יש בכללן שלוש מצוות--שתי מצוות עשה, ואחת מצות לא תעשה; וזה הוא פרטן: (א) לייבם; (ב) לחלוץ; (ג) שלא תינשא יבמה לאיש זר עד שתסור רשות היבם מעליה. והאישה שהיא ראויה לייבום, נקראת זקוקה ליבם; ורשות היבם, נקראת זיקה. וביאור מצוות אלו בפרקים אלו.
א,א מצות עשה מן התורה, שייבם אדם אשת אחיו מאביו, בין מן הנישואין בין מן האירוסין, אם מת בלא זרע--שנאמר "ובן אין לו . . . יבמה יבוא עליה" (דברים כה,ה). ומן התורה, אינו צריך לקדש יבמתו, שזו אשתו היא שהקנו לו מן השמיים, אלא יבוא עליה; וכתובתה, על נכסי בעלה שמת.
א,ב לא רצה לייבם, או שלא רצת היא--הרי זה חולץ לה, ואחר כך תהיה מותרת להינשא לאחר; ומצות עשה מן התורה, לחלוץ אם לא רצה לייבם--שנאמר "וחלצה נעלו . . ." (דברים כה,ט). ומצות ייבום, קודמת למצות חליצה.
א,ג זה שנאמר בתורה "ובן אין לו" (דברים כה,ה)--אחד הבן ואחד הבת, או זרע הבן או זרע הבת: הואיל ויש לו זרע מכל מקום, בין מאישה זו בין מאישה אחרת--הרי זה פוטר את אשתו מן החליצה, ומן הייבום.
א,ד אפילו היה לו זרע ממזר, או עובד עבודה זרה--הרי זה פוטר את אשתו. [ד] אבל בנו מן השפחה, ומן הנוכרית--אינו פוטר: שזרע הבא מן השפחה, עבדים, והבא מן הגויה, גויים; וכאילו אינם. הרי הוא אומר בשפחה "האישה וילדיה, תהיה לאדוניה" (שמות כא,ד), מלמד שוולדה כמוה; ובגויה הוא אומר "כי יסיר את בנך מאחריי" (דברים ז,ד), מסיר אותו מליחשב בקהל. ואף על פי שנשתחרר בנו מן השפחה, או נתגייר בנו מן הגויה--הרי הן כשאר הגרים והמשוחררין, ואינן פוטרין את אשתו.
א,ה הרי שהיה לו בן מן השפחה שלו, ושיחררו, ושיחררה, ונשאה, ומת בלא זרע--הרי זו תתייבם לאחיו, ואף על פי שבנה ממנו קיים שכבר שיחררו.
א,ו [ה] מי שמת והניח אשתו מעוברת--אם הפילה אחר מותו, הרי זו תתייבם; ואם ילדה ויצא הוולד חי לאוויר העולם--אפילו מת בשעה שנולד--הרי אימו פטורה מן החליצה, ומן הייבום. אבל מדברי סופרים, עד שייוודע בוודאי שכלו לו חודשיו, ונולד לתשעה חודשים גמורים. אבל אם לא נודע לכמה נולד--אם שהה שלושים יום--הרי זה ולד קיימה, ופוטר את נשי אביו מן החליצה ומן הייבום; ואם מת בתוך השלושים, אפילו ביום השלושים--בין שמת מחולי, בין שנפל מן הגג או אכלו ארי--הרי זה ספק נפל, ספק בן קיימה; ולפיכך אימו חולצת מדברי סופרים, ולא מתייבמת.
א,ז [ו] מי שיש לו אח מכל מקום--אפילו ממזר או עובד עבודה זרה, בין קטן בין גדול--משיצא ראשו ורובו לאוויר העולם קודם שימות אחיו, הרי זה זוקק את אשתו לייבום. ואם היה לו אח מן השפחה, או מן הנוכרית--אינו אחיו לדבר מן הדברים, ואינו זוקק את אשתו; ואף על פי שהייתה לידתו בקדושה, הואיל והייתה הורתו שלא בקדושה, אינו אחיו.
א,ח [ז] אחים מן האם--אינן חשובין אחים אלא לאבילות, ולעדות; אבל לעניין ירושה, או לייבום וחליצה--הרי הן כמי שאינן, שאין אחווה אלא מאב. [ח] גרים שנתגיירו, ועבדים שנשתחררו--אין להן אחווה כלל, והרי הן כזרים זה לזה. ואפילו אחד מהן הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה, והשני הורתו ולידתו בקדושה--הרי הן כזרים; ואפילו תאומים ונולדו בקדושה, אין ביניהן אחווה--עד שתהיה הורתן ולידתן בקדושה.
א,ט מי שהיו לו נשים רבות, ומת--ביאתה או חליצתה של אחת מהן, פוטרת את השאר; ואינו מייבם לשתיים, שנאמר "אשר לא יבנה את בית אחיו" (דברים כה,ט)--בית אחד הוא בונה, ואינו בונה שני בתים. וכן אם היו לו אחים רבים--אחד מהן חולץ או מייבם לאחת מן היבמות, ויותרו שאר הצרות.
א,י היו ביבמות אלו כשרות לכהונה, ופסולות--אם היה מייבם--מייבם לאיזו שירצה; ואם היה חולץ--יחלוץ לפסולה, כדי שלא יפסול את הכשרה לכהונה בחליצה. [יא] מתו לו אחין רבים, ונפלו נשותיהן לפניו--אם אפשר לו לייבם את כולן, מייבם; ואם לאו, חולץ לכולן, או חולץ למי שירצה מהן ומייבם למי שירצה, אחת מכל בית ובית.
א,יא [יב] הכונס את יבמתו--נאסרו צרותיה עליו, ועל שאר האחין. ואם בא הוא או אחד מאחיו על צרתה, הרי זה עובר בעשה--שנאמר "יבמה יבוא עליה" (דברים כה,ה), לא עליה ועל צרתה; ולאו הבא מכלל עשה, עשה.
א,יב וכן החולץ ליבמתו--נאסרה החלוצה היא וכל צרותיה, על החולץ ועל שאר האחין. וכולן אסורות עליהן מדברי סופרים, כשנייות, שמאחר שמת אחיו בלא ולד, נסתלק איסור ערווה מעל כל נשיו; לפיכך תופסין בהן הקידושין, כשנייות.
א,יג החולץ ליבמתו--כשם שהיא אסורה עליו, כך קרובותיה, כגון אימה ובתה; וכן היא אסורה לבנו, ולאחיו. ואפילו שנייות שלה אסורות, כגון בת בת בתה; וכן היא אסורה לבן בן בנו. כללו של דבר, הרי היא כאשתו שגירשה. וכן אם מתה יבמתו ועדיין היא זקוקה לו--אסור בקרובותיה, כאילו הייתה אשתו ומתה תחתיו. וכל האיסורין האלו, מדבריהן. ומותר אדם לישא אחות צרת חלוצתו, ושאר קרובותיה.
א,יד אסור ליבם לישא קרובת זקוקתו, כגון אימה או בתה, עד שייבם אחד מאחיו לה, או יחלוץ ותסור זיקתו מעליה; ויישא אימה או בתה או שאר קרובותיה, אף על פי שהן כולן אסורות על אחיו שחלץ או ייבם, כמו שביארנו.
א,טו הכונס יבמתו, וגירשה--אם רצה להחזיר, יחזיר: מפני שהיא אשתו לכל דבר, ולא נשאר עליה שם איסור מפני אחיו כלל--לא מדברי תורה, ולא מדברי סופרים.
א,טז כבר ביארנו בהלכות אישות שבן תשע שנים ויום אחד, ביאתו ביאה; ודבר זה, הלכה מפי הקבלה. לפיכך יבם קטן שרצה לייבם אשת אחיו--אם היה בן תשע שנים ויום אחד, מייבם, אבל אינו חולץ עד שיגדיל וייבדק, שהרי "איש" (דברים כה,ז; דברים כה,ט) כתוב בפרשה לעניין חליצה; ואם היה פחות מזה, אין ביאתו ביאה. וביאת בן תשע, אינה קונה קניין גמור; לפיכך אין יבמתו ניתרת לזר, עד שיבוא עליה אחר שיגדיל, או עד שתחלוץ, כמו שיתבאר.
א,יז וכן היבמה הקטנה--אם רצה היבם לייבם אותה, מייבם; אבל אינה חולצת, עד שתגדיל ותיבדק; ואפילו נבעלה אחר שתים עשרה שנה, אינה חולצת, עד שתיבדק, ויימצאו בה הסימנין. [יח] כשם שאין היבם חולץ, עד שייעשה איש--כך היבמה, לא תחלוץ עד שתיעשה אישה גדולה; ויבם קטן שבא על יבמה קטנה, יגדלו זה עם זה.
א,יח [יט] היבמה לא תתייבם ולא תחלוץ, עד שתמתין תשעים יום, חוץ מיום המיתה, ומיום הייבום או יום החליצה--כשאר כל הנשים. ומפני מה לא תחלוץ בתוך תשעים יום--מפני שאינה ראויה לייבום, ונאמר "ואם לא יחפוץ האיש . . ." (דברים כה,ז) "וחלצה נעלו . . ." (דברים כה,ט): בעת שהיא עולה לייבום, עולה לחליצה; וכל זמן שאינה עולה לייבום, אינה עולה לחליצה. ואם ייבם אותה או חלץ בתוך השלושה חודשים--הואיל ואינה מעוברת--הרי זו נפטרה, ואינה צריכה כלום.
א,יט [כ] החולץ ליבמתו, ונמצאת מעוברת וילדה--אם היה ולד של קיימה, הרי זו כמי שלא נחלצה לו מעולם; ומותרת לכהונה, ומותר בקרובותיה. ואם הפילה, או שלא שהה שלושים יום אחר שנולד--חוזר וחולץ לה, הוא או אחד מאחיו: שחליצת המעוברת, אינה חליצה; וביאת המעוברת, אינה ייבום. [כא] לפיכך הכונס או החולץ ליבמתו המעוברת--לא תינשא צרתה, עד שתלד זו, שאין הוולד מתיר, עד שייצא לאוויר העולם.
א,כ [כב] הכונס את יבמתו, ונמצאת מעוברת--מפרישין אותן, וממתינין לה: אם הפילה, יחזור ויקיים; ואם ילדה, אפילו מת ביום שנולד--הרי זה מוציאה בגט וחולץ לה, ואחר כך תהיה מותרת לאחרים. ואם נתקיים הוולד שלושים יום אחר שנולד, הרי זה ולד של קיימה; ואינה צריכה ממנו גט, מפני שהיא ערווה עליו.
א,כא [כג] ילדה לאחר שישה חודשים משנתייבמה, ולד של קיימה--הרי הוולד ספק אם בן תשעה לראשון, אם בן שבעה לאחרון; לפיכך יוציא בגט, והוולד כשר. ואם בא עליה אחר שילדה, הבנים שיבואו אחריו ספק ממזרים.
ב,א מדברי סופרים, שלא יבוא היבם על יבמתו, עד שיקדש אותה בפני שני עדים בפרוטה, או בשווה פרוטה; וזה הוא הנקרא מאמר. ואין המאמר קונה ביבמה קניין גמור, כמו שיתבאר; והעושה מאמר ביבמתו שלא מדעתה--לא עשה כלום, שאין האישה מתקדשת אלא לרצונה. וקטנה מן האירוסין, אין עושין בה מאמר אלא מדעת אביה.
ב,ב וכשם שהוא מקדש את יבמתו, כך הוא מברך ברכת נישואין בעשרה; וכותב כתובה, כדין כל נושא אישה. ואם בא על יבמתו, ולא עשה מאמר--קנה קניין גמור, ואינו צריך לחזור ולקדש אחר הבעילה; ומכין אותו מכת מרדות, וכותב לה כתובה.
ב,ג הבא על יבמתו--בין בשוגג בין במזיד, בין באונס בין ברצון, בין שהיה הוא מזיד והיא שוגגת או אנוסה, בין שהייתה היא מזידה והוא שוגג או אנוס, בין שהייתה ישנה בין שהייתה ערה, בין שבא עליה כדרכה בין שלא כדרכה, אחד המערה ואחד הגומר--קנה.
ב,ד במה דברים אמורים, שנתכוון לבעול; אבל אם נפל ונתקע בה, או שבא עליה שיכור שאינו מכיר כלום, או ישן--לא קנה. נתכוון להטיח בכותל, והטיח ביבמתו--לא קנה; להטיח בבהמה, והטיח ביבמתו--קנה, שהרי נתכוון לשם בעילה מכל מקום.
ב,ה יבמה שנתייבמה, ואמרה בתוך שלושים יום, לא נבעלתי--ואף על פי שהוא אומר, בעלתי--כופין אותו שיחלוץ לה, הואיל וקדם וגירשה בגט; ואם עדיין לא גירש, כופין אותו שיבעול, או יחלוץ ויוציא בגט.
ב,ו גירשה לאחר שלושים יום, והיא אומרת, לא נבעלתי--מבקשים ממנו שיחלוץ לה; ואם היה מודה שלא בעל, כופין אותו לחלוץ. היא אומרת, נבעלתי, והוא אומר, לא בעלתי--אינה צריכה חליצה: שאין זה נאמן לאוסרה על כל אדם, אחר שכנסה.
ב,ז [ו] מי שמת והניח אחים רבים--מצוה על הגדול לייבם או לחלוץ, שנאמר "והיה, הבכור אשר תלד . . ." (דברים כה,ו): מפי השמועה למדו שאינו מדבר אלא בבכור של אחין, כלומר גדול האחין יקום על שם אחיו המת; וזה שנאמר "אשר תלד"--משמעו אשר ילדה האם, עם משמע אשר תלד היבמה.
ב,ח [ז] לא רצה הגדול לייבם, מחזרין על כל האחין; לא רצו--חוזרין אצל הגדול ואומרין לו, עליך מצוה, או חלוץ או יבם. ואין כופין את היבם לייבם, אבל כופין אותו לחלוץ.
ב,ט [ח] אמר הגדול, המתינו עד שיגדיל הקטן, או עד שיבוא ההולך, או עד שיבריא החירש, ונמלכין בו, ואם לא ירצה, אני אייבם או אחלוץ--אין שומעין לו; אלא אומרין לו, עליך מצוה, או יבם או חלוץ.
ב,י [ט] וכן אם היה הגדול במדינה אחרת--אין אחיו הקטן יכול לומר, על אחי הגדול היא המצוה, המתינו לו עד שיבוא; אלא אומרין לזה שהוא כאן, יבם או חלוץ.
ב,יא [י] יבמה הראויה לייבום שלא רצת להתייבם--דינה כדין מורדת על בעלה, וכופין את יבמה לחלוץ לה; ותצא בלא כתובה. הניח אחיו נשים רבות--כל מי שתבע היבם מהן לייבום ולא רצת--היא המורדת, וחולץ לה; ותצא בלא כתובה. ושאר צרותיה שלא נתבעו, נוטלות כתובתן כשאר האלמנות.
ב,יב [יא] היו היבמין רבים, ותבע אותה הגדול לייבום, והיא אינה רוצה בו, ורוצה באחיו--אין שומעין לה, שמצוה בגדול. [יב] אמר הגדול, איני רוצה לא לחלוץ ולא לייבם, הרי אחיי לפנייך, ותבע אותה אחד מן האחין לייבום, והיא אינה רוצה בו, ורצת באח אחר, והוא רוצה בה--אין זו מורדת: מאחר שנסתלק הגדול שמצוה בו, הרי כולן ראויין; והואיל והיא רוצה באחד מהן, והוא רוצה בה--הרי זו לא מרדה.
ב,יג ולא עוד, אלא אם היה אחד מהן במדינה אחרת, ואמרה, הריני ממתנת עד שיבוא וייבם אותי, אבל זה איני רוצה בו--אין זו מורדת. ואומרין לזה שאינו הגדול שתובע אותה, אם תרצה לחלוץ לה וליתן לה כתובתה, חלוץ; ואם לאו, הרי רצת שתשב עד שיבוא אחיך--הואיל ואין לך דין קדימה עליו.
ב,יד [יג] בא זה שתלתה בו, ולא רצה בה--חוזרין אצל זה שתבע אותה לייבום, והיא אינה רוצה בו. ואומרין לה, אין כאן מי שרוצה לייבם אלא זה, ומצות ייבום קודמת--או תתייבם לו, או תצא בלא כתובה כדין כל מורדת.
ב,טו [יד] כל יבמה שאמרנו שדינה שתחלוץ ולא תתייבם--הרי זו נוטלת כתובתה, אם יש לה כתובה, כשאר כל האלמנות. וכן אם היה יבמה מוכה שחין, או שיש בו שאר מומי אנשים--חולץ לה, ונוטלת כתובתה. נולדו בה מומין, כשהיא שומרת יבם--נסתחפה שדהו: ואם לא רצה לייבם, יחלוץ וייתן כתובה.
ב,טז [טו] יבמה שנדרה הניה מיבמה בחיי בעלה, או שנדרה הניה מכל היהודיים--כופין אותו שיחלוץ לה, ותיטול כתובתה. ואם נדרה לאחר מיתת בעלה, מבקשין ממנו שיחלוץ לה; ואם לא רצה, הרי זו מורדת. וכן אם נתכוונה בנדרה, אפילו בחיי בעלה, כדי שלא ייבם אותה--אין כופין אותו לחלוץ, אלא אם כן מרדה ותצא בלא כתובה.
ב,יז [טז] יבמה שתבעה היבם לחליצה, והיא אומרת, איני חולצת ולא נוטלת כתובה, אלא אשב בבית בעלי כשאר האלמנות--אין שומעין לה: שהרי הקנו אותה לזה מן השמיים; ורצה מייבם, רצה חולץ ונותן כתובתה. ולא עוד, אלא אפילו אמרה, אני ניזונת משלי, ואשב עגונה כל ימיי--אין שומעין לה: שהרי היבם אומר לה, כל זמן שאת זקוקה בי, אין נותנין לי אישה; ואפילו היה נשוי, אפשר שיישא אישה אחרת, או תהיה לו מריבה בתוך ביתו, מפני היבמה.
ב,יח [יז] יבמה שלא היה לה על בעלה כתובה, מפני שהייתה אסורה עליו, והרי היא מותרת ליבם, כמו שיתבאר--אם רצה היבם לייבם, מייבם; ואין לה עליו כתובה, כדרך שלא היה לה על בעלה. ודינה עם יבמה בתוספת, כמו שהיה עם בעלה; אבל אם לא כתב לה בעלה כתובה, או שמכרה לו כתובתה, או מחלה אותה--צריך היבם לכתוב לה כתובה, כשאר האלמנות.
ב,יט [יח] היבמה--קודם שיבוא עליה יבמה, או קודם שיחלוץ לה--הרי היא אסורה להינשא לזר, שנאמר "לא תהיה אשת המת החוצה, לאיש זר" (דברים כה,ה). ואם נישאת לאחר, ובעלה--לוקה הוא והיא, ומוציאה בגט, ואפילו היו לה כמה בנים; ונאסרה עליו, ועל יבמה. ויבמה חולץ לה, ואחר כך תהיה מותרת לאחרים.
ב,כ [יט] נתקדשה לאחר, לא נאסרה על יבמה; אלא נותן לה הזר שקידשה גט, ויבמה מייבם או חולץ. ואם היה יבמה כוהן, שאינו יכול לישא גרושה--תצא מן הזר בגט, כדי שלא יהיה החוטא נשכר; ויחלוץ לה יבמה.
ב,כא [כ] חזר הזר שגירשה מן האירוסין, ונשאה אחר שחלץ לה יבמה--אין מוציאין אותה מידו. אבל אם גירשה מן הנישואין, וחזר ונשאה אחר שחלצה--מוציאין אותה מידו: מפני שהיא דומה לאשת איש שנישאת, ובא בעלה, שהיא אסורה על זה ועל זה, כמו שביארנו. והיבמה שזינת, והיא זקוקה--לא נאסרה על יבמה; אלא רצה חולץ, רצה מייבם.
ב,כב [כא] כל יבמה שהיא ספק מדבריהם אם יש עליה זיקת יבם, או אין עליה זיקת יבם--כגון יבמה שילדה ולד שלא כלו לו חודשיו ומת בתוך שלושים יום, שדינה שתחלוץ מספק מדבריהם כמו שביארנו--אם הלכה ונתקדשה לאחר קודם חליצה, חולץ לה יבמה ותשב עם בעלה; ואם נתקדשה לכוהן שהוא אסור בחלוצה, אינו חולץ לה, שאין אוסרין על זה אשתו, מספק דבריהם. גירשה הכוהן, או מת--הרי זו חולצת, ואחר כך תינשא לאחרים לכתחילה.
ג,א האומר זה בני, או שאמר יש לי בנים--הרי זה נאמן; ופוטר את אשתו מן החליצה, ומן הייבום. [ב] אמר זה אחי, או שאמר יש לי אחין--אינו נאמן לאסור אשתו, ולהניחה זקוקה ליבם: שהרי זה מתכוון לאוסרה, לאחר מותו.
ג,ב [ג] היה מוחזק שיש לו אחין, ואמר בשעת מיתתו, אין לי אחין--אינו נאמן; וכן אם אמר על מי שהוחזק אחיו, אין זה אחי--אינו נאמן. לא היה מוחזק באחין, ויצא עליה קול שיש שם עדים שיעידו שיש לבעלה אחין, והעדים במדינה אחרת--אפילו אמר הוא בשעת מיתתו, אין לי אח--הרי זו חוששת, ותמתין עד שיבואו העדים שאמרו וישאלו.
ג,ג [ד] מי שזינה עם אישה, בין פנויה בין אשת איש, ונתעברה, ואמר, זה העובר ממני הוא, ואפילו היא מודה לו--אף על פי שהוא בנו לעניין ירושה--הרי זה ספק לעניין ייבום: כשם שזינת עימו, כך זינת עם אחר, ומאיין ייוודע הדבר שזה בנו ודאי, והרי אין לו חזקה; אלא לעולם ספק הוא, ולהחמיר דנין בו--וחולצת, ולא מתייבמת.
ג,ד [ה] נאמן עד אחד להעיד ליבמה שמת בעלה, ומתייבמת על פיו; או שמת יבמה, או שניתן לבעלה בן להתירה לזר. ואפילו עבד, או אישה, או גוי מסיח לפי תומו--מעיד במיתת היבם, כמו שמעיד לאשת איש להתירה, כמו שביארנו בהלכות גירושין. [ו] וחמש הנשים שאין מעידות זו לזו שמת בעלה, כך אין מעידין לה שמת יבמה; ודין עדות זו, כדין אותה עדות, לעניין עדים שמכחישין זה את זה במיתת היבם, ולכל דבר.
ג,ה [ז] שתי יבמות שבאו ממדינת הים, זו אומרת מת בעלי, וזו אומרת מת בעלי--זו אסורה מפני בעלה של זו, וזו אסורה מפני בעלה של זו: שאין יבמתה נאמנת להעיד לה שמת יבמה, כמו שאמרנו.
ג,ו [ח] היה לאחת מהן עד שמת בעלה--זו שיש לה העד, עומדת באיסורה: שאינה אסורה מפני בעלה, אלא מפני יבמה. וזו שאין לה עד, מותרת: שהרי העד העיד שמת יבמה; והיא נאמנת לומר, מת בעלי.
ג,ז [ט] לזו בנים, ולזו אין בנים--זו שיש לה בנים, מותרת; וזו שאין לה בנים, אסורה.
ג,ח היה להן יבם אחר כן, הרי זה מייבם לשתיהן. [י] מת זה היבם שייבם אותן--אסורות להינשא לזר, כשהיו בתחילה. נתייבמו ונתגרשו, הרי אלו מותרות לזר.
ג,ט [יא] אף על פי שהאישה נאמנת לומר, מת בעלי, ותינשא או תתייבם--אין היבמה נאמנת לומר, מת יבמי, שתינשא לזר: הואיל והוא איסור לאו, שמא יהיה קל בעיניה. וכן אין היבם נאמן לומר, מת אחי, שייבם את אשתו--שמא עיניו נתן בה. ואין האישה נאמנת לומר, מתה אחותי, שתיכנס לביתה, ואין האיש נאמן לומר, מתה אשתי, שיישא את אחותה--עד שיעידו שני עדים שמתה אחותה, ואחר כך תיכנס לביתה: שלא האמינו עד אחד, אלא משום התרת עגונה כמו שביארנו.
ג,י [יב] לפיכך האישה שהלכה היא ובעלה ויבמה למדינת הים, ובאה ואמרה, מת בעלי ואחר כך מת יבמי, או שאמרה מת יבמי ואחר כך מת בעלי--הרי זו אינה נאמנת. אבל אם הלכה היא ובעלה בלבד, ובאה ואמרה, ניתן לי יבם במדינת הים ומת--בין שאמרה מת היבם ואחר כך מת בעלי, בין שאמרה מת בעלי ואחר כך מת היבם שניתן לי--הרי זו נאמנת, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר.
ג,יא [יג] האישה שהלכה היא ובעלה ובנה למדינת הים, ובאה ואמרה, מת בעלי ואחר כך מת בני--נאמנת, שהרי הייתה בחזקת היתר לזר. אמרה מת בני ואחר כך מת בעלי--אינה נאמנת להתייבם, וחוששין לדבריה; וחולצת, ולא מתייבמת.
ג,יב [יד] הלכה היא ובעלה בלבד, ובאה ואמרה, ניתן לי בן במדינת הים, ומת ואחר כך מת בעלי--נאמנת ומתייבמת, שהרי הייתה בחזקת היתר ליבמה בעת שהלכה. אמרה, מת בעלי ואחר כך מת הבן שניתן לי--אינה נאמנת לפטור עצמה מן הייבום ומן החליצה, וחוששין לדבריה; וחולצת, ולא מתייבמת.
ג,יג [טו] במה דברים אמורים, בשהייתה פסולה לכהונה מתחילתה, כגון שהייתה גרושה או חללה, או שאמרה במערה היינו כשמתו. אבל אם אין הדבר כן, אינה חולצת--שמא תחלוץ ויבואו עדים ויעידו שהדבר כמו שאמרה והבעל מת תחילה, ונמצאת חליצה זו אינה כלום; ותינשא לכוהן, ויראה הרואה אותה שחלצה ונישאת לכוהן, וידמה שהחלוצה מותרת לכהונה, והוא אינו יודע בעדים שבאו: לפיכך לא תחלוץ, ולא תתייבם, אלא תישאר בחזקת זקוקה כשיצאת, עד שיבואו עדים.
ג,יד [טז] וכן אישה שהלך בעלה וצרתה למדינת הים, ובאו ואמרו לה מת בעליך--הרי זו לא תחלוץ, ולא תתייבם לעולם, עד שייוודע אם ילדה צרתה, או לא ילדה.
ג,טו ולמה לא תחלוץ אחר תשעה חודשים ממיתת הבעל, ותהיה מותרת לזר על כל פנים--שאם ילדה צרתה, הרי נפטרה זו; ואם לא ילדה, הרי נחלצה: גזירה שמא ייוודע אחר החליצה שילדה צרתה ולד של קיימה, ונמצאת זו שאינה חליצה ותינשא לכוהן אחר שנחלצה, ויאמר הרואה שלא ידע בעדים שבאו שהחלוצה מותרת לכוהן, ויעיד שראה אותה נישאת לכהונה על פי בית דין. לפיכך אם הייתה אסורה לכהונה מתחילתה--הרי זו חולצת לאחר תשעה, ותינשא לזר.
ג,טז אבל זו הצרה שהייתה עם בעלה כשמת--תמתין תשעים יום כשאר היבמות, ותחלוץ או תתייבם; ולא תחוש לצרתה שבמדינה האחרת, הואיל ולא היה בעלה עימה במדינה.
ג,יז האישה שמת בעלה, והייתה לה חמות במדינת הים--אינה חוששת שמא ילדה חמותה, וכבר ניתן לה יבם במדינה אחרת: שלא גזרו בדבר זה; אלא נעמיד אותה על חזקתה, והרי היא מותרת. והוא הדין לאישה שמת בעלה, והיה לו בן במדינה אחרת--הרי זו מותרת לזר; ואין חוששין שמא מת הבן, אלא העמד אותה על חזקתה.
ג,יח יצאת חמותה מעוברת--הרי זו חוששת, ולא תינשא לזר עד שתדע מה היה סוף עיבור חמותה, שמא נולד לה יבם, קודם מיתת הבעל.
ג,יט האישה שהלך בעלה ובנה למדינת הים, ובאו ואמרו לה, מת בעליך ואחר כך מת בנך, ונישאת, ואחר כך נודע שחילוף היו הדברים--תצא, והוולד כשר; אמרו לה, מת בנך ואחר כך מת בעליך, ונתייבמה, ואחר כך נודע שחילוף היו הדברים--תצא, והוולד שנולד לפני השמועה או לאחר השמועה ממזר.
ד,א כיצד מצות חליצה: היבמה הולכת אחר יבמה למקום שהוא שם, ובאה לדיינין, והן קוראין לו, ונותנין לו עצה ההוגנת לו ולה. אם עצה טובה לייבם, יועצין אותו לייבם; ואם עצה טובה לחלוץ--כגון שהייתה היא ילדה והוא זקן, או היא זקנה והוא ילד--יועצין אותו לחלוץ.
ד,ב וצריכין הדיינין לקבוע מקום שיישבו בו, ואחר כך תחלוץ שם בפניהם, שנאמר "ועלתה יבמתו השערה . . ." (דברים כה,ז). לא נועדו ולא קבעו מקום, אלא נקרוא נקרה ונקראת היא והוא לפניהן, וחלצו--חליצתה כשרה.
ד,ג ומלמדין אותה ואת היבם לקרות, עד שיהיו רגילין; ותהיה יכולה לקרות "לא אבה" (דברים כה,ז) בנשימה אחת, ואחר כך תאמר "יבמי" (שם)--כדי שלא יהיה משמע דבריה, אבה יבמי. [ד] ומאחר שתהיה רגילה לקרות, אף על פי שלא קראת בנשימה אחת, אין מקפידין על זה; אבל אם אינה יכולה, מרגילין אותה עד שתדע.
ד,ד [ה] והחליצה ביום, ולא בלילה, ובפני שלושה שיודעין להקרות כשורה. ואם היה אחד מן השלושה גר--פסול, ואפילו היה אביו גר ואימו ישראלית: עד שיהיה אביו ואימו מישראל. ומצותה בחמישה, כדי לפרסם הדבר; ואותן השניים, אפילו היו עמי הארץ.
ד,ה [ו] כיצד חולצין: מביאין לו מנעל של עור שיש לו עקב, ואינו תפור בפשתן; ולובשו בימין, וקושר רצועותיו על רגלו; ועומד הוא והיא בבית דין, ומקרין ליבמה בלשון הקודש "מיאן יבמי . . ." (דברים כה,ז), ואחר כך מקרין ליבם "לא חפצתי לקחתה" (דברים כה,ח); ונועץ רגלו בארץ, והיא יושבת ופושטת ידה בבית דין, ומתרת רצועות המנעל מעל רגלו, וחולצת המנעל ומשלכת אותו לארץ; ומשיישמט רוב העקב, הותרה היבמה לזר.
ד,ו [ז] ואחר כך עומדת ויורקת בארץ כנגד פניו, רוק הנראה לדיינין--שמצות חליצה שיהיו שניהן עומדין בשעת קריאה, ובשעת רקיקה; וצריכין הדיינין לראות הרוק יוצא מפיה. ואחר כך מקרין לה "ככה ייעשה לאיש . . . ונקרא שמו, בישראל . . ." (דברים כה,ט-י). [ח] הכול בלשון הקודש, שנאמר "ככה" בלשון הזה; וכל היושבין שם עונין אחריה "חלוץ הנעל" "חלוץ הנעל" (דברים כה,י), שלושה פעמים.
ד,ז וצריך שתתכוון היבמה שתחלוץ לו, ויתכוון הוא שיחלוץ לה; ויעשו מעשים אלו, לשמן. והסומה אינו חולץ, שנאמר "וירקה בפניו" (דברים כה,ט); ואין זה רואה הרוק.
ד,ח [ט] נמצא סדר חליצה כך הוא: קוראה היא תחילה "מיאן יבמי . . ." (דברים כה,ז); ואחר כך קורא הוא "לא חפצתי . . ." (דברים כה,ח); ואחר כך תחלוץ, ואחר כך תרוק; ואחר כך תקרא "ככה ייעשה לאיש . . . ונקרא שמו . . ." (דברים כה,ט-י). [י] ואין הסדר מעכב, אלא אם לא קראה בתחילה, לא היא ולא הוא, או שרקקה ואחר כך חלצה, או שקראה ואחר כך רקקה--חליצתה כשרה. [יא] ולמה לא תחזור ותרוק על הסדר, שמא יאמרו, רקיקה לבדה אינה כלום, ואינה פוסלת מן האחין.
ד,ט [יב] חלצה בלבד, ולא קראה ולא רקקה--חליצתה כשרה; ואין צריך לומר, שחלצה וקראה ולא רקקה, או שחלצה ורקקה ולא קראה--שחליצתה כשרה. [יג] במה דברים אמורים, בשהיו יכולין לדבר, שהרי הן ראויין לקרות. אבל אילמת או אילם, אינן חולצין; ואם חלצו, חליצתן פסולה: ואינן כחירש או חירשת שחלצו, שלא עשו כלום--לפי שהחירש והחירשת, אינן בני דעת.
ד,י [יד] רקקה בלבד, או שרקקה וקראה ולא חלצה--הרי זו כחליצה פסולה. קראה היא והוא, ולא חלצה ולא רקקה--לא עשה כלום: שנאמר "ככה ייעשה לאיש" (דברים כה,ט)--המעשה שהוא החליצה והרקיקה, הוא שמועיל; אבל הקריאה אינה מעכבת, ואינה מועלת.
ד,יא [טו] חלצה ורקקה וקראת, והן יושבין או מוטין על צידיהן, או שהיה שרוך הנעל קשור על שוקו מן הארכובה ולמטה, או שחלצה בפני שלושה עמי הארץ שאינן יודעין להקרות, וכן הסומה שחלצה--חליצתה כשרה.
ד,יב [טז] חלצה בלילה, או שחלצה בפני שניים, או בפני שלושה ונמצא אחד מהן קרוב או פסול, או שהיה המנעל קשור למעלה מן הארכובה, או שהתיר הוא ושמטה היא, או שהתירה היא ושמט הוא, או שנתכוונה היא ולא נתכוון הוא, או שנתכוון הוא ולא נתכוונה היא, וכן קטנה שחלצה לגדול--חליצתה פסולה.
ד,יג וכן אם חלצה בפני יחיד, ואפילו בינו לבינה, ובלילה--הרי זו חליצה פסולה; אבל חירש שוטה וקטן שחלצו, וכן החולץ למי שהיא פטורה מן החליצה ומן הייבום--אינה חליצה.
ד,יד [יז] יבם שרגלו הימנית חתוכה, אינו חולץ בשמאל; ואם חלצה מעל שמאלו, חליצתה פסולה. הייתה רגלו עקומה לאחור, או הפוכה על צידה, או שהיה מהלך על ראשי אצבעות רגליו--הרי זה אינו חולץ, שהחולץ צריך לנעוץ עקבו בארץ וזה אינו יכול; ואם חלצה למי שרגלו כך, חליצתה פסולה. [יח] ויבמה שידיה חתוכות--חולצת לכתחילה ואפילו בשיניה, שלא נאמר וחלצה בידה.
ד,טו חלצה במנעל של בגד, אינה חליצה; אבל אם חלצה במנעל שאין לו עקב, או שהיה תפור בפשתן, או שהיה מנעל של שיער או של סיב או של שעם או של עץ, או שהיה מנעל גדול שאינו יכול להלך בו, או קטן שאינו חופה רוב רגלו, או מנעל פרום שאינו חופה רוב הרגל, או נפחת שאין מקבל רוב הרגל--חליצתה פסולה.
ד,טז [יט] חלצה בסנדל של עץ ומחופה עור, או שהייתה קרקעיתו עור ולחייו של שיער, או שחלצה סנדל של שמאל מעל רגלו הימנית, או שלא היה המנעל שלו, או שהיה המנעל גדול שיכול להלך בו, או קטן שחופה רוב רגלו, או נפרם שחופה רוב הרגל, או נפחת שמקבל רוב הרגל--חליצתה כשרה.
ד,יז [כ] סנדל המוסגר והמוחלט, ושל עבודה זרה שמניחין אותו ברגלי הצורה--לא תחלוץ בו; ואם חלצה--חליצתה כשרה, ואף על פי שהוא אסור בהניה. אבל סנדל של תקרובת עבודה זרה, ושל עיר הנידחת, או שנעשה למת שייקבר בו--אם חלצה בו, חליצתה פסולה: שהרי אינו עומד להלך בו.
ד,יח [כא] קרעה המנעל מעל רגלו, או ששרפתהו, או שהיה לבוש שני מנעלין וחלצה העליון--אף על פי שקרעה התחתון עד שנתגלתה רגלו, הרי זו חליצה פסולה.
ד,יט [כב] יבמה שאכלה שום וגרגיר וכיוצא בהן מדברים שמזיבין את הרוק, והיה הרוק זב מפיה--אינו כלום, עד שיהיה הרוק מעצמו. [כג] רקקה דם, או שהיה שותת מפיה--אינו כלום; אבל אם מצצה ורקקה--כשר, שאי אפשר לדם שנמצץ בלא ציחצוחי רוק. רקקה וקלטתו הרוח קודם שיגיע לכנגד פניו, כגון שהייתה ארוכה והוא קצר--אינו כלום; ואם אחר שהגיע לנגד פניו--אף על פי שלא הגיע לארץ, כשר. וכן אם לא ראו הדיינין הרוק כשיצא מפיה, כשר.
ד,כ [כד] חליצה מוטעית, פסולה. כיצד--כגון שאמרו לו, חלוץ לה ובכך אתה כונסה, או שאמרו לו, חלוץ לה שזו מצוה היא ואינה מפסדת עליך כלום, ואם רצית אחר כך לייבם תייבם, וכיוצא בדברים אלו. אבל אם הטעוהו ואמרו לו, חלוץ לה על מנת שתיתן לך מאתיים זוז, או על תנאי כך וכך--אף על פי שלא נתנה ולא נתקיים התנאי, חליצתה כשרה: שהרי נתכוון לחלוץ לה.
ד,כא [כה] המוסר מודעה על החליצה, חליצתו פסולה; לפיכך ראוי לדיינין לומר לו לבטל המודעה, כדרך שעושין בגט. לחצוהו ישראל, והכוהו עד שחלץ--אם כדין עשו, חליצתו כשרה; ואם שלא כדין, כגון שטעו או שהיו הדיוטות--חליצתו פסולה. ואם הגויים אנסוהו מעצמן--אם היה הדין נותן שיחלוץ, חליצתו פסולה; ואם שלא כדין, אינה חליצה.
ד,כב [כו] כל מקום שאמרנו אינה חליצה, או לא עשה כלום, או אינה כלום--הרי היא כאילו לא נחלצה לו, ולא נאסרו עליו קרובותיה, ולא נפסלה מן הכהונה, ומותרת להתייבם. וכל מקום שאמרנו חליצתה פסולה--נאסרו עליו קרובותיה, ונפסלה מן הכהונה, ונאסרה על האחין, ואינה מתייבמת; ואינה מותרת להינשא לזר, עד שתחלוץ חליצה כשרה. [כז] עברה ונישאת--הרי זה חולץ לה חליצה כשרה, והיא תחת בעלה; ואין מוציאין אותה מידו.
ד,כג [כח] יבמה שגדלה בין האחין, הרי זו מותרת להתייבם; ואין חוששין לה שמא חלצה לאחד מהן בינו לבינה, ונפסלה עליהן. אבל אם ראינוה שחלצה נעלו של אחד מהן--נפסלה, שמא נתכוונה לחליצה; וצריכה חליצה כשרה, להתירה לזר.
ד,כד [כט] גט חליצה שאנו כותבין--אינו אלא מעשה בית דין, כדי שיהיה בידה ראיה שנחלצה. ואין הדיינין חולצין, אלא אם כן מכירין. לפיכך מי שראו זאת שנחלצה--כותבין לה גט חליצה, אף על פי שאינן מכירין שזו היא אשת פלוני ושזה שחלץ לה אחיו: שהרי הדיינין שחלצה בפניהם הכירו זה, ואחר כך חלצה.
ד,כה וזה הוא נוסח גט חליצה שנהגו בו העם: [ל] ביום פלוני כך וכך לירח פלוני שנת כך וכך למנין פלוני למניינא די רגילנא לממני ביה במקום פלוני, אנחנא דייני דמקצתנא חתימין לתתא, במותב תלתא כחדא הוינא יתבין בבי דינא, וסליקת לקדמנא פלונית בת פלוני ארמלת פלוני, ואקריבת לקדמנא גברא חד די שמיה פלוני בן פלוני, וכן אמרת לנא פלונית דא. פלוני בר פלוני דנא אחוה דפלוני מאבוה הוא דהוינא נסיבנא ליה, ושכיב וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק, ובר וברת ירית ומחסין ומוקים שמא בישראל לא שבק. והדין פלוני אחוהי חזי ליבומי יתי. כען רבנן אימרו ליה אי צבי ליבומי יתי ייבם, ואי לא יטלע לי קדמיכון רגליה דימינא ואשרי סיניה מעל רגליה וארוק באנפוהי. ואשתמודענוהי לפלוני דנא דאחוהי דפלוני מיתנא מאבוהי הוא, ואמרנא ליה אי צבית ליבומי יתה יבים, ואי לא אטלע לה קדמנא רגלך דימינא ותשרי סינך מעל רגלך ותרוק באנפך. ועני ואמר לית אנא צבי ליבומי יתה. מיד אקרינוהא לפלונית דא מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי. ואף להאיי פלוני אקרינא ליה לא חפצתי לקחתה, ואטלע לה רגליה דימינא ושרת סיניה מעל רגליה ורקת באנפוהי רוקא דאיתחזי לנא מפומה על ארעא. ותוב אקרינוהא ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל. ואנחנא דייני וכל דהוו יתבין קדמנא ענינא בתרה חלוץ הנעל חלוץ הנעל חלוץ הנעל תלתא זמני. ומדאיתעביד עובדא דא קדמנא שרינוהא לפלונית דא למהך להתנסבא לכל מאן דתצבי, ואנש לא ימחא בידה מן יומא דנן ולעלם. ובעת מיננא פלונית דא גטא דחליצותא דא, וכתבנא וחתמנא ויהבנא לה לזכו כדת משה וישראל.
ד,כו [לא] ומעידין עליו שלושה, או שניים מן השלושה, או שניים שראו החליצה אף על פי שאינן הדיינין שחלצה בפניהן, כמו שביארנו. ואפילו אישה, או עבד, או קטן שהוא מכיר ונבון--נאמנין לומר, זה הוא פלוני וזו היא יבמתו, וחולצין על פיהן: וכן בשאר עדייות של תורה, בין לעדות ממון בין לעדות איסור--שזה דבר העשוי להיגלות הוא; ואפשר לידע אמיתת הדבר שלא מפיהן, כעניין שביארנו בסוף הלכות גירושין.
ד,כז ואם רצה היבם לייבם, מקדש ומייבם; וכותב לה כתובה, כמו שהודענו.
ד,כח וזה הוא נוסח כתובת יבמין שנהגו בו העם: [לב] ביום פלוני . . . איך פלוני בן פלוני אתא לקדמנא וכן אמר לנא. אחי דמן אבא שכיב, וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק, ובר וברת ומורית ומחסין ומוקים שמא בישראל לא שבק, ושבק ההיא אתתא דשמה פלונית בת פלוני, וחאזי לי מן אוריתא ליבומי יתה כדכתיב בספר אוריתא דמשה יבמה יבא עליה. וצביאת פלונית דא ואתיבמת לפלוני בר פלוני יבמה לאוקומי שמא בישראל כדכתיב והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת ולא ימחה שמו מישראל. וכתב לה פלוני יבמה לפלונית יבמתיה כסף זוזי מאתן דחאזו לה דהוו כתיבין בכתובתה דכתב לה בעלה קדמאה, ואוסיף לה מדיליה כך וכך. ודא נדוניא דהנעילת ליה . . . כשאר טופסי כתובות.
ד,כט טופס הכתובה: [לג] ביום פלוני . . . איך פלוני בן פלוני אמר לה לפלונית בתולתא כלתא הוי לי לאנתו כדת משה וישראל, ואנא במימרא דשמיא אפלח ואייקר ואסובר ואזון ואפרנס ואכסי יתיכי כהלכת גוברין יהודאין דפלחין ומייקרין ומסוברין וזנין ומפרנסין ומכסין ית נשיהון בקשוט, ויהבנא ליכי מוהרי בתוליכי כסף זוזי מאתן דאינון מזוזי כספא טבא עשרין וחמשה זוזי דחאזו ליכי ומזוניכי וכסותיכי וסיפוקיכי ומיעל עליכי כאורח כל ארעא. וצביאת כלתא פלונית דא והות ליה לאנתו. ורצה והוסיף לה תוספת על עיקר כתובה עד משלם כך וכך, ודא נדוניא דהנעילת ליה כך וכך, הכל נתקבל חתן זה ובא לידו ונעשה ברשותו וזקף הכל על עצמו במלוה ורשו. וכך אמר לנא חתנא דנן אחריות כתובה דא כולה עיקר ונדוניא ותוספת עם שאר תנאיי כתובה קבלית עלאי ועל ירתאי בתראי ועל כל שפר ארג נכסין וקנינין דאית לי תחות כל שמיא, דקניתי ודעתיד אנא למקני, מקרקעי ומטלטלי, ומטלטלי אגב מקרקעי, כולהון יהון אחראין וערבאין לכתובה דא כולה עיקר ונדוניא ותוספת לאתפרעא מנהון בחיי ובתר מותי ואפילו מגלימא דאכתפאי, וקנינו מפלוני דנן על כל מאי דכתיב ומפרש לעיל קנין שלם דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי, אלא כחומר חוזק כל שטרי כתובות הנוהגות בישראל וכהוגן וכתיקון רבותינו ז"ל. וחתמנו על שטר כתובה זה בזמן הנזכר למעלה והכל בריר ושריר וקיים.
ד,ל [לד] ואם הייתה כתובת אלמנה, כותב פלונית ארמלתא; ואם הייתה כתובת גרושה, כותב פלונית הגרושה--כדי שלא ייכשל בה כוהן. וכותב ויהבנא ליכי מוהריכי כסף זוזי מאה דאינון מזוזי כספא טבא תריסר זוזי ופלג זוזא דחאזו ליכי . . .
ד,לא [לה] כשכותבין גט יבמין, או כתובת יבמין--משרטט מקום הפסוקים, שאסור לכתוב שלוש תיבות בלא שרטוט. ויבמה שחלצה, מותרת להינשא ביום חליצתה, שהרי אינה חולצת, עד שתשלים תשעים יום.
ה,א היבמה שנתן לה היבם גט כריתות--פסלה, ופסל את צרותיה, עליו, ועל שאר האחין: שהרי נעשה כמי שחלץ לה. ואין הגט מועיל ביבמה אלא מדבריהן, הואיל והגט מגרש אשת איש. וכל גט שפוסל אשתו מן הכהונה, פוסל את יבמתו; ואינה ניתרת לזר, עד שיחלוץ לה.
ה,ב המאמר--אף על פי שאינו קונה ביבמה קניין גמור, ואינה נעשית בו אשת איש גמורה--צריכה ממנו גט, ואינה ניתרת לזר אלא בחליצה. [ג] כיצד: העושה מאמר ביבמתו, ולא רצה לבעול--צריך לכתוב לה גט, שהרי נתקדשה לו. וצריך לחלוץ לה, כדי להתירה לאחרים, שאין היבמה ניתרת לזר אלא אחר בעילת היבם, או אחר חליצה. אבל הגט פוסלה לייבום, ואינו מתירה לזר; והמאמר אינו קונה בה קניין גמור, כבעילה.
ה,ג [ד] נתן מאמר ליבמתו, וחזר ונתן גט למאמרו--מה שעשה, הרי ביטלו והותרה. וייראה לי, שלא הותרה אלא לאחיו; אבל זה שנתן הגט, נאסרה עליו. [ה] נתן גט לזיקתו, ולא למאמרו--פסלה עליו ועל שאר האחין, כמו שביארנו; וצריכה גט למאמרו, וחליצה להתירה לזר.
ה,ד [ו] המאמר שניתן ליבמה תחילה, ולא קדמו דבר אחר, ולא נעשה אחריו דבר אחר, אלא אם בעל אותה זה שנתן לה המאמר--הוא הנקרא מאמר כשר. ואם קדמו גט או חליצה, בין מיבם זה בין מיבם אחר, בין בה בין בצרתה, וכן אם קדמתו בעילה בצרתה, בין ממנו בין מאחיו, או שנעשה אחריו גט או חליצה, בין בה בין בצרתה, בין ממנו בין מאחיו, או שבעל או נתן מאמר אחר לצרתה, בין הוא בין אחיו, או שנתן לה אחיו מאמר אחר או בעלה--הרי זה נקרא מאמר פסול: בין המאמר שקדמוהו המעשים האלו, בין המאמר שנתאחרו אחריו.
ה,ה [ז] כיצד: נתן גט או חלץ ליבמתו, וחזר ונתן מאמר לה או לצרתה, בין הוא בין אחיו, או שבא על יבמתו או נתן לה מאמר, וחזר ונתן מאמר אחר לצרתה, בין הוא בין אחיו, או שנתן מאמר ליבמתו, וחזר אחיו ונתן לה מאמר אחר או בעלה--הרי זה מאמר פסול, בין המאמר הראשון בין המאמר האחרון.
ה,ו [ח] נמצאת למד, שהמאמר בין שקדמו מאמר אחר, או גט, או חליצה, או בעילה, בין שקדם המאמר לאחד מאלו--הרי זה מאמר פסול: חוץ מן הנותן מאמר, ובעל לבעלת המאמר--שזו היא כהלכתה.
ה,ז [ט] הבעילה שבועל היבם את יבמתו תחילה, או אחר מאמרו בה, ולא קדמה דבר אחר--נקראת בעילה כשרה. ואם קדמה מאמר מאחיו, או גט בין ממנו בין מאחיו, בין בה בין בצרתה, או אם קדמה מאמר בצרתה, בין ממנו בין מאחיו--הרי זו נקראת בעילה פסולה.
ה,ח [י] החליצה שחולץ היבם ליבמתו תחילה, אם לא קדמה דבר אחר--נקראת חליצה מעולה. ואם קדמה גט או מאמר, בין מיבם זה בין מאחיו, בין בה בין בצרתה--הרי זו נקראת חליצה פחותה.
ה,ט [יא] יבמות רבות הבאות מבית אחד, כיון שנבעלה אחת מהן בעילה כשרה, או נחלצה חליצה מעולה--הותרו הכול, ונסתלקה זיקת הייבום מעליהן. ואם נבעלה אחת מהן בעילה פסולה, או ניתן לה מאמר פסול--נאסרו כולן לייבום; וצריכה גט זו שנבעלה, או שניתן לה המאמר, וצריכה אחת מהן חליצה להתירן לזר, שאין זיקת הייבום מסתלקת בבעילה פסולה.
ה,י [יב] נחלצה אחת מהן חליצה פחותה--הותרה להינשא לזר, זו שנחלצה. אבל צרתה אסורה עד שתחלוץ גם היא, או עד שיחלצו כל האחין לראשונה שנחלצה החליצה הפחותה, שאין חליצה פחותה מסלקת זיקת הייבום מבית זה עד שתחזור על כל האחין, או עד שתחלוץ כל אחת מהן.
ה,יא [יג] כל יבמה שנבעלה ליבמה, בין בעילה כשרה בין בעילה פסולה, ואפילו בעלה אחר שחלץ לה, בין הוא בין אחיו, בין לשם אישות בין לשם יבמות, ואפילו בעל צרתה אחר שבעל בעילה כשרה, בין הוא בין אחיו--הרי זו צריכה גט, שהרי נעשת אשת איש בבעילה.
ה,יב וכן כל יבמה שניתן לה מאמר, בין מאמר כשר בין מאמר פסול--הרי זו צריכה גט מפני המאמר, כמו שביארנו; ואחר כך יסור איסור המאמר.
ה,יג [יד] כבר ביארנו שהגט, אינו דוחה היבמה דחייה גמורה, וכן המאמר, אינו קונה בה קניין גמור; אבל הבעילה, קונה קניין גמור, והחליצה, דוחה אותה דחייה גמורה. לפיכך גט אחר גט ביבמה, או מאמר אחר מאמר--מועיל; אבל בעילה אחר בעילה בה, וחליצה אחר חליצה--אין האחרונה מועלת כלום. וכן גט או חליצה אחר הבעילה, אינם כלום.
ה,יד [טו] כיצד: יבם שנתן גט ליבמתו, וחזר ונתן גט לצרתה--הרי זה אסור בקרובת שתיהן. וכן שני יבמין שנתנו שני גיטין ליבמה אחת, זה אחר זה--הרי זו כגרושה לשניהן, ושניהן אסורין בקרובותיה; ואחד מהן חולץ. וכן אם נתן גט ליבמתו, ונתן אחיו גט לצרתה--כל אחד אסור בקרובות זו שנתן לה הגט; וכן אם נתנו מאמר אחר מאמר, כמו שביארנו.
ה,טו אבל היבם שחלץ ליבמתו, וחזר וחלץ לצרתה בין הוא בין אחיו, וכן שני יבמין שחלצו זה אחר זה, ליבמה אחת--אין חליצה אחרונה כלום, ואין החולץ אותה אסור בקרובותיה, שזה כחולץ לשאר הנשים, שאין לו עליהן זיקה.
ה,טז וכן הבועל יבמתו, וחזר בין הוא בין אחיו וחלץ לה או לצרתה--אין חליצה זו כלום; וכן אם חזר אחיו ונתן גט לה או לצרתה, אינו כלום. חזר אחיו ונתן לה מאמר, או בעל--לא עשה כלום: מאחר שבעל אחיו תחילה, קנה קניין גמור; ואין הקידושין תופסין באשת איש. אבל אם נתן מאמר לצרתה, או בעל צרתה--צריכה גט, כמו שביארנו.
ה,יז שני יבמין שייבמו שתי יבמות הבאות מבית אחד, ולא נודע מי ייבם תחילה--שניהן יוציאו בגט; ויותרו לזרים, ואסורות ליבמין. לפיכך ראובן שהיה בירושלים, ולו שתי נשים, אחת בעכו ואחת בצור, ושמעון אחיו בעכו ולוי אחיו בצור, ושמעו שמת ראובן--הדין נותן שלא ייבם אחד מהן עד שיידע מה עשה אחיו, שמא קדם וייבם. קדם אחד מהן, וייבם--אין מוציאין מידו, עד שייוודע שאחיו ייבם תחילה. רצה האחד לחלוץ, קודם שייוודע מה עשה אחיו--אין מונעין אותו.
ה,יח יבם קטן בן תשע שנים ויום אחד--ביאתו כמאמר מן הגדול, שאינו קונה קניין גמור. ומאמר בן תשע שנים ויום אחד--אם נתנו תחילה, מועיל והרי הוא פוסל בו על הגדול; אבל אם נתנו בסוף, אינו כלום. וגיטו וחליצתו אינם כלום, בין בתחילה בין בסוף.
ה,יט כיצד: בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו, או שנתן לה מאמר תחילה--פסלה על שאר האחין. אבל אם עשה הגדול מאמר ביבמתו, וחזר בן תשע שנים ויום אחד ונתן לה או לצרתה מאמר--לא עשה כלום, ולא פסלה על אחיו הגדול; חזר בן תשע ובא עליה או על צרתה, אחר מאמר אחיו הגדול--פסלה על הגדול: כשני גדולים שעשו מאמר אחר מאמר, כמו שביארנו.
ה,כ בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו, וחזר אחיו הגדול ובא עליה, או חלץ, או נתן גט או בעל לה או לצרתה--הרי זה פסלה על הקטן; וכן אם חזר הקטן ובא על צרתה, או בא אחיו האחר שהוא בן תשע שנים ויום אחד עליה או על צרתה--נפסלה עליו, כדין מאמר ומאמר.
ה,כא בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו, והגדיל ולא בא עליה משהגדיל--צריכה גט, וחליצה: גט, מפני ביאתו שהוא כמאמר; וחליצה להתירה לזר, שהרי לא נבעלה בעילה שקונה קניין גמור. ואם בא עליה משהגדיל, הרי זו צריכה גט בלבד. [כב] ואחד בן תשע שנים ויום אחד, ואחד בן עשרים שנה שלא הביא שתי שערות ולא נולדו בו סימני סריס, כמו שביארנו בתחילת הספר.
ה,כב [כג] קטנה שראויה למאן, והחירשת--אף על פי שקידושי שתיהן מדברי סופרים כמו שביארנו--שני מיני קידושין הן: קטנה--יש לה קידושין, כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר; וקידושיה, תלויין עד שתגדיל. וחירשת--תיקנו לה נישואין, כדי שלא תישאר פנויה לעולם. לפיכך אם היו כל היבמות הבאות מבית אחד קטנות או חירשות--ביאתה של אחת מהן, פוטרת את כולן. [כד] הייתה אחת חירשת ואחת קטנה--אין ביאת אחת מהן, פוטרת צרתה. וכיצד תקנתן: מלמדין את הקטנה שתמאן, וכונס את החירשת; ואם רצה לגרשה--כותב לה גט אחר שיבוא עליה, ותותר לזר.
ה,כג [כה] הייתה אחת פיקחת ואחת חירשת--ביאת הפיקחת או חליצתה, פוטרת את החירשת; ואין ביאת החירשת, פוטרת את הפיקחת, שאין קידושיה, אלא מדבריהן. וכן גדולה וקטנה--ביאת הגדולה או חליצתה, פוטרת את הקטנה; ואין ביאת הקטנה, פוטרת את הגדולה.
ה,כד [כו] היו שתיהן קטנות הראויות למאן, ובא היבם על אחת מהן, וחזר ובא הוא או אחיו על השנייה--לא פסל את הראשונה; אבל מלמדין את השנייה שתמאן, ויקיים זה יבמתו הקטנה שנבעלה תחילה.
ה,כה [כז] וכן הדין בקטנה וחירשת, שבא היבם תחילה על הקטנה, וחזר ובא הוא או אחיו על החירשת--לא פסל את הקטנה; והחירשת, צריכה גט: שביאת הקטנה מעולה מביאת החירשת, שהקטנה ראויה לאחר זמן; לפיכך יקיים הקטנה, שנבעלה תחילה. [כח] בא היבם תחילה על החירשת, וחזר ובא הוא או אחיו על הקטנה--פסל את החירשת; ומלמדין את הקטנה שתמאן, והחירשת יוצאה בגט.
ה,כו [כט] היו אחת פיקחת ואחת חירשת, בא היבם על הפיקחת, וחזר ובא הוא או אחיו על החירשת--לא פסל את הפיקחת; והחירשת, צריכה גט. בא היבם על החירשת, וחזר הוא או אחיו ובא על הפיקחת--פסל את החירשת, והחירשת יוצאה בגט; והפיקחת, בגט וחליצה.
ה,כז [ל] היו גדולה וקטנה, בא על הגדולה, וחזר הוא או אחיו ובא על הקטנה--לא פסל את הגדולה; ומלמדין את הקטנה שתמאן. בא על הקטנה, וחזר ובא הוא או אחיו על הגדולה--מלמדין את הקטנה שתמאן; ויקיים הגדולה, שבעילתה קונה קניין גמור.
ו,א יש אחין שהן ראויין לייבום, או לחליצה; ויש אחין שאינן ראויין, לא לייבום ולא לחליצה, ואין להן זיקה כלל, אלא יבמתו מותרת לזר. ויש אחין שהן ראויין לחליצה, ואינן ראויין לייבום; ויש אחין שהן ראויין לייבום, ואינן ראויין לחליצה.
ו,ב ואלו שאין להן זיקה כלל--סריס חמה, ואנדרוגינוס, מפני שאינן ראויין לוולד, ולא הייתה להן שעת הכושר.
ו,ג ואלו מייבמין ולא חולצין--החירש והשוטה והקטן, מפני שאין בהן דעת לחלוץ. וכשייבם החירש, אינו מוציא לעולם, מפני שבעילתו עושה אותה אשת איש גמורה, ואין גירושיו גמורין; ובן תשע שנים ויום אחד שייבם, אינו יכול לגרש עד שיגדיל, כמו שביארנו.
ו,ד ואלו חולצין ולא מייבמין--הספקות כגון שהייתה ספק ערווה, ופצוע דכא וכרות שופכה וכיוצא בהן ממיני הסירוס, והזקן ביותר שתשש כוחו וכשל; ואם בעל סריס אדם--קנה, שהרי הייתה להן שעת הכושר, ומוציא בגט, מפני שהוא אסור לבוא בקהל. והטומטום חולץ ולא מייבם, מפני שהוא ספק; ואם נקרע ונמצא זכר--רצה חולץ, רצה מייבם. ושאר כל האחין או חולצין או מייבמין.
ו,ה יש יבמות שהן ראויות לחליצה, או לייבום; ויש יבמות שהן ראויות לייבום, לא לחליצה; ויש יבמות שהן ראויות לחליצה, לא לייבום; ויש יבמות שאינן ראויות, לא לחליצה ולא לייבום, ואין עליהן זיקה כלל, ומותרות להינשא לזר.
ו,ו ואלו שמתייבמות ולא חולצות--החירשת והשוטה והקטנה, לפי שאין בהן דעת לקרות ולהבין; ואם רצה היבם לגרש את החירשת בגט אחר שיבעול אותה, הרי זה מגרש.
ו,ז ואלו חולצות ולא מתייבמות--איסורי לאוין, והשנייות, ואיסורי עשה, כמו שיתבאר. וכל אישה שהיא ספק מגורשת, חולצת ולא מתייבמת--שמא יפגע בערווה, שאשת אחיו שגירשה אסורה עליו משום ערווה.
ו,ח אבל מי שהיא מקודשת לאחיו בספק קידושין--הרי היא כשאר כל היבמות, וחולצת או מתייבמת: שאין כאן דבר לחוש לו. וכן אשת החירש וזקנה ועקרה, הרי הן כשאר כל היבמות--רצה חולץ, רצה מייבם: שזקנה ועקרה, הייתה להן שעת הכושר.
ו,ט [ח] ואלו שהן פטורות מן החליצה ומן הייבום--אשת סריס חמה ואנדרוגינוס, ואשת השוטה, ואשת הקטן, ואיילונית, ומי שהיא ערווה: שנאמר "ולא יימחה שמו, מישראל" (דברים כה,ו)--פרט לסריס חמה ואנדרוגינוס, ששמם מחוי, הואיל ואינן ראויין לוולד מתחילת ברייתן, הרי הן כמין בפני עצמו. "והיה, הבכור אשר תלד" (דברים כה,ו)--פרט לאיילונית, שאינה ראויה לוולד מתחילת ברייתה. "לא תהיה אשת המת" (דברים כה,ה)--פרט לאשת שוטה וקטן, מפני שאין להם אישות כלל. "ולקחה לו לאישה" (שם)--פרט לערווה, שאין לו בה ליקוחין.
ו,י [ט] כיצד יבמה שהיא ערווה על יבמה: כגון שהייתה אחות אשתו, או אימה, או בתה--הרי זו פטורה מן החליצה ומן הייבום; ואין לו עליה זיקה כלל, שנאמר "ולקחה לו לאישה וייבמה" (דברים כה,ה)--מי שראויה לליקוחין וקידושין תופסין בה, היא שהיא זקוקה ליבם.
ו,יא [י] הייתה היבמה אסורה על יבמה איסור לאו, או איסור עשה, או שהייתה שנייה--הרי זו חולצת, ולא מתייבמת: ומפני מה צריכה חליצה, מפני שיש בה ליקוחין; הואיל וקידושין תופסין בהן, הרי הן זקוקות ליבם.
ו,יב ומן הדין היה שיתייבמו, שהייבום מצות עשה, וכל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה, יבוא עשה וידחה את לא תעשה; אבל חכמים גזרו, שלא יתייבמו חייבי לאוין ולא שנייות--גזירה שמא יבוא עליה ביאה שנייה, והרי ביאתה אסורה ואין שם מצוה: שאין מצות עשה, אלא ביאה ראשונה בלבד.
ו,יג לפיכך אם עבר ובעל יבמתו האסורה משום לאו, או משום עשה, ואין צריך לומר שנייה--הרי זה קנה קניין גמור, ומוציאה בגט; והיא וכל צרותיה מותרות לזר, שהרי נפטרו. [יא] ויבמה שהיא אלמנה מן הנישואין, ובא עליה כוהן גדול--לא נפטרה צרתה, שאין עשה דוחה את לא תעשה ועשה, והואיל ולא קנה מן התורה קניין גמור, לא הותרה צרתה לזר עד שתחלוץ.
ו,יד [יב] הייתה היבמה ערווה על בעלה, כגון שעבר או טעה ולקח אחותו מאביו, ונפלה לפני אחיו--אין זו אשתו, שאין קידושין תופסין בה, ואינה לא בת ייבום, ולא בת חליצה; ואם הייתה לה צרה, חולצת או מתייבמת. ואם הייתה זו שהיא ערווה על הבעל, מותרת ליבם, ורצה היבם לישא אותה, ולייבם צרתה--הרשות בידו.
ו,טו [יג] הייתה היבמה אסורה על בעלה משום לאו, או משום עשה, או שהייתה שנייה לבעל, ולא הייתה אסורה על היבם מצד מאלו הצדדים--הרי זו מותרת ליבם: חוץ ממחזיר גרושתו משנישאת, ומת--שהיא חולצת, ולא מתייבמת.
ו,טז וכן יבמה שהיא ספק ערווה על היבם, או ספק ערווה על בעלה--הרי זו חולצת, ולא מתייבמת. לפיכך מי שקידש אישה בספק קידושין, ואחר כך מת אחיו שהיה נושא אחותה, ונפלה לו זו לייבום שהיא ספק אחות אשתו--הרי זו חולצת, ולא מתייבמת; ומוציא את אשתו בגט מספק. ושתיהן אסורות עליו--יבמתו, מפני שהיא ספק ערווה; וארוסתו, מפני שהיא ספק קרובת חלוצתו, שהיא כשנייה, כמו שביארנו.
ו,יז [יד] מי שמת אחיו והניח שתי נשים, האחת אסורה על יבמה משום ערווה, והשנייה אינה ערווה--כשם שהערווה פטורה מן החליצה ומן הייבום, כך צרתה פטורה; ולא נפלה לו זיקה על בית זה כלל, שנאמר "אשר לא יבנה את בית אחיו" (דברים כה,ט): בית שיש לו ליקוחין באיזו מהן שירצה, הוא שיש לו עליו זיקה; ובית שמקצתו אינו יכול לבנותו, שהרי אין לו ליקוחין--אינו בונה אפילו מקצתו שהיה מותר. ונמצאת צרת הערווה ערווה עליו, משום אשת אחיו--שהרי אין לו עליה זיקה.
ו,יח [טו] לפיכך ראובן שמת והניח שתי נשים, האחת ערווה על שמעון ושתיהן ראויות ללוי--אין לשמעון זיקה על בית זה, והרי שתיהן תחת זיקת לוי; ייבם לוי האחת מהן שהיא צרת ערווה של שמעון, והייתה לו אישה אחרת, ומת לוי, ונפלו שתיהן לפני שמעון--שתיהן פטורות מן החליצה ומן הייבום משמעון: האחת, מפני שהייתה צרת ערווה; והשנייה, מפני שהיא צרתה. וכן הדין בצרת צרתה עד סוף העולם--שכל אישה שאין לו עליה זיקה, באיסור אשת אח עומדת לעולם.
ו,יט [טז] וכן אשת אחיו שלא היה בעולמו, הואיל ואין לו עליה זיקה--שנאמר "כי יישבו אחים יחדיו" (דברים כה,ה), עד שיישבו שניהן בעולם. ואם לא היה ביניהן ישיבה בעולם--הרי זו ערווה עליו לעולם, משום אשת אח; ופוטרת צרתה.
ו,כ [יז] כיצד: ראובן שמת והניח אישה, נפלה לפני שמעון, ואחר שמת ראובן נולד לוי, בין שנולד קודם שייבם שמעון אשת ראובן בין שנולד אחר שייבמה--הרי אשת ראובן ערווה על לוי לעולם; לפיכך אם מת שמעון, ונפלה זו וצרתה לפני לוי--שתיהן פטורות מן החליצה, ומן הייבום.
ו,כא [יח] עשה שמעון מאמר ביבמתו אשת ראובן, ומת קודם שיכנוס אותה--הרי לוי חולץ לצרתה, ולא מייבם: שאין המאמר קונה ביבמה קניין גמור, כמו שביארנו.
ו,כב [יט] אישה שזינת תחת בעלה ברצון ובעדים, ומת קודם שיגרשנה, ונפלה לפני יבם--הרי היא פטורה מן החליצה, ומן הייבום; וכן צרתה כאילו הייתה ערווה על היבם: מפני שטומאה כתובה בה כעריות, שנאמר "והיא נטמאה" (במדבר ה,יג; במדבר ה,יד). אבל סוטה שמת בעלה קודם שישקנה מי המרים, או שאינה בת שתייה אלא בת גירושין--הרי זו חולצת, ולא מתייבמת; ואם הייתה לה צרה--הרי צרתה מותרת, וחולצת או מתייבמת.
ו,כג [כ] וכן שתי יבמות הבאות מבית אחד, שהייתה האחת מהן שנייה על היבם, או מחייבי לאוין, או מחייבי עשה, או איילונית--הרי צרתה מותרת, וחולצת או מתייבמת.
ו,כד אבל החולץ ליבמתו, והלכה אחות חלוצתו, או אימה, וכיוצא בהן ונישאת לאחיו, ולו אישה אחרת, ומת ונפלו שתיהן לפניו--כשם שקרובת חלוצתו אסורה עליו, כך צרתה אסורה; והרי שתיהן כשנייות לו, וחולצות ולא מתייבמות. ומפני מה אסרו צרת קרובת חלוצתו, מפני שמתחלפת בצרת חלוצתו.
ו,כה [כא] שתי יבמות הבאות מבית אחד, שהאחת מהן ערווה על היבם, והרי הערווה איילונית--צרתה מותרת, וחולצת או מתייבמת: הואיל והאיילונית אינה בת ייבום--הרי זו כמי שאינה, ונפלה זיקתו על צרתה בלבד.
ו,כו וכן אם גירש אחיו את הערווה או מיאנה בו קודם שימות, או שמתה בחיי בעלה, ואחר כך מת אחיו--הרי צרתה מותרת, וחולצת או מתייבמת: ואין אומרין הואיל ונעשת צרה לערווה שעה אחת, תיאסר לעולם, שאין הצרה אסורה, עד שתהיה צרת ערווה בשעת נפילה לייבום.
ו,כז [כב] הייתה זו שהיא ערווה על היבם מקודשת לאחיו שמת בספק, או מגורשת ממנו בספק, או שהייתה קטנה הראויה למאן ולא מיאנה באחיו בחייו, אף על פי שמיאנה ביבם--צרתה חולצת, ולא מתייבמת.
ו,כח [כג] הלכה צרת הערווה, ונישאת לאחר, ואחר כך נמצאת הערווה איילונית--תצא הצרה מבעלה, ומיבמה; וצריכה גט מבעלה, וחליצה מיבמה--כדי להתירה לשוק. [כד] ייבם היבם הצרה מפני שדימו שהערווה איילונית, ונמצאת הערווה שאינה איילונית--תצא מיבמה בגט, והוולד ממזר.
ו,כט [כה] שלושה אחין, שניים מהן נשואין שתי אחיות, ואחד נשוי נוכרית--מת הנשוי נוכרית, ואחר כך מת אחד מבעלי אחיות--הרי הנוכרית חולצת, ולא מתייבמת, מפני שהיא צרת אחות אשתו, בזיקת אחיו שמת אחרון. ולא עוד אלא אפילו גירש אחד מבעלי אחיות את אשתו, אחר שמת הנשוי נוכרית ומת המגרש--הרי הנוכרית חולצת, ולא מתייבמת: הואיל ונעשת צרת אחות אשתו בזיקה שעה אחת--שאם תתייבם, שמא יבואו לייבם אותה ואפילו לא גירש זה שמת אחרון את אשתו.
ו,ל [כו] ומפני מה לא גזרו דבר זה בנישואין, שהרי צרת ערווה בנישואין, אם גירש את הערווה ומת--צרתה מותרת ליבם, כמו שביארנו: מפני שאיסור צרת הערווה בנישואין, ידוע לכול, ואינן באין להתיר הצרה, אם לא גירש הערווה; ואיסור צרת ערווה בזיקה, אינו ידוע לכול, ובאין להתיר הצרה, ואפילו לא נתגרשה הערווה.
ו,לא [כז] שלושה אחין נשואין שלוש נשים נוכרייות, מת אחד מהן, ועשה השני מאמר ביבמתו, ומת קודם שיכנוס, ונפלו שתיהן לפני היבם--הרי אלו חולצות, ולא מתייבמות: מפני שבעלת המאמר עליה זיקת שני יבמין, ונמצאת כאילו היא אשת שני מתים; ודרשו חכמים ואמרו "אשת המת" (דברים כה,ה), לא אשת שני מתים. לפיכך כל אישה שעליה זיקת שני יבמין, חולצת ולא מתייבמת; וכן צרתה: ואיסורן מדברי סופרים.
ו,לב [כח] ומפני מה לא יחלוץ לבעלת המאמר שעליה זיקת שני יבמין, וייבם צרתה--גזרה שלא יאמרו שתי יבמות הבאות מבית אחד, אחת חולצת ואחת מתייבמת; ולפיכך אסרו אף צרתה.
ו,לג [כט] עשה מאמר ביבמתו, ונתן גט למאמרו, ומת--חזרה להיתרה, שהמאמר שאסרה הרי ביטלו; ורצה חולץ לה, רצה מייבם.
ו,לד [ל] בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו, ומת כשהוא קטן, ונפלה פעם שנייה לפני אחיו הגדול--הרי זו חולצת, ולא מתייבמת: שביאת בן תשע כמאמר מן הגדול, כמו שביארנו; ונמצא עליה, זיקת שני יבמין.
ו,לה [לא] מי שחצייה שפחה וחצייה בת חורין, שנתקדשה לראובן, ונשתחררה, וחזרה ונתקדשה לשמעון, ומתו שניהם--מתייבמת ללוי, ואינה אשת שני מתים: אם קידושי ראובן קידושין, אין קידושי שמעון כלום; ואם קידושי שמעון קידושין, אין קידושי ראובן כלום.
ז,א שניים מן האחין נשואין לשתי אחיות, ומתו שניהן, ולא נודע איזה מהן מת ראשון--הואיל ואי אפשר לייבם שתיהן, והרי זיקה נפלה על שתיהן--שתיהן חולצות, ולא מתייבמות: ואפילו הייתה אחת מהן אסורה על היבם משום שנייה, או מחייבי עשה, או מחייבי לאוין--הרי אלו חולצות, ולא מתייבמות. אבל אם הייתה אחת מהן ערווה עליו, כגון שהייתה אם אשתו, או בתה--הרי אחותה מותרת לו, ורצה חולץ רצה מייבם: שהרי לא נפלה זיקתו על שתיהן, שאין זיקה על הערווה.
ז,ב הייתה אחת מהן אסורה על יבם זה משום ערווה, והאחרת אסורה על היבם השני משום ערווה--האסורה לזה מותרת לאחיו, והאסורה לזה מותרת לאחיו, שהרי נפלה זיקת כל אח מהן, על המותרת לו בלבד; ורצה חולץ לזו המותרת לו, רצה מייבם.
ז,ג מת אחד מן האחין, ונפלה אשתו לייבום, ואחר כך מת שני, ונפלה אשתו שהיא אחות הראשונה לייבום, והרי שתיהן קיימות--שתיהן חולצות ולא מתייבמות, כמו שביארנו. [ד] מתה האחרונה--חזרה הראשונה להיתרה, וחולצת או מתייבמת. מתה הראשונה--הרי האחרונה באיסורה עומדת, וחולצת ולא מתייבמת: שהרי לא הייתה ראויה לייבום, בשעת נפילתה.
ז,ד וכן אם קדם אחד מן האחין, וחלץ לאחרונה--הותרה הראשונה לשאר האחין: שהרי הזיקה שאסרה אותה, הסירה אחיו בחליצתו. [ה] וכן אם הייתה הראשונה ערווה על אחד מהן, וקדם וייבם את האחרונה שהיא מותרת לו--הותרה הראשונה לשאר האחין: שהרי האחרונה שאסרה אותה עליהן, נתייבמה למותר לה.
ז,ה אבל אם הייתה האחרונה היא שאסורה על אחד מהן בלבד משום ערווה, הרי הוא מייבם לראשונה. ושאר האחין אסורין בשתיהן, וחולצין ולא מייבמין כמו שביארנו; ואם קדמו וכנסו כל אחד אחת מן האחיות, מוציאין אותן מהן.
ז,ו שלושה אחין, שניים מהן נשואין לשתי אחיות, מת אחד מבעלי אחיות, ועשה השלישי ביבמתו מאמר, ואחר כך מת בעל האחות השני, ונפלה האחות השנייה לפני האח השלישי--הרי זה נותן גט לבעלת המאמר, וחולץ לה; וחולץ לאחותה האחרונה, כדי להתירן לזר.
ז,ז מת זה שעשה המאמר, והייתה לו אישה אחרת, ונפלו שתיהן לפני בעל האחות--בעלת המאמר פטורה מן החליצה ומן הייבום, שהרי היא אחות אשתו; והאישה האחרת, חולצת ולא מתייבמת, שאין המאמר קונה קניין גמור, עד שיפטור את הצרה.
ז,ח אחד מן היבמין שקידש אחות יבמתו--אומרין לו, המתן ואל תגרשנה ואל תישאנה עד שייבם אחיך, או יחלוץ, ליבמה זו הזקוקה לכולכם. חלץ לה אחיו, או ייבמה, או שמתה היבמה--הרי זה יכנוס ארוסתו; מתו אחיו כולם--מוציא את ארוסתו בגט, ויבמתו בחליצה. ואם מתה ארוסתו, בין שמתה קודם מיתת האחין בין שמתה לאחר מיתתן--חזרה היבמה להיתרה, ורצה מייבם רצה חולץ.
ז,ט שלושה אחין, שניים מהן נשואין לשתי אחיות, ויש לכל אחת משתיהן צרה, ומתו הנשואין את האחיות, ונפלו האחיות וצרותיהן לייבום--אם חלץ לצרות, נפטרו אחיות; אבל אם חלץ לאחיות, לא נפטרו צרותיהן עד שיחלצו הצרות: מפני שחליצת אחיות, חליצה שאינה מעולה; וחליצה שאינה מעולה, אינה פוטרת את הצרה, כמו שביארנו.
ז,י וייראה לי, שכך הדין בשתי יבמות הבאות מבית אחד, והאחת מהן אסורה על יבמה משום שנייה וכיוצא בה, או מחייבי לאוין, או מחייבי עשה--שאם חלץ לאסורה, לא הותרה צרתה; חלץ לצרה, הותרה האסורה.
ז,יא שלושה אחין, שניים מהן נשואין שתי אחיות, והשלישי נשוי נוכרית, מת אחד מבעלי אחיות, וייבם הנשוי נוכרית את אשתו, ואחר כך מתה אשתו של שני, ואחר כך מת השלישי, ונפלו שתי נשיו לפני השני, שאין לו אישה--הרי אלו פטורות מן החליצה, ומן הייבום: האחת, מפני שהייתה אחות אשתו בשעה שמת אחיו הראשון, נאסרה עליו לעולם משום אשת אח, כדין אשת אחיו שלא היה בעולמו; והנוכרית, משום צרתה.
ז,יב וכן שני אחין נשואין לשתי אחיות, ומת אחד מהן, ואחר כך מתה אשתו של שני--הרי זו אסורה עולמית, הואיל ונאסרה עליו שעת נפילה. אבל המגרש את אשתו, והחזירה ומת--הרי זו מותרת ליבם: ואף על פי שהרי נאסרה עליו בחיי אחיו, בשעה שגירשה, הרי חזרה להיתרה, וכשמת אחיו בהיתרה הייתה עומדת.
ז,יג קטנה שהשיאה אביה, וגירשה בעלה, והחזירה ומת, ועדיין היא קטנה--הרי זו אסורה ליבם: מפני שגירושיה גירושין גמורין, שהרי אביה השיאה; ואין חזרתה חזרה גמורה, שאין קידושי קטנה גמורין, כמו שביארנו. [יד] והוא הדין למגרש פיקחת, ונתחרשה, והחזירה ומת, והניחה חירשת--שהיא אסורה ליבם, ואינה חולצת ולא מתייבמת. וצרת קטנה זו, או חירשת זו--חולצת או מתייבמת. ואם החזירה כשהיא קטנה או חירשת, וגדלה או נתפקחה אצלו, ואחר כך מת--הרי זו מותרת ליבמה.
ז,יד [טו] שני אחין נשואין לשתי אחיות, היו שתיהן קטנות הראויות למאן או חירשות, ומת אחד מהן--תצא משום אחות אישה, ופטורה מן החליצה ומן הייבום. היו אחת גדולה ואחת קטנה, ומת בעל הקטנה--תצא משום אחות אישה; מת בעל הגדולה--מלמדין את הקטנה שתמאן בבעלה, ותהיה גדולה זו מותרת ליבמה.
ז,טו [טז] שני אחין חירשין נשואין לשתי אחיות פיקחות, או חירשות, או אחת פיקחת ואחת חירשת, וכן שתי אחיות חירשות נשואות לשני אחין פיקחין, או חירשין, או אחד פיקח ואחד חירש, ומת אחד מהן--אשתו פטורה מן החליצה ומן הייבום, משום אחות אישה: שהרי אין נישואי אחד משניהן, נישואין גמורין.
ז,טז [יז] שני אחין אחד פיקח ואחד חירש, נשואין לשתי אחיות פיקחות, או אחת חירשת ואחת פיקחת, והרי היא אשת הפיקח--מת החירש--תצא אשתו, משום אחות אישה. מת הפיקח--הואיל ונישואי הפיקח שמת נישואין גמורין וזיקת זה החירש גמורה, ונישואי החירש אינן נישואין גמורין--הרי זה מוציא את אשתו בגט, מפני שאחותה זקוקה לו; ואשת אחיו הפיקח אסורה לעולם, שאינו יכול לכנוס מפני אחותה, ולא יחלוץ, מפני שהוא חירש.
ז,יז [יח] ולמה גזרו חכמים שיוציא זה החירש אשתו החירשת, והן אינן בני חיוב, אלא הרי הן כקטן אוכל נבילות, שאין בית דין מצווין להפרישו: אמרו חכמים, אם תשב אשתו עימו, נמצאת אחותה נישאת לזר, ויאמרו נפטרה משום אחות אישה; לפיכך מוציא החירש אשתו בגט, כדי שתהיה אחותה אסורה לעולם.
ז,יח [יט] וכן שני אחין פיקחין נשואין לשתי אחיות, אחת פיקחת ואחת חירשת--מת בעל החירשת, תצא משום אחות אישה. מת בעל הפיקחת, מוציא את אשתו החירשת בגט; ואת אשת אחיו בחליצה, מפני שהוא פיקח ויכול לחלוץ.
ז,יט [כ] שני אחין אחד פיקח ואחד חירש, והחירש נשוי שתי נשים פיקחות, האחת מהן ערווה על הפיקח, ומת החירש--שתיהן פטורות על כל פנים: אם נישואי הערווה נישואין, הרי השנייה צרתה ופטורה; ואם אין נישואי הערווה נישואין, כך לא יהיו נישואי צרתה נישואין. [כא] הייתה בתו וכיוצא בה חירשת, ונשואה לאחיו הפיקח--צרתה חולצת, ולא מתייבמת: שאין נישואי החירשת גמורין.
ז,כ [כב] כל מקום שאמרנו בהלכות אלו שתי אחיות--אחד שתי אחיות, או אישה ובתה, או אישה ובת בתה, וכיוצא בהן: עניין הדברים--שהן שתי נשים שהאחת מהן ערווה עם האחרת, ואי אפשר לישא שתיהן משום ערווה. וכן כל מקום שנאמר אחות אשתו, או אחות יבמתו--אחד אחותה, או אימה, או בתה: עניין הדברים--אחת מקרובותיה, שהן ערווה עימה.
ח,א מי שקידש אחת משתי אחיות, ואין ידוע איזו מהן קידש, ומת, ולו אח אחד--חולץ לשתיהן, כדי להתירן לאחרים. היו לו שני אחין: אחד חולץ לאחת מהן בתחילה; והשני מייבם לשנייה על כל פנים--אם זו היא שקידש אחיו, הרי ייבם אותה, ואם אינה אשת אחיו, הרי נשא אישה משאר הנשים, ואחותה שהייתה אשת אחיו, כבר נחלצה.
ח,ב אבל לא ייבם האחת תחילה--שמא האחרת היא אשת אחיו, ונמצא שנשא קרובת זקוקתו; קדמו שני האחים, וכנסו שתי היבמות--אין מוציאין מידן.
ח,ג [ב] שניים שקידשו שתי אחיות, זה אינו יודע איזו קידש, וזה אינו יודע איזו קידש, ומתו שניהן--לזה אח, ולזה אח--זה חולץ לשתיהן, וזה חולץ לשתיהן. לזה אח אחד, ולזה שניים--היחידי, חולץ לשתיהן בתחילה; והשניים, אחד חולץ ראשון, והשני מייבם. ואם קדמו וכנסו--אין מוציאין מידן, ואפילו היו כוהנים: שהחליצה שחלץ היחידי, מספק חלץ; והחלוצה אסורה לכוהן מדברי סופרים, ובספק חלוצה לא גזרו.
ח,ד [ג] היו לזה שני אחין, ולזה שני אחין--אחיו של זה חולץ לאחת, ואחיו של זה חולץ לאחת; ואחר כך האח השני של זה מייבם חלוצתו של זה, והאח השני של זה מייבם חלוצתו של זה. קדמו שני אחין, וחלצו לשתיהן--לא ייבמו שני האחין האחרים; אלא אחד חולץ בתחילה, ואחד מייבם לשנייה. ואם קדמו וכנסו, אין מוציאין מידן.
ח,ה [ד] האישה שהיו לה בנים, והיו לכלתה בנים, ונתעברה האישה ונתעברה כלתה, וילדו שתיהן במחבואה אחת, ונתערבו שני הילדים והגדילו התערובות, ונשאו נשים ומתו--כיצד הן ניתרות: בני הכלה חולצין לשתיהן תחילה, ולא מייבמין--שכל אחת משתיהן ספק שהיא אשת אחיו ותהיה מותרת לו, ספק שהיא אשת אחי אביו והיא ערווה עליו. אבל בני הזקנה, או חולצין או מייבמין: שאם היא זו אשת אחיו, הרי ייבמה; ואם היא אשת בן אחיו, מותרת היא לו--שכבר נחלצה.
ח,ו [ה] מתו הבנים הידועים של זקנה ושל כלתה, והרי בני התערובת קיימין--בני התערובת לנשי בני הזקנה, חולצין ולא מייבמין: שהיא ספק אשת אחי אביו, שהיא ערווה עליו. ולנשי בני הכלה: אחד חולץ בתחילה. ואחד מייבם על כל פנים--אם בן הכלה הוא זה שחלץ תחילה, הרי חלץ אשת אחיו, והשני מן התערובת הוא בן הזקנה, ומותר לו לישא אשת בן אחיו אחר שנחלצה מיבמה; ואם זה שחלץ תחילה הוא בן הזקנה, הרי חלץ לאשת בן אחיו ולא עשה כלום, והשני מן התערובת הוא בן הכלה, והרי ייבם אשת אחיו.
ח,ז [ו] מי שלא שהת אחר בעלה שלושה חודשים, ונישאת וילדה, ואין ידוע אם בן תשעה לראשון אם בן שבעה לאחרון, והיו לה בנים מן הראשון ומן השני--אם מת זה הבן הספק--בני הראשון ובני האחרון חולצין לאשתו, ולא מייבמין: שכל אחד מהן שיבוא לייבם, שמא אינו אחיו מאביו; והרי הוא אחיו מאימו בוודאי, ואשת אחיו מאימו אסורה על האדם לעולם משום ערווה. וכן זה הבן הספק--חולץ לנשותיהן, ולא מייבם.
ח,ח [ז] היה בן לראשון ובן לשני, שלא מאישה זו שנישאת בתוך זמן, ומת אחד מהן--הרי זה הבן הספק, חולץ לאשת זה שמת או מייבם: שאם אחיו מאביו הוא, הרי ייבם את אשתו; ואם אינו אחיו מאביו--הרי אין ביניהן אחווה כלל, לפיכך מותר לו לישא את אשתו.
ח,ט [ח] מת הבן הספק: אחד משני הבנים הוודאיין, חולץ לאשתו תחילה; והשני מייבם על כל פנים--אם אחיו הוא, הרי ייבם את אשתו, ואם אינו אחיו ובן האב האחר הוא, הרי נחלצה מאחי בעלה.
ח,י [ט] מי שהלך בעלה למדינה אחרת ושמעה שמת ונישאת, ואחר כך בא הבעל הראשון, ומתו שניהן, לזה אחין ולזה אחין--אחיו של זה ואחיו של זה, חולצין ולא מייבמין.
ח,יא [י] חמש נשים שהיה לכל אחת מהן בן ידוע, ונתעברו חמשתן וילדו כאחת במחבואה אחת, ונתערבו הוולדות והגדילו התערובת, ונשאו נשים ומתו החמישה אנשים, ונפלו חמש הנשים לפני החמישה הבנים הוודאיין, שאין אחד מהן יודע איזו היא אשת אחיו--כיצד תקנתן: ארבעה מהן, חולצין לאחת תחילה; והחמישי, יישא זו שנחלצה ארבע חליצות על כל פנים.
ח,יב [יא] כיצד: אם אשת אחיו היא, הרי ייבם אותה; ואם אינה אשת אחיו--הרי היא אשת אח אחד מהארבעה, והרי חלצו לה ארבעתן תחילה. וכן השנייה--חולצין לה ארבעה, והאחד מן הארבעה זה שנשא הראשונה; והחמישי, יישאנה. עד שנמצאו הבנים החמישה נשאו החמש נשים, אחר שנחלצה כל אחת מהן ארבע חליצות.
ח,יג [יב] ולעולם היזהר בכל הספקות בעיקרים אלו: שכל מי שנסתפק לך שמא בת חליצה היא לאיש זה, או אינה צריכה לחליצה ממנו--אינה ניתרת להינשא לזר, עד שיחלוץ לה אותו האיש; וכל מי שיסתפק לך שמא ביאתה אסורה על איש זה, בין מדברי תורה בין מדברי סופרים--אינה מתייבמת לו. וכל שנחלצה חליצה מעולה, או נבעלה בעילה כשרה--הותרה צרתה לזר.
ח,יד [יג] ועל דרך זו תבין ותורה, בכל הספקות שיארעו לעניין ייבום וחליצה--שהרי ביארנו כל העיקרין שעליהן תסמוך ותדע מי הוא שחולץ, ומי הוא שמייבם, ומי היא הפטורה מן החליצה ומן הייבום, ומי היא הראויה לייבום.