה, ואינו חוזר לשררותו; גם אינו חוזר להיות כאחד משאר הסנהדרין, שמעלין בקודש ולא מורידין.
 

הלכות סנהדרין פרק יח

יח,א  אלו הן הלוקין:  כל העובר על לא תעשה שחייבין עליו כרת, ואין בו מיתת בית דין--כגון אוכל חלב, ודם, וחמץ בפסח; וכן כל העובר על לא תעשה שחייבין עליו מיתה בידי שמיים--כגון אוכל טבל, וכוהן טמא שאכל תרומה טהורה; וכן כל העובר על לאו שיש בו מעשה--כגון אוכל בשר בחלב, או לובש שעטנז.  אבל לאו שאין בו מעשה--כגון הולך רכיל, ונוקם, ונוטר, ונושא שמע שוא--אינו לוקה.

יח,ב  כל לאו שאין בו מעשה, אין לוקין עליו--חוץ מנשבע, וממיר, ומקלל את חברו בשם.  וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין--כגון "לא תנאף" (שמות כ,יב; דברים ה,טז), "לא תעשה מלאכה ביום השבת" (ראה שמות לא,יד-טו)--אין לוקין עליו.  וכל לאו שניתן לתשלומין--כגון "לא תגזול" (ויקרא יט,יג), "לא תגנוב" (שמות כ,יב; דברים ה,טז; וראה ויקרא יט,יא)--אין לוקין עליו.

יח,ג  וכל לאו שניתק לעשה--כגון "לא תיקח האם, על הבנים" (דברים כב,ו), "לא תכלה פאת שדך" (ויקרא יט,ט; ויקרא כג,כב)--אין לוקין עליו, אלא אם כן לא קיים עשה שבה.  וכל לאו שבכללות, אין לוקין עליו.  ושאר כל לאוין שבתורה, לוקין עליהן.

יח,ד  [ג] איזה הוא לאו שבכללות:  זה לאו אחד שכולל עניינים הרבה, כגון "לא תאכלו, על הדם" (ויקרא יט,כו).  וכן אם נאמר לא תעשה דבר פלוני ופלוני ופלוני--הואיל ולא ייחד לאו לכל אחד ואחד מהן, אין לוקין על כל אחד ואחד, אלא אם כן חילק אותן בלאוין אחרים, או נאמר מפי השמועה שנחלקו.

יח,ה  כיצד:  כגון זה שנאמר "אל תאכלו ממנו נא, ובשל מבושל" (שמות יב,ט)--אינו לוקה על הנא ועל המבושל שתיים, אלא אחד; ובחדש הוא אומר "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו" (ויקרא כג,יד), וחייב על שלושתן שלוש מלקייות.  מפי השמועה למדו, שזה לחלק וזה אינו לחלק.

יח,ו  הרי נאמר "לא יימצא בך, מעביר בנו ובתו באש, קוסם קסמים, מעונן ומנחש ומכשף" (דברים יח,י):  אף על פי שכלל כל העניינים האלו בלאו אחד, הרי חילק אותן בלאוין אחרים ואמר "לא תנחשו, ולא תעוננו" (ויקרא יט,כו)--מלמד שכל אחד מהן בלאו בפני עצמו.  וכן כל כיוצא בזה.

יח,ז  [ד] מי שלקה בבית דין על איסור כרת, ולקה פעם שנייה על אותו כרת עצמו--כגון שאכל חלב ולקה עליו, ואכל חלב פעם שנייה ולקה עליו--אם אכל פעם שלישית, אין מלקין אותו:  אלא מכניסין אותו לכיפה, והוא מקום צר כפי קומתו ואינו יכול לשכב בו, ונותנין לו לחם צר ומים לחץ, עד שיצרו מעיו ויחלה; ואחר כך מאכילין אותו שעורים, עד שכרסו נבקעת.

יח,ח  [ה] מי שעבר על איסור כרת או מיתת בית דין, והתרו בו, והרכין בראשו, או שתק ולא קיבל עליו ההתראה--אין הורגין אותו כמו שביארנו, ואין מלקין אותו.  חזר ועשה כן, והתרו בו והרכין בראשו או שתק כך--אין ממיתין אותו, ואין מלקין אותו.

יח,ט  חזר פעם שלישית ועבר, והתרו בו--אף על פי שהרכין בראשו, או שתק--כונסין אותו לכיפה, עד שימות.  וכל אלו שלא קיבלו עליהן ההתראה--מכין אותן מכת מרדות, הואיל וחטאו מכל מקום:  אפילו על איסור של דברי סופרים, מכין אותן מכת מרדות.

יח,י  [ו] הגונב כלי שרת מן המקדש, והמקלל בקוסם, והבועל ארמית--אין בית דין נזקקין להן, אלא הקנאין פוגעין בהן; וכל ההורגן, זכה.

יח,יא  וכן כוהן ששימש בטומאה, לא היו אחיו הכוהנים מביאין אותו לבית דין; אלא פרחי כהונה מוציאין אותו חוץ לעזרה, ומוציאין את מוחו בגזרין.

יח,יב  גזירת הכתוב היא שאין ממיתין בית דין, ולא מלקין את האדם, בהודית פיו, אלא על פי שני עדים.  וזה שהרג יהושוע עכן ודויד לגר עמלקי, בהודית פיהם--הוראת שעה הייתה, או דין מלכות היה.

יח,יג  אבל הסנהדרין--אין ממיתין ולא מלקין, המודה בעבירה, שמא נטרפה דעתו בדבר זה, שמא מן העמלין מרי נפש המחכים למוות:  שהן תמיד תוקעין החרבות בבטנם, ומשליכין עצמן מעל הגגות; כך זה יבוא ויאמר דבר שלא עשה, כדי שייהרג.  וכללו של דבר, גזירת מלך היא.
 

הלכות סנהדרין פרק יט

יט,א  כל לא תעשה שיש בו כרת ואין בו מיתת בית דין, שלוקין עליהן--אחד ועשרים הם; ואלו הן:  (א) הבא על אחותו, (ב) ועל אחות אביו, (ג) ועל אחות אימו, (ד) ועל אחות אשתו, (ה) ועל אשת אחיו, (ו) ועל אשת אחי אביו, (ז) ועל הנידה, (ח) והאוכל חלב, (ט) והאוכל דם, (י) והאוכל חמץ בפסח, (יא) והאוכל ביום הכיפורים, (יב) והעושה מלאכה ביום הכיפורים, (יג) והאוכל נותר, (יד) והאוכל פיגול, (טו) והטמא שאכל בשר הקודש, (טז) והטמא שנכנס לעזרה, (יז) והשוחט קודשים בחוץ, (יח) והמעלה קודשים בחוץ, (יט) והמפטם את השמן, (כ) והסך בשמן המשחה, (כא) והמפטם את הקטורת.

יט,ב  כל מחוייבי מיתה בידי שמיים שהן בלא תעשה ויש בהן מעשה, שלוקין עליהן--שמונה עשר; ואלו הן:  (א) זר שאכל תרומה גדולה, בין טמאה בין טהורה; (ב) וזר שאכל תרומת מעשר; (ג) וזר שאכל ביכורים, אחר שנכנסו לירושלים; (ד) וזר שאכל חלה; (ה) והאוכל טבל שלא הורם ממנו תרומה גדולה ותרומת מעשר; (ו) והאוכל מעיסה שלא הורמה חלתה; (ז) וכוהן טמא שאכל תרומה טהורה; (ח) וכוהן שנכנס לקודש הקודשים, שלא לעבודה; (ט) וכוהן שיצא מן המקדש, בשעת עבודה; (י) ולוי שעבד בעבודת כוהנים; (יא) וזר ששימש במקדש; (יב) ומחוסר בגדים--הרי הוא כזר, ולוקה אם עבד; (יג) וכוהן טמא ששימש; (יד) ושתוי ששימש; (טו) טבול יום ששימש; (טז) מחוסר כיפורים ששימש; (יז) פרוע ראש ששימש; (יח) קרוע בגדים ששימש.

יט,ג  אבל המשמש בלא קידוש ידיים ורגליים--אף על פי שהוא חייב מיתה, אינו לוקה:  מפני שהיא מצות עשה.  וכן נביא שכבש נבואתו, או שעבר על דברי עצמו, והעובר על דברי נביא--אף על פי ששלושתן במיתה, אין לוקין:  שהן באין מכלל עשה, והרי הוא כעשה שנאמר "אליו, תשמעון" (דברים יח,טו); ולאו הבא מכלל עשה--הרי הוא כעשה, ואין לוקין עליו.

יט,ד  כל לא תעשה שבתורה שאין בהן כרת ולא מיתת בית דין, שלוקין עליהן--מאה שמונה ושישים; ואלו הן:  (א) העושה צלם; (ב) העושה צורה לנואי; (ג) הפונה אל האלילים באחד מן המעשים; (ד) המקים מצבה; (ה) הנוטע אילן במקדש; (ו) הנותן אבן משכית; (ז) הנודר בשם עבודה זרה; (ח) הנשבע בשמה; (ט) הנהנה בה; (י) הבונה עיר הנידחת; (יא) הנהנה מעיר הנידחת; (יב) העושה כחוקות הגויים; (יג) הקוסם; (יד) המעונן; (טו) המנחש; (טז) החובר; (יז) הדורש אל המתים; (יח) המוחק שם, וכיוצא בו, כגון הורס אבן מן המזבח, או שורף עץ מן המקדש; (יט) והמכבה אש המזבח; (כ) העולה עליו במעלות; (כא) הנכנס לעזרה בבגדים טמאים; (כב) זב וכיוצא בו שנכנס להר הבית; (כג) המסיר בדי הארון; (כד) המזיח חושן מעל האיפוד; (כה) הקורע פי המעיל; (כו) המקריב על מזבח הזהב; (כז) כוהן שנכנס להיכל, שלא בשעת עבודה; (כח) בעל מום שנכנס לשם; (כט) שתוי שנכנס לשם; (ל) בעל מום ששימש; (לא) ערל ששימש; (לב) כוהן שעבד בעבודת הלויים; (לג) כוהן שנכנס למקדש פרוע ראש; (לד) כוהן שנכנס למקדש קרוע בגדים; (לה) המקדיש בעלי מומין; (לו) השוחטן; (לז) הזורק דמיהן; (לח) המקטיר אימוריהן; (לט) המקריב קרבנות גויים בעלי מומין; (מ) המטיל מום בקודשים בזמן המקדש; (מא) העובד בקודשים; (מב) הגוזז אותן; (מג) המקטיר שאור או דבש; (מד) העושה שיירי מנחות חמץ; (מה) המקריב בלא מלח; (מו) המקריב אתנן או מחיר; (מז) הנותן שמן על מנחת חוטא; (מח) הנותן עליה לבונה; (מט) הנותן שמן בקרבן סוטה; (נ) הנותן עליו לבונה; (נא) המבדיל בחטאת העוף; (נב) הממר בקודשי מזבח; (נג) האוכל בשר קודש שנטמא; (נד) האוכל מפסולי המוקדשין; (נה) כוהן שאכל בשר קודשי הקודשים חוץ לעזרה; (נו) זר שאכל בשר קודשי קודשים, אחר מתן דמים; (נז) זר שאכל בשר בכור; (נח) כוהנת שנישאת לזר שאכלה חזה ושוק, אפילו לאחר מיתת בעלה; (נט) חללה שאכלה תרומה; (ס) האוכל קודשים קלים, קודם זריקת דמים; (סא) האוכל קודשים קלים חוץ לירושלים; (סב) האוכל בכור חוץ לירושלים; (סג) האוכל מעשר שני אחר שראה פני הבית, חוץ לירושלים; (סד) כוהן שאכל ביכורים משנכנסו לירושלים, קודם הנחה בעזרה; (סה) כוהן שאכל ביכורים חוץ לירושלים, אחר שהונחו בעזרה; (סו) האוכל בירושלים מעשר שני שנטמא, קודם שייפדה; (סז) טמא שאכל מעשר שני הטהור בירושלים; (סח) האוכל מעשר שני באנינות, וכן כל הקודשים; (סט) ערל שאכל בשר קודש או תרומות; (ע) האוכל ממנחת כוהן, וכן מכל דבר שהוא כליל לאישים; (עא) האוכל מבשר חטאות הנשרפות, וכן מכל הטעון שריפה; (עב) השוחט פסח על החמץ; (עג) השובר בו עצם, בין בראשון בין בשני; (עד) המוציא מבשרו חוץ לחבורתו; (עה) האוכל מבשרו חוץ לחבורתו; (עו) האוכל מבשרו נא או מבושל; (עז) הנהנה מן ההקדש במזיד; (עח) האוכל טבל שעדיין לא הופרש ממנו מעשר, אפילו מעשר עני, אף על פי שהורמו תרומותיו; (עט) האוכל מבשר נפש חיה שנגמר דינה לסקילה, אף על פי שנשחטה; (פ) האוכל בהמה טמאה; (פא) האוכל עוף טמא; (פב) האוכל דג טמא; (פג) האוכל שרץ העוף; (פד) האוכל שרץ הארץ; (פה) האוכל שרץ המים; (פו) האוכל רמש האדמה, אף על פי שאינו רבה; (פז) האוכל תולעים שבפירות, אחר שפירשו; (פח) האוכל נבילה; (פט) האוכל טריפה; (צ) האוכל אבר מן החי; (צא) האוכל גיד הנשה; (צב) האוכל בשר בחלב; (צג) המבשל בשר בחלב; (צד) האוכל מתבואה חדשה, קודם הבאת העומר; (צה) האוכל עורלה; (צו) האוכל כלאי הכרם; (צז) האוכל תערובת חמץ בפסח; (צח) האוכל חמץ אחר חצות; (צט) המקיים חמץ בפסח ברשותו, כגון שחימץ עיסתו; (ק) השותה יין נסך; (קא) נזיר שאכל מגפן היין; (קב) נזיר שגילח; (קג) נזיר שניטמא למת; (קד) המגלח את הנתק; (קה) החותך סימני צרעת או שכווין; (קו) העובד בנחל שנערפה בו העגלה; (קז) הזורע ארץ ישראל בשביעית; (קח) הזומר את האילן בשביעית; (קט) הקוצר ספיח בלא שינוי; (קי) הבוצר בלא שינוי; (קיא) הזורע בשנת היובל; (קיב) הקוצר בה בלא שינוי; (קיג) הבוצר בה בלא שינוי; (קיד) המכלה פיאת שדה, ולא נתנה לעני; (קטו) המלקט לקט, ולא נתנו לעני; (קטז) המעולל כרמו, ולא נתנו לעני; (קיז) המלקט פרט כרמו, ולא נתנו לעני; (קיח) הלוקח עומר השכחה, ולא נתנו לעני; (קיט) הלוקח אם על הבנים, ולא שילח האם; (קכ) הזורע כלאיים בארץ בזרעים; (קכא) הזורע כלאי הכרם בארץ; (קכב) המרכיב אילנות כלאיים בכל מקום; (קכג) המרביע בהמה כלאיים בכל מקום; (קכד) המנהיג בכלאיים בכל מקום; (קכה) החוסם בהמה בעת מלאכה בכל מקום; (קכו) השוחט אותו ואת בנו בכל מקום; (קכז) הממשכן חברו בידו, ולא החזיר העבוט; (קכח) החובל אלמנה, ולא החזיר המשכון; (קכט) החובל כלים שעושין בהן אוכל נפש ולא החזיר; (קל) עד זומם שאינו בן תשלומין; (קלא) המכה חברו הכיה שאין בה שווה פרוטה; (קלב) בן סורר ומורה בעדות ראשונה; (קלג) המוציא שם רע, שנמצא דברו שקר; (קלד) המקלל חברו בשם; (קלה) הנשבע לשוא; (קלו) הנשבע לשקר; (קלז) המחלל נדרו; (קלח) היוצא חוץ לתחום בשבת; (קלט) העושה מלאכה ביום טוב; (קמ) המקיף פיאת ראש; (קמא) המקיף פיאת זקן; (קמב) השורט על מת; (קמג) הקורח ראשו על מת; (קמד) הכותב כתובת קעקע; (קמה) הלובש שעטנז; (קמו) הקוצץ אילני מאכל דרך השחתה; (קמז) איש שלבש מלבושי אישה; (קמח) אישה שלבשה מלבושי איש; (קמט) כוהן שניטמא למת; (קנ) כוהן שקידש זונה ובעלה; (קנא) או שקידש גרושה ובעלה; (קנב) או שקידש חללה ובעלה; (קנג) וכוהן גדול שבעל אלמנה, אף על פי שלא קידשה; (קנד) המחזיר גרושתו, אחר שנתקדשה; (קנה) הנושא זקוקה ליבם; (קנו) הבא על הקדשה; (קנז) ממזר שנשא בת ישראל ובעל; (קנח) פצוע דכא שנשא בת ישראל ובעל; (קנט) המסרס איש, וכן שאר זכרי בהמה חיה ועוף; (קס) אונס שגירש אנוסתו, ולא החזירה; (קסא) מוציא שם רע שגירש אשתו, ולא החזירה; (קסב) הקורב אל העריות בדרך מדרכי הזנות, אף על פי שלא גילה ערוה, וזה הוא חשוד על העריות; (קסג) המתחתן בגויים; (קסד) גר עמוני שנשא בת ישראל ובעל; (קסה) גר מואבי שנשא בת ישראל ובעל; (קסו) מלך שהרבה נשים; (קסז) מלך שהרבה סוסים; (קסח) מלך שהרבה כסף וזהב.  נמצאו כל הלוקים מאתיים ושבעה, סימן להם ילקו זדים.
 

הלכות סנהדרין פרק כ

כ,א  אין בית דין עונשין באומדן הדעת, אלא על פי עדים, בראיה ברורה.  אפילו ראוהו העדים רודף אחר חברו להורגו, והתרו בו, והעלימו עיניהם, או שנכנס אחריו לחורבה, ונכנסו אחריו, ומצאוהו הרוג ומפורפר והסיף מנטף דם ביד ההורג--הואיל ולא ראוהו בעת שהכהו, אין בית דין הורגין בעדות זו; ועל זה וכיוצא בו נאמר "ונקי וצדיק אל תהרוג" (שמות כג,ז).

כ,ב  וכן אם העידו עליו שניים שעבד עבודה זרה--זה ראהו שעבד את החמה והתרה בו, וזה ראהו שעבד את הלבנה והתרה בו--אין מצטרפין:  שנאמר "ונקי וצדיק אל תהרוג" (שמות כג,ז)--הואיל ויש שם צד לנקותו ולהיותו צדיק, אל תהרגהו.

כ,ג  [ב] כל מי שעשה דבר שחייבין עליו מיתת בית דין, באונס--אין בית דין ממיתין אותו.  ואפילו היה מצווה שייהרג ואל יעבור--אף על פי שחילל את השם--הואיל והוא אנוס, אינו נהרג:  שנאמר "ולנערה לא תעשה דבר" (דברים כב,כו)--זו אזהרה לבית דין, שלא יענשו האנוס.

כ,ד  [ג] איש שאנסוהו עד שבא על הערוה--חייב מיתת בית דין, שאין קישוי אלא לדעת; אבל האישה שנבעלה באונס--אפילו אמרה אחר שנאנסה, הניחו לו--הרי זו פטורה, מפני שיצרה מתגבר עליה.

כ,ה  [ד] אסור לבית דין לחוס על ההורג--שלא יאמרו כבר נהרג זה, ומה תעלה יש בהריגת האחר; ונמצאו מתרשלין בהריגתו:  שנאמר "ולא תחוס עינך . . . וביערת דם הנקי . . ." (ראה דברים יט,יג).

כ,ו  וכן אסור לבית דין לחוס על מי שנתחייב קנס--שלא יאמרו עני הוא זה, ושלא בכוונה עשה; אלא מגבין ממנו כל שיש לו, בלא חנינה:  שנאמר "ולא תחוס, עינך" (דברים יט,כא).

כ,ז  וכן בדיני ממונות, אין מרחמין על הדל--שלא תאמר עני הוא זה, ובעל דינו עשיר, הואיל ואני והעשיר חייבין לפרנסו, אזכנו בדין ונמצא מתפרנס בכבוד:  על זה הזהירה תורה "ודל, לא תהדר בריבו" (שמות כג,ג), ונאמר "לא תישא פני דל" (ויקרא יט,טו).

כ,ח  אסור להדר פני גדול בדין.  כיצד:  הרי שבאו לפניך שניים לדין, אחד חכם גדול ואחד הדיוט--לא תקדים לשאול בשלומו של גדול ולא תסביר לו פנים ולא תכבדנו, שלא יסתתמו טענותיו של אחר; אלא אינו נפנה לאחד מהן, עד שייגמר הדין:  שנאמר "לא תהדר פני גדול" (ויקרא יט,טו).

כ,ט  אמרו חכמים, אל תאמר עשיר הוא זה, בן גדולים הוא זה--היאך אביישנו, ואראה בבושתו:  לכך נאמר "לא תהדר פני גדול" (ויקרא יט,טו).

כ,י  [ה] באו לפניך שניים לדין, אחד כשר ואחד רשע--אל תאמר הואיל ורשע הוא זה, וחזקת זה שאינו משנה בדיבורו, אטה הדין על הרשע:  על זה נאמר "לא תטה משפט אביונך, בריבו" (שמות כג,ו)--אף על פי שהוא אביון במצוות, לא תטה דינו.

כ,יא  [ו] "לא תעשו עוול, במשפט" (ויקרא יט,טו; ויקרא יט,לה)--זה המעוות את הדין, ומזכה את החייב ומחייב את הזכאי.  וכן המענה את הדין ומאריך בדברים הברורים, כדי לצער אחד מבעלי הדינין--הרי זה בכלל מעוול.

כ,יב  [ז] הגס ליבו בהוראה, וקופץ וחותך הדין, קודם שיחקרהו בינו לבין עצמו, עד שיהיה ברור לו כשמש--הרי זה שוטה, ורשע, וגס רוח.  כך ציוו חכמים, היו מתונין בדין; וכן איוב אומר "וריב לא ידעתי, אחקרהו" (איוב כט,טז).

כ,יג  [ח] כל דיין שבא לפניו דין, והתחיל לדמותו לדין פסוק שכבר ידע אמיתו, ויש עימו במדינה גדול ממנו בחכמה, ואינו הולך ונמלך בו--הרי זה בכלל הרשעים שליבם גס בהוראה.  ואמרו חכמים, רעה על רעה תבוא לו:  שכל אלו הדברים וכיוצא בהן--מגסות הרוח הן, המביאה לידי עיוות הדין.

כ,יד  "כי רבים חללים, הפילה" (משלי ז,כו)--זה תלמיד שלא הגיע להוראה, ומורה.  "ועצומים, כל הרוגיה" (שם)--זה שהגיע להוראה, ואינו מורה:  והוא, שיהיה הדור צריך לו; אבל אם ידע שיש שם ראוי להוראה, ומנע עצמו מן ההוראה--הרי זה משובח.  וכל המונע עצמו מן הדין--מונע ממנו איבה, וגזל, ושבועת שוא.  והגס ליבו בהוראה--שוטה, רשע, וגס רוח.  [ט] ותלמיד, אל יורה הלכה בפני רבו, אלא אם כן היה רחוק ממנו שלוש פרסאות, כנגד מחנה ישראל.

כ,טו  [י] אל תאמר שכל אלו הדברים, בדין שיש בו הוצאת ממון הרבה מזה ונתינתו לזה--לעולם יהי דין אלף מנה ודין פרוטה אחת, שווין בעיניך לכל דבר.  [יא] ואין הדיינין יושבין, לדין לפחות משווה פרוטה.  ואם הוזקקו לשווה פרוטה--גומרין את דינו, אפילו לפחות משווה פרוטה.

כ,טז  [יב] כל המטה משפט אחד מישראל--עובר בלאו אחד, שנאמר "לא תעשו עוול, במשפט" (ויקרא יט,טו; ויקרא יט,לה).  ואם היה גר--עובר בשני לאוין, שנאמר "לא תטה, משפט גר" (דברים כד,יז).  ואם יתום הוא--עובר בשלושה לאוין, שנאמר "משפט גר יתום" (דברים כד,יז; דברים כז,יט).
 

הלכות סנהדרין פרק כא

כא,א  מצות עשה לשפוט השופט בצדק, שנאמר "בצדק, תשפוט עמיתך" (ויקרא יט,טו).  איזה הוא צדק המשפט:  זה השווית שני בעלי דינין בכל דבר--לא יהיה אחד מדבר כל צורכו, ואחד אומר לו קצר דבריך; לא יסביר פנים לאחד וידבר לו רכות, וירע פניו לאחד וידבר לו קשות.

כא,ב  שני בעלי דינין שהיה אחד מהם מלובש בגדים יקרים, והשני בגדים בזויים--אומרין למכובד, או הלבישהו כמותך עד שתידון עימו, או לבוש כמותו:  עד שתהיו שווין, ואחר כך תעמדו בדין.

כא,ג  לא יהיה אחד יושב ואחד עומד, אלא שניהם עומדין.  ואם רצו בית דין להושיב את שניהם, מושיבין; ולא יישב אחד למעלה ואחד למטה, אלא זה בצד זה.

כא,ד  במה דברים אמורים, בשעת משא ומתן בדין; אבל בשעת גמר דין--הכול בעמידה, שנאמר "ויעמוד העם על משה" (שמות יח,יג).  ואיזה הוא גמר דין--איש פלוני אתה חייב, איש פלוני אתה זכאי.  במה דברים אמורים, בבעלי דינין; אבל העדים--לעולם בעמידה, שנאמר "ועמדו שני האנשים" (דברים יט,יז).

כא,ה  [ד] תלמיד חכמים ועם הארץ שבאו לדין--מושיבין את החכם, ואומרין לעם הארץ שב; אם לא ישב, אין מקפידין על כך.  ולא יקדים התלמיד כשיבוא לדין, ויישב לפני רבו שרוצה לדון לפניו; ואם היה קבוע לו זמן לקרות, ובא בזמנו--מותר.

כא,ו  [ה] כבר נהגו כל בתי דיני ישראל מאחר התלמוד, בכל הישיבות, שמושיבין בעלי דינין ומושיבין העדים, כדי לסלק המחלוקת:  שאין בנו כוח להעמיד משפטי הדת על תילם.

כא,ז  [ו] היו לפני הדיינין בעלי דין הרבה--מקדימין את דין היתום לדין האלמנה, שנאמר "שפטו יתום, ריבו אלמנה" (ישעיהו א,יז).  ודין האלמנה קודם לדין תלמיד חכמים, ודין תלמיד חכמים קודם לדין עם הארץ; ודין האישה קודם לדין האיש, שבושת האישה מרובה.

כא,ח  [ז] אסור לדיין לשמוע דברי אחד מבעלי דינין, קודם שיבוא חברו, או שלא בפני חברו; אפילו דבר אחד אסור:  שנאמר "שמוע בין אחיכם" (דברים א,טז).  וכל השומע מאחד--עובר בלא תעשה, שנאמר "לא תישא, שמע שוא" (שמות כג,א).  ובכלל לאו זה, אזהרה למקבל לשון הרע, ומספר לשון הרע, ומעיד עדות שקר.

כא,ט  וכן בעל דין מוזהר שלא ישמיע דבריו לדיינין, קודם שיבוא חברו; וגם על זה וכיוצא בו נאמר "מדבר שקר, תרחק" (שמות כג,ז).

כא,י  [ח] לא יהיה הדיין שומע מפי התורגמן, אלא אם כן היה מכיר לשון בעלי דינין, ושומע טענותיהן, ואינו מהיר בלשונם, כדי להשיב להם:  יעמיד תורגמן להודיע אותם פסק הדין, ומאיזה טעם חייב זה וזיכה זה.

כא,יא  [ט] צריך הדיין לשמוע טענות בעלי דינין, ולשנות טענותיהן--שנאמר "ויאמר המלך--זאת אומרת, זה בני החי ובנך המת" (מלכים א ג,כג); ומצדק את הדין בליבו, ואחר כך יחתכהו.

כא,יב  [י] מניין לדיין שלא יעשה מליץ לדבריו, תלמוד לומר "מדבר שקר, תרחק" (שמות כג,ז); אלא יאמר מה שנראה לו, וישתוק.  ולא ילמד אחד מבעלי דינין טענה כלל:  אפילו הביא בעל דין עד אחד--לא יאמר לו, אין מקבלין עד אחד; אלא יאמר לנטען, הרי זה העיד עליך, ולוואי שיודה ויאמר, אמת, עד שיטעון הוא ויאמר, עד אחד הוא ואינו נאמן עליי.  וכן כל כיוצא בזה.

כא,יג  [יא] ראה הדיין זכות לאחד מהן, ובעל דין מבקש לאומרה ואינו יודע לחבר הדברים, או שראה אותו מצטער להציל עצמו בטענת אמת, ומפני החמה והכעס נסתלקה ממנו, או נשתבש מפני הסכלות--הרי זה מותר לסעדו מעט, ולהבינו תחילת הדבר משום "פתח פיך, לאילם" (משלי לא,ח).  וצריך להתיישב בדבר זה הרבה, שלא יהיה כעורכי הדיינין.
 

הלכות סנהדרין פרק כב

כב,א  שניים שבאו לפניך לדין, אחד רך ואחד קשה--עד שלא תשמע את דבריהם, או משתשמע את דבריהם ואין אתה יודע להיכן הדין נוטה--אתה רשאי לומר להם, איני נזקק לכם:  שמא יתחייב החזק, ונמצא רודף אחר הדיין.

כב,ב  אבל משתשמע את דבריהם, ותדע להיכן הדין נוטה--אין אתה רשאי לומר, איני נזקק לכם:  שנאמר "לא תגורו מפני איש" (דברים א,יז)--שלא תאמר איש פלוני רשע הוא, שמא יהרוג את בניי, שמא ידליק את גדישיי, שמא יקצוץ נטיעותיי.  ואם היה ממונה לרבים, חייב להיזקק להם.

כב,ג  [ב] וכן תלמיד שהיה יושב לפני רבו, וראה זכות לעני וחובה לעשיר--אם שתק--הרי זה עובר משום "לא תגורו מפני איש" (דברים א,יז), ועל "מדבר שקר, תרחק" (שמות כג,ז).

כב,ד  ומניין לדיין, שלא יושיב תלמיד בור לפניו--תלמוד לומר "מדבר שקר, תרחק" (שמות כג,ז).  [ג] ומניין לתלמיד שראה את רבו שטעה בדין, שלא יאמר אמתין לו עד שיגמור הדין, ואסתרנו ואבננו משלי, כדי שייקרא הדין על שמי--תלמוד לומר "מדבר שקר, תרחק".

כב,ה  [ד] מצוה לומר לבעלי דינין בתחילה, בדין אתם רוצים או בפשרה; אם רצו בפשרה, עושין ביניהן פשרה.  וכל בית דין שעושה פשרה תמיד--הרי זה משובח, ועליו נאמר "משפט שלום, שפטו בשעריכם" (זכריה ח,טז):  איזה הוא משפט שיש עימו שלום, הוי אומר זה ביצוע.

כב,ו  וכן בדויד הוא אומר "ויהי דויד, עושה משפט וצדקה" (שמואל ב ח,טו):  איזה הוא משפט שיש עימו צדקה--הוי אומר זה ביצוע, והיא הפשרה.

כב,ז  במה דברים אמורים, קודם גמר דין; אף על פי ששמע דבריהם, וידע להיכן הדין נוטה--מצוה לבצוע.  אבל אחר שגמר הדין ואמר, איש פלוני אתה חייב, איש פלוני אתה זכאי--אינו רשאי לעשות פשרה ביניהן, אלא ייקוב הדין את ההר.

כב,ח  [ה] אף על פי שרצו בעלי הדין בפשרה בבית דין--יש להם לחזור ולתבוע הדין, עד שיקנו מיד שניהם.  [ו] יפה כוח הפשרה מכוח הדין:  ששני הדיוטות שדנו--אין דיניהן דין, ויש לבעלי דין לחזור בהן; ואם עשו פשרה, וקנו מידן--אינן יכולין לחזור בהן.

כב,ט  [ז] אסור לאחד מן הדיינין כשיצא מבית דין לומר, אני הוא המזכה או המחייב, וחבריי חולקין עליי, ומה אעשה, והם רבו עליי.  ואם אמר, הרי הוא בכלל "הולך רכיל, מגלה סוד" (משלי יא,יג).  ומעשה בתלמיד אחד שהוציא דברים שנאמרו בבית המדרש, לאחר שתיים ועשרים שנה; והוציאוהו בית דין מן המדרש, והכריזו עליו, זה "מגלה סוד".

כב,י  [ח] שאל אחד מבעלי דינין לכתוב לו פסק דין, כותבין לו כך--בא פלוני לבית דין של פלוני עם פלוני בעל דינו, שטענו בכך, ויצא זכאי, או חייב; ונותנין לו.  ואין מזכירין שם המזכין ולא שם המחייבין, אלא בית דינו של פלוני, מדבריהם נזכה פלוני.

כב,יא  [ט] כך היה מנהגם של אנשי ירושלים:  מכניסין בעלי דינין, ושומעין דבריהם וטענותיהן, ומכניסין העדים, ושומעין דבריהם; ומוציאין כל אדם לחוץ, ונושאין הדיינין ונותנין ביניהם בדבר, וגומרין את הדבר.  ואחר כך מכניסין בעלי דינין, וגדול שבדיינין אומר, איש פלוני אתה זכאי, איש פלוני אתה חייב--כדי שלא יידע אחד מבעלי דינין איזה דיין הוא שזיכה אותו, ולא איזה דיין הוא שחייבו.

כב,יב  [י] דיין שהוא יודע בחברו שהוא גזלן, או רשע--אסור להצטרף עימו, שנאמר "מדבר שקר, תרחק" (שמות כג,ז).  וכך היו בקיאי הדעת שבירושלים עושין:  אין יושבין בדין, עד שיידעו עם מי יושבין; ולא חותמין על השטר, עד שיידעו מי חותם עימהן; ולא נכנסין לסעודה, עד שיידעו מי מסב עימהן.
 

הלכות סנהדרין פרק כג

כג,א  "לא תיקח שוחד" (דברים טז,יט)--אין צריך לומר לעוות את הדין, אלא אפילו לזכות את הזכאי ולחייב את החייב--אסור, ועובר בלא תעשה.  והרי הוא בכלל "ארור לוקח שוחד" (דברים כז,כה); וחייב להחזיר השוחד, כשיתבענו הנותן.  [ב] וכשם שהלוקח עובר בלא תעשה--כך הנותן, שנאמר "ולפני עיוור, לא תיתן מכשול" (ויקרא יט,יד).

כג,ב  [ג] כל דיין שיושב ומגדל מעלתו, כדי להרבות שכר לחזניו ולסופריו--הרי הוא בכלל הנוטים אחרי הבצע; וכן עשו בני שמואל, ולכך נאמר בהם "וייטו אחרי הבצע; ויקחו שוחד" (שמואל א ח,ג).

כג,ג  ולא שוחד ממון בלבד, אלא אפילו שוחד דברים.  ומעשה בדיין שהיה עולה בדוגית קטנה לעבור בנהר, ופשט אחד ידו וסייעו בעלייתו, והיה לו דין; ואמר לו הדיין, הריני פסול לך לדין.  ומעשה באחד שהעביר אברה של עוף מעל רדיד הדיין, ואחד כיסה רוק מלפני הדיין; ואמר לו, הריני פסול לך לדין.

כג,ד  ומעשה באחד שהביא מתנה ממתנות כהונה לדיין כוהן; ואמר לו, פסול אני לך לדין.  ומעשה באריס אחד של דיין שהיה מביא לו תאנים מתוך שדהו, מערב שבת לערב שבת; פעם אחת הקדים והביא בחמישי בשבת, מפני שהיה לו דין, ואמר לו הדיין, הריני פסול לך לדין:  אף על פי שהתאנים משל דיין, הואיל והביאן שלא בזמנו, נפסל לו לדין.

כג,ה  [ד] כל דיין ששואל שאלה, פסול לדון לזה שהשאילו.  במה דברים אמורים, בשלא היה לדיין להשאיל.  אבל היה לו להשאיל--כשר, שהרי גם זה שואל ממנו.

כג,ו  [ה] כל דיין שנטל שכרו לדון, דיניו בטילים--והוא, שלא יהיה שכר הניכר.  אבל אם היה עוסק במלאכתו, ובאו לפניו שניים לדין, ואמר להן תנו לי מי שיעשה תחתיי עד שאדון לכם, או תנו לי שכר בטלתי--הרי זה מותר.  והוא שיהיה הדבר ניכר, שהוא שכר הבטלה בלבד בלא יותר; וייטול משניהם בשווה, זה בפני זה.  כגון זה מותר.

כג,ז  [ו] אסור לדיין לדון למי שהוא אוהבו, אף על פי שאינו שושבינו ולא ריעו אשר כנפשו; ולא למי ששונאהו, אף על פי שאינו אויב לו ולא מבקש רעתו.  אלא צריך שיהיו שני בעלי דינין שווין בעיני הדיין, ובליבו.  ואם לא היה מכיר את אחד מהם, ולא מעשיו--אין לך דין צדק כמוהו.  [ז] וכל שני תלמידי חכמים ששונאים זה את זה--אסורין לישב בדין זה עם זה, שדבר זה גורם ליציאת המשפט מעוקל:  מפני השנאה שביניהן, דעת כל אחד מהן נוטה לסתור דברי חברו.

כג,ח  לעולם יראה הדיין עצמו כאילו חרב מונחת לו על צווארו, וגיהינום פתוחה לו מתחתיו; ויידע את מה הוא דן, ולפני מי הוא דן, ומי עתיד להיפרע ממנו, אם נטה מקו האמת:  שנאמר "אלוהים, ניצב בעדת אל" (תהילים פב,א), ואומר "ראו מה אתם עושים--כי לא לאדם תשפטו, כי אם לה'" (דברי הימים ב יט,ו).

כג,ט  כל דיין שאינו דן דין אמת לאמיתו, גורם לשכינה שתסתלק מישראל.  וכל דיין שנוטל ממון מזה ונותנו לזה, שלא כדין--הקדוש ברוך הוא גובה ממנו נפשות:  שנאמר "וקבע את קובעיהם, נפש" (משלי כב,כג).

כג,י  וכל דיין שדן דין אמת לאמיתו, אפילו שעה אחת--כאילו תיקן את כל העולם כולו, וגורם לשכינה שתשרה בישראל:  שנאמר "אלוהים, ניצב בעדת אל" (תהילים פב,א).  ושמא יאמר הדיין, מה לי ולצרה הזאת--תלמוד לומר "ועימכם, בדבר משפט" (דברי הימים ב יט,ו).  אין לדיין אלא מה שעיניו רואות.

כג,יא  [י] לעולם יהיו בעלי הדין לפניך כרשעים, ובחזקת שכל אחד מהן טוען שקר, ודון לפי מה שתראה מן הדברים; וכשייפטרו מלפניך, יהיו בעיניך כצדיקים שקיבלו עליהם את הדין, ודון כל אחד מהם בליבך לכף זכות.
 

הלכות סנהדרין פרק כד

כד,א  יש לדיין לדון בדיני ממונות, על פי הדברים שדעתו נוטה להן שהן אמת, והדבר חזק בליבו שהוא כן, אף על פי שאין שם ראיה ברורה; ואין צריך לומר אם היה הוא יודע בוודאי שהדבר כן, שהוא דן כפי מה שיידע.

כד,ב  כיצד:  הרי שנתחייב אדם שבועה בבית דין, ואמר לדיין אדם נאמן אצלו ושדעתו סומכת על דבריו, שזה האיש חשוד הוא על השבועה--יש לדיין להפוך השבועה על שכנגדו, ויישבע וייטול, הואיל וסמכה דעתו של דיין, על דברי זה.  אפילו הייתה אישה או עבד נאמנים אצלו--הואיל ומצא הדבר חזק ונכון בליבו, סומך עליו ודן; ואין צריך לומר, אם ידע הוא עצמו שזה חשוד.

כד,ג  וכן אם יצא שטר חוב לפניו, ואמר לו אדם שסומך עליו, אפילו אישה או קרוב, זה פרוע הוא--אם סמכה דעתו על דבריו--יש לו לומר לזה, לא תיפרע אלא בשבועה; או אם היה עליו שטר חוב לאחר, ייתן לזה שלא נפגם שטרו כלל, ויניח זה שנפגם שטרו בדברי האחד, או ישליך השטר בפניו ולא ידון בו כלל:  כפי מה שיראה.

כד,ד  וכן מי שבא וטען שיש לו פיקדון אצל פלוני שמת בלא צוואה, ונתן סימנין מובהקין, ולא היה זה הטוען רגיל להיכנס לבית זה שמת--אם ידע הדיין שזה המת אינו אמוד להיות לו חפץ זה, וסמכה דעתו שאין זה החפץ של מת--מוציאו מן היורשין, ונותנו לזה האמוד בו שנתן סימניו; וכן כל כיוצא בזה:  שאין הדבר מסור אלא לליבו של דיין, שידון כפי מה שייראה לו שהוא דין אמת.

כד,ה  אם כן למה הצריכה תורה שני עדים:  שבזמן שיבואו לפני הדיין שני עדים--ידון על פי עדותן, אף על פי שאינו יודע אם באמת העידו או בשקר.

כד,ו  [ב] כל אלו הדברים, הן עיקר הדין.  אבל משרבו בתי דינין שאינן הגונין, ואפילו יהיו הגונים במעשיהם, אינן חכמים כראוי ובעלי בינה--הסכימו רוב בתי דיני ישראל שלא יהפכו שבועה אלא בראיה ברורה, ולא יפגימו שטר ויפסידו חזקתו בעדות אישה או פסול; וכן בשאר כל הדינין.  לא ידון הדיין בסמיכת דעתו ולא בידיעתו, כדי שלא יאמר כל הדיוט והדיוט, ליבי מאמין לדברי זה, ודעתי סומכת על זה.

כד,ז  וכן אין מוציאין מן היתומים אלא בראיה ברורה--לא בדעת הדיין, ולא באומדן המת או הטוען.  ואף על פי כן, אם העיד אדם נאמן בדבר מכל הדברים, ונטתה דעת הדיין שאמת הוא אומר--ממתין הוא בדין, ואינו דוחה עדותו; ונושא ונותן עם בעלי דינין, עד שיודו לדברי העד, או יעשו פשרה, או יסתלק מן הדין.

כד,ח  [ג] ומניין לדיין שהוא יודע בדין שהוא מרומה, שלא יאמר אחתכנו ויהיה הקולר תלוי בצוואר העדים--תלמוד לומר "מדבר שקר, תרחק" (שמות כג,ז).  כיצד יעשה בו:  ידרוש ויחקור הרבה, בדרישה וחקירה של דיני נפשות--אם נראה לו לפי דעתו שאין בו רמיות, חותך הדין על פי העדות.

כד,ט  אבל אם היה ליבו נוקפו, שיש בדין רמיות, או שאין דעתו סומכת על דברי העדים, אף על פי שאינו יכול לפוסלן, או שנוטה דעתו שבעל דין זה רמאי ובעל עורמה והשיא את העדים, אף על פי שהן כשרים ולפי תומם הטעם, או שנראה לו מכלל הדברים שיש שם דברים אחרים מסותרין, ואינן רוצים לגלותם--כל אלו הדברים וכיוצא בהן, אם באו לדיין בדין--אסור לו לחתוך אותו הדין; אלא יסלק עצמו מדין זה, וידוננו מי שליבו שלם בדבר.  והרי הדברים מסורים ללב, והכתוב אומר "כי המשפט לאלוהים הוא" (דברים א,יז).

כד,י  [ד] יש לבית דין להלקות מי שאינו מחוייב מלקות, ולהרוג מי שאינו מחוייב מיתה, לא לעבור על דברי תורה, אלא לעשות סייג לתורה.  וכיון שרואין בית דין שפרצו העם בדבר--יש להן לגדור ולחזק הדבר, כפי מה שייראה להם:  הכול הוראת שעה, לא שיקבע הלכה לדורות.

כד,יא  מעשה והלקו אדם שבעל אשתו תחת האילן; ומעשה באחד שרכב על הסוס בשבת בימי יוונים, והביאוהו לבית דין וסקלוהו.  ומעשה ותלה שמעון בן שטח שמונים ביום אחד באשקלון; ולא היו שם כל דרכי הדרישה והחקירה וההתראה, ולא עדות ברורה, אלא הוראת שעה, כפי מה שראה.

כד,יב  [ה] וכן יש לבית דין בכל מקום ובכל זמן, להלקות לאדם ששמועתו רעה, והעם מרננין אחריו שהוא עובר על העריות:  והוא שיהיה קול שאינו פוסק כמו שביארנו, ולא יהיו לו אויבים ידועים שמוציאין עליו שמועה רעה.  וכן מבזין את זה ששמועתו רעה, ומחרפין את יולדתו בפניו.

כד,יג  [ו] וכן יש לדיין תמיד להפקיר ממון שיש לו בעלים, ומאבד זכותן כפי מה שיראה לגדור פרצות הדת ולחזק הבדק, או לקנוס אלם זה; והרי הוא אומר בעזרא "וכול אשר לא יבוא לשלושת הימים, כעצת השרים והזקנים--יוחרם, כל רכושו" (עזרא י,ח), מכאן שהפקר בית דין הפקר.

כד,יד  [ז] וכן יש לדיין לנדות ולהחרים מי שאינו בן נידוי, כדי לגדור פרץ כפי מה שייראה לו שהשעה צריכה לכך, ויאמר שנידוהו או החרימוהו על דעתו, ויפרסם חטאו ברבים--שנאמר "אורו מרוז, אמר מלאך ה'--אורו ארור, יושביה:  כי לא באו לעזרת ה'" (שופטים ה,כג).

כד,טו  [ח] וכן יש לדיין לעשות מריבה עם הראוי להריב עימו, ולקללו, ולהכותו, ולתלוש שיערו, ולהשביעו באלוהים על כורחו שלא יעשה, או שלא עשה--שנאמר "ואריב עימם ואקללם, ואכה מהם אנשים ואמרטם; ואשביעם באלוהים" (נחמיה יג,כה).

כד,טז  [ט] וכן יש לו לכתף ידיים ורגליים, ולאסור בבית האסורים, ולדחוף, ולסחוב על הארץ--שנאמר "הן למות הן לשרושי, הן לענוש נכסין ולאסורין" (ראה עזרא ז,כו).  [י] כל אלו הדברים, כפי מה שיראה הדיין שזה ראוי לכך, ושהשעה צריכה לכך.

כד,יז  ובכול יהיו מעשיו לשם שמיים, ואל יהי כבוד הברייות קל בעיניו, שהרי הוא דוחה לא תעשה של דבריהם, וכל שכן כבוד בני אברהם יצחק ויעקוב המחזיקים בדת האמת--שיהיה זהיר שלא יהרוס כבודם, אלא להוסיף בכבוד המקום בלבד:  שכל המבזה את התורה, גופו מחולל על הברייות; וכל המכבד את התורה, גופו מכובד על הברייות.  ואין כבוד התורה, אלא לעשות על פי חוקיה ומשפטיה.
 

הלכות סנהדרין פרק כה

כה,א  אסור לדיין לנהוג בשררה על הציבור ובגסות רוח, אלא בענווה ויראה.  וכל פרנס המטיל אימה יתרה על הציבור, שלא לשם שמיים--נענש, ואינו רואה בן תלמיד חכמים:  שנאמר "לכן, יראוהו אנשים; לא יראה, כל חכמי לב" (איוב לז,כד).

כה,ב  וכן אסור לו לנהוג בהן קלות ראש, אף על פי שהן עמי הארץ; ולא יפסע על ראשי עם הקודש, אף על פי שהן הדיוטות ושפלים:  בני אברהם יצחק ויעקוב הם, וצבאות ה' שהוציא מארץ מצריים בכוח גדול וביד חזקה.

כה,ג  וסובל טורח הציבור ומשאן כמשה רבנו, שנאמר בו "כאשר יישא האומן את היונק" (במדבר יא,יב).  והרי הוא אומר "ואצווה, את שופטיכם" (דברים א,טז)--זו אזהרה לדיין, שיסבול את הציבור "כאשר יישא האומן את היונק".  וצא ולמד ממשה רבנו, רבן של כל הנביאים--כיון ששלחו הקדוש ברוך הוא להם במצריים, נאמר "ויצוום אל בני ישראל" (שמות ו,יג); אמרו מפי הקבלה, שאמר להם למשה ולאהרון, על מנת שיהיו מקללין אתכם, וסוקלין אתכם באבנים.

כה,ד  [ג] כדרך שנצטווה הדיין לנהוג במידה זו, כך נצטוו הציבור לנהוג כבוד בדיין--שנאמר "ואצווה אתכם" (דברים א,יח), זו אזהרה לציבור שתהיה אימת הדיין עליהן.  ולא יתבזה בפניהם, ולא ינהוג קלות ראש בעצמו.

כה,ה  [ד] כיון שנתמנה אדם פרנס על הציבור, אסור בעשיית מלאכה בפני שלושה, כדי שלא יתבזה בפניהם.  אם המלאכה ברבים אסורה עליו--קל וחומר לאכול ולשתות ולהשתכר בפני רבים, ובכנסת עמי הארץ, ובסעודת מריעות.  אוי להם לאותן הדיינין, שנהגו בכך מעלבון תורת משה, שבזו דיניה והשפילוה עד ארץ והגיעוה עד עפר, וגרמו להן רעה ולבני בניהם בעולם הזה, ולעולם הבא.

כה,ו  [ה] אסור לנהוג קלות ראש בשליח בית דין, והרי השליח נאמן כשניים לעניין הנידוי--שאם אמר פלוני הקלני, או הקל הדיין, או לא רצה לבוא לדין--משמתין אותו על פיו.  אבל אין כותבין עליו פיתחא, עד שיבואו שניים ויעידו שנמנע לבוא.  [ו] ואין שליח בית דין חייב באמירת דברים אלו, משום לשון הרע.  וכל המצער שליח בית דין, יש לבית דין רשות להכותו מכת מרדות.

כה,ז  שליח בית דין שאמר פלוני שלחני בשם אחד מן הדיינין, ולא רצה בעל דין לבוא--אין כותבין עליו פיתחא של שמתא:  עד שיאמר משם שלושתן.  במה דברים אמורים, שהלך השליח ביום שאינו ידוע לישיבת הדיינין.  אבל ביום הידוע שהדיינין יישבו בו לדין, הכול יודעין שכל הדיינין מקובצין בו, ואף על פי שבא השליח בשם אחד, כאילו בא בשם שלושתן.

כה,ח  מי ששלחו לו בית דין, ולא בא לדין--מנדין אותו, וכותבין עליו פיתחא ונותן שכר הסופר; ובעת שיבוא, קורעין הפיתחא.  כתבו עליו פיתחא מפני שלא קיבל הדין--כיון שאמר הריני מקבל הדין, קורעין נידויו.

כה,ט  קבעו לו בית דין זמן שיבוא היום, ולא בא כל אותו היום--כותבין עליו פיתחא לערב.  במה דברים אמורים, בשהיה במדינה, ומרד ולא בא.  אבל אם היה בכפרים, ויוצא ונכנס--קובעין לו זמן שני וחמישי ושני.  ואם שלם יום שני ולא בא--אין כותבין עליו פיתחא, עד למחר.

כה,י  [ט] אין קובעין זמן לא בימי ניסן ולא בימי תשרי, מפני שהעם טרודין במועדות, ולא בערב שבת, ולא בערב יום טוב.  אבל קובעין בניסן שיבוא אחר ניסן, ובתשרי שיבוא אחר תשרי.  אבל אין קובעין בערב שבת שיבוא אחר השבת, מפני שהכול טרודין בערב שבת.

כה,יא  [י] מי שהוא במדינה, והלך שליח בית דין ולא מצאו--אין קובעין לו זמן לבוא, עד שימצא אותו השליח ויאמר לו.  היה בכפר חוץ למדינה--אם דרכו לבוא באותו היום--אומר השליח אפילו לאחד מן השכנים, אפילו אישה, אם יבוא פלוני, הודיעוהו שבית דין קבעו לו זמן שיבוא היום לבית דין.  ואם לא בא, מנדין אותו לערב.

כה,יב  במה דברים אמורים, בשאין הדרך שדרכו לילך בה על מקום בית דין.  אבל אם היה דרכו עליהן--אין מנדין אותו, עד שיודיעו השליח בעצמו:  שמא לא אמרו לו השכנים, שהרי הם אומרין דרכו על בית דין, וכבר הלך להם, ונפטר.  וכן אם לא בא למדינה עד למחר--אין סומכין על השכנים, שמא שכחו השכנים ולא אמרו לו.

כה,יג  [יא] מי שבא לבית דין וקיבל הדין, ואמרו לו לשלם, והלך, ולא שילם--אין מנדין אותו, עד שמתרין בו שני וחמישי ושני; ואחר כך מנדין אותו, עד שייתן מה שהוא חייב.  ואם עמד שלושים יום, ולא תבע נידויו--מחרימין אותו.
 

הלכות סנהדרין פרק כו

כו,א  כל המקלל דיין מדייני ישראל--עובר בלא תעשה, שנאמר "אלוהים, לא תקלל" (שמות כב,כז).  וכן אם קילל הנשיא--אחד ראש הסנהדרין הגדולה, או המלך--עובר בלא תעשה, שנאמר "ונשיא בעמך, לא תאור" (שם).

כו,ב  ולא דיין ונשיא בלבד, אלא כל המקלל אחד מישראל--לוקה, שנאמר "לא תקלל חירש" (ויקרא יט,יד).  ולמה נאמר "חירש":  שאפילו זה שאינו שומע, ולא נצטער בקללה זו--לוקה על קללתו.  וייראה לי שהמקלל את הקטן, לוקה--הרי הוא כחירש.  [ב] המקלל את המת, פטור.

כו,ג  הואיל ומקלל כל אדם מישראל חייב, למה ייחד לאו לדיין ולאו לנשיא--לחייבו שתיים.  נמצאת למד, שהמקלל אחד מישראל--בין איש בין אישה, בין גדול בין קטן--לוקה אחת.  ואם קילל דיין, לוקה שתיים; ואם קילל נשיא, לוקה שלוש.  ובן נשיא שקילל אביו, חייב משום ארבעה שמות--שלושה של כל אדם, ואחת משום האב.

כו,ד  [ג] המקלל עצמו--לוקה כמי שקילל אחרים, שנאמר "הישמר לך ושמור נפשך" (דברים ד,ט).  ואחד המקלל עצמו, או חברו, או דיין, או נשיא--אינו לוקה עד שיקלל בשם מן השמות, כגון יה או שדיי ואלוהים וכיוצא בהן, או בכינוי מן הכינויין, כגון חנון וקנא וכיוצא בהן.  והואיל והוא חייב, אם קילל בכל הכינויין--כך אם קילל בכל לשון, חייב:  שהשמות שקוראין בהן הגויים להקדוש ברוך הוא, הרי הן ככל הכינויין.  וארור, בו שבועה, ובו קללה, ובו נידוי.

כו,ה  [ד] אינו לוקה עד שיתרו בו בפני עדים, כשאר כל חייבי לאוין.  אבל אם לא הייתה שם התראה, או שקילל בלא שם ולא כינוי כגון ארור פלוני, או שהייתה הקללה באה מכלל הדברים כגון שאמר אל יהי פלוני ברוך לה', או אל יברכהו ה', וכיוצא בדברים אלו--אינו לוקה.

כו,ו  [ה] אף על פי שאינו לוקה--אם חירף תלמיד חכמים, מנדין אותו.  ואם רצו הדיינין להכותו מכת מרדות, מכין; ועונשין אותו כפי מה שיראו, שהרי ביזה את הזקן.  ואם חירף עם הארץ--עונשין הדיינין בדבר כפי מה שהשעה צריכה לו, לפי המחרף ולפי זה שמתחרף.

כו,ז  [ו] אף על פי שיש לדיין או לנשיא למחול על כבודו, אינו יכול למחול על קללתו.  וכן שאר העם--אף על פי שמחל על קללתו--מכין את המקלל, שכבר חטא ונתחייב.

כו,ח  אבל מי שנתחייב נידוי מפני שהפקיר בבית דין, ורצו בית דין למחול על כבודן, ולא נידוהו--הרשות בידם:  והוא שלא יהיה בדבר, הפסד בכבוד הבורא--כגון שהיו העם מבעטין בדיני תורה, ובדיינין; הואיל ופקרו העם בדבר, צריכין לחזק ולענוש כפי מה שייראה להם.

כו,ט  [ז] כל הדן בדיני גויים, ובערכאות שלהם--אף על פי שהיו דיניהם כדיני ישראל--הרי זה רשע, וכאילו חירף והרים יד בתורת משה רבנו:  שנאמר "ואלה, המשפטים, אשר תשים, לפניהם" (שמות כא,א)--לפניהם ולא לפני גויים, לפניהם ולא לפני הדיוטות.

כו,י  הייתה יד הגויים תקיפה, ובעל דינו אלם ואינו יכול להוציא ממנו בדיני ישראל--יתבענו לדיני ישראל תחילה:  אם לא רצה לבוא--נוטל רשות מבית דין, ומציל בדיני גויים מיד בעל דינו.