הלכות פרה אדומה

יש בכללן שתי מצוות עשה; וזה הוא פרטן:  (א) דין פרה אדומה; (ב) דין טומאת מי נידה וטהרתן.  וביאור שתי מצוות אלו בפרקים אלו.
 

הלכות פרה אדומה פרק א

א,א  מצות פרה אדומה, שתהיה בת שלוש שנים או בת ארבע; ואם הייתה זקנה, כשרה, אלא שאין ממתינין לה, שמא תשחיר ותיפסל.  ואין לוקחין עגלה, ומגדלין אותה--שנאמר "ויקחו אליך פרה" (במדבר יט,ב), לא עגלה.  מצאו עגלה--פוסקין עליה דמים, ותהיה אצל בעליה עד שתגדיל ותיעשה פרה; ולוקחין אותה מתרומת הלשכה.

א,ב  זה שנאמר בתורה "תמימה" (במדבר יט,ב)--תמימת אדמות, לא תמימת קומה; אלא אם הייתה ננסה, כשרה כשאר הקודשים.

א,ג  היו בה שתי שערות לבנות או שחורות, בתוך גומה אחת, או בתוך שתי כוסות והן מוכיחות זו על זו--פסולה.  [ג] היו בה שתי שערות עיקרן מאדים וראשן משחיר, עיקרן משחיר וראשן מאדים--הכול הולך אחר העיקר; וגוזז במספריים את ראשן המשחיר, ואינו חושש משום גיזה בקודשים--שאין כוונתו לגזוז.

א,ד  וצריך שיישאר מן המאדים, כדי שתינטל בזוג--שכל שערה שאינה ניטלת בזוג, הרי היא כאילו אינה; לפיכך אם היו בה שתי שערות לבנות או שחורות, שאינן נלקטין בזוג--הרי זו כשרה.

א,ה  היו קרניה או טלפיה שחורים, יגוד; גלגל העין והשיניים והלשון, אין מראיהן פוסלין בפרה.  [ו] הייתה בה יבולת, וחתכה--אף על פי שצמח במקומה שיער אדום, פסולה.

א,ו  [ז] כל המומין הפוסלין הקודשים--פוסלין בפרה, שנאמר "אשר אין בה מום" (במדבר יט,ב); הייתה יוצא דופן, או מחיר, או אתנן, או טריפה, או שנרבעה--פסולה:  שכל הפוסל את הקודשים למזבח, פוסל את הפרה, אף על פי שהיא כקודשי בדק הבית, הואיל וקראה הכתוב "חטאת" (במדבר יט,ט; במדבר יט,יז).  ומותר ליקח אותה מן הגוי; ואין חוששין שמא רבעה הגוי, שאינו מפסיד בהמתו.

א,ז  יתרה פרה על הקודשים, שהעבודה פוסלת בה--שנאמר "אשר לא עלה עליה, עול" (במדבר יט,ב), ובעגלה ערופה הוא אומר "אשר לא עובד בה, אשר לא משכה, בעול" (דברים כא,ג):  מה עול האמור בעגלה, עשה שאר עבודות כעול--אף עול האמור בפרה, יפסול בה שאר עבודות כעול.  אלא שהעול פוסל, בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה; ושאר עבודות, אין פוסלות אלא בשעת עבודה.  כיצד:  קשר עליה העול--אף על פי שלא חרשה בו, פסולה; הכניסה לדוש, אינה נפסלת עד שידוש בה.  וכן כל כיוצא בזה.

א,ח  רכב עליה, נשען עליה, נתלה בזנבה ועבר בה את הנהר, קיפל עליה את המוסרה, נתן טליתו עליה, נתן עליה כסות של שקים--פסולה.  קשרה במוסרה--אם הייתה מורדת וצריכה שמירה, כשרה; ואם לא הייתה צריכה, פסולה--שכל שמירה שאינה צריכה, משאוי הוא.

א,ט  עשה לה סנדל שלא תחליק, פרס טליתו עליה מפני הזבובין--כשרה.  זה הכלל--כל שהוא לצורכה, כשרה; לצורך אחר, פסולה.

א,י  נעשית בה מלאכה מאליה, או שעלה עליה דבר מאליו--אם לרצונו, פסולה:  שנאמר "אשר לא עובד בה" (דברים כא,ג)--שאם עובד בה לרצונו, הרי זה כמי שעבד בה.  לפיכך אם שכן עליה עוף, כשרה.  עלה עליה זכר, פסולה; ואין צריך לומר שהמעוברת, פסולה.

א,יא  הכניסה לרבקה, ודשה מאליה--כשרה; הכניסה כדי שתינק, ותדוש--פסולה, שהרי עשת לרצונו.  וכן כל כיוצא בזה.

א,יב  [ח] פרה שנולד בה פסול, תיפדה.  וכן אם מתה, תיפדה מפני עורה; אבל לא להאכיל בשרה לכלבים.  [ט] נשחטה לשם חולין--תיפדה, ואינה מכפרת; נשחטה על גב מערכתה, אין לה פדיון עולמית.  [י] לקחו פרה, ומצאו אחרת נאה ממנה--הרי זו תיפדה שלא במום.

א,יג  אף כוהן הדיוט, כשר לשריפת הפרה--שנאמר "ונתתם אותה, אל אלעזר הכוהן" (במדבר יט,ג), ועדיין אהרון היה קיים; ומפי השמועה למדו זו נעשת באלעזר, ושאר כל הפרות בין בכוהן גדול בין בכוהן הדיוט.  [יב] והעושה אותה--לובש ארבעה כלים של כוהן הדיוט, בין שעשה אותה כוהן גדול בין שעשה אותה כוהן הדיוט.

א,יד  [יג] כל העוסקין בפרה מתחילה ועד סוף, שהיו טבולי יום--כשרים למעשה הפרה ולקדש ולהזות מאפרה, ואף על פי שעדיין לא העריב שמשן:  שזה שנאמר בכל הפרשה "איש טהור" (במדבר יט,ט; במדבר יט,יח), הוא הטהור למעשר שני; אף על פי שאינו טהור לתרומה, עד שיעריב שמשו--הרי הוא טהור לפרה.

א,טו  [יד] הצדוקיין היו אומרים שאין מעשה הפרה כשר, אלא במעורבי שמש; לפיכך היו בית דין בבית שני מטמאין את הכוהן השורף את הפרה בשרץ וכיוצא בו, וטובל, ואחר כך עוסק בה--כדי לבטל דברי אלו הזדים שמורים מהעולה על רוחם, לא מן הקבלה.  וכן כל הכלים שמכניסין לתוכן אפר הפרה, כולן טבולי יום היו.

א,טז  [טו] החותך שפופרת של קנה להניח בה אפר חטאת--יטמא אותה, ויטבילנה; ואחר כך יניח בה.  והחותך את השפופרת והמטבילה--טעון טבילה, מפני שעשיה כטמא מת בשביעי שלו; לפיכך אינה צריכה הזיה שלישי ושביעי, אלא מטמאה--כדי להראות לצדוקיין, ומטבילה ונותן בה.
 

הלכות פרה אדומה פרק ב

ב,א  מעלות יתרות עשו בטהרת פרה אדומה, והרחקות גדולות הרחיקו מטומאת המת בכל מעשיה:  מפני שהיא כשרה בטבולי יום, חשו שמא יבואו לזלזל בה.  ומפני זה כשמפרישין הכוהן השורף אותה, מפרישין אותו ללשכה מוכנת בעזרה, ובית אבן הייתה נקראת, מפני שכל כליה כלי אבנים שאין מקבלין טומאה; ובכלי האבן היה משתמש, כל שבעת ימי ההפרשה.  ולא היו אחיו הכוהנים נוגעין בו, כדי להרבות בטהרתו.

ב,ב  שבעת ימים קודם שריפת הפרה, מפרישין כוהן השורף אותה מביתו--כשם שמפרישין כוהן גדול, לעבודת צום הכיפורים; ודבר זה, קבלה ממשה רבנו.  וכן מפרישין אותו מאשתו--שמא תימצא נידה, ויהיה טמא שבעת ימים.

ב,ג  הלשכה שהיה יושב בה כל שבעה, צפונית מזרחית הייתה, כדי להזכירו שזו כחטאת הנשחטת בצפון, אף על פי שהיא נשחטת בחוץ.

ב,ד  כל יום ויום משבעת ימי ההפרשה, מזין עליו מי חטאת, שמא נטמא למת, והוא לא ידע--חוץ מיום רביעי להפרשה, שאינו צריך הזיה:  לפי שאי אפשר שיהיה לא שלישי לטומאתו, ולא שביעי--שאין הזיה בשביעי עולה משום הזית שביעי, עד שיזה בשלישי מלפניה.  ומן הדין היה שאינו צריך הזיה, אלא בשלישי ושביעי להפרשה בלבד; וזה שמזין יום אחר יום, מעלה יתרה עשו בפרה.

ב,ה  ברביעי בשבת, היו מפרישין אותו, כדי שיחול רביעי שלו, להיות בשבת:  שההזיה אינה דוחה שבת, וברביעי אינו צריך הזיה.

ב,ו  בכל יום ויום מימי ההפרשה שמזין עליו בהן, מזין עליו מאפר פרה מן הפרות שנשרפו כבר; ואם לא היה שם אלא אפר פרה אחת בלבד, מזין ממנו עליו כל השישה.

ב,ז  כשמזין עליו בימי ההפרשה, אין מזה עליו אלא אדם שלא נטמא במת מעולם, שהמזה צריך שיהיה טהור; ואם תאמר יזה עליו איש שנטמא, והוזה עליו--שמא זה שהזה עליו, לא היה טהור מטומאת מת.  וכן הכלים שממלאין בהן ומקדשין להזות על הכוהן השורף--כולם כלי אבנים היו, שאין מקבלין טומאה.  וכל הדברים האלו, מעלות יתרות הן שעשו בה.

ב,ח  וכיצד יימצא איש, שלא נטמא במת מעולם.  חצרות היו בירושלים בנויות על גבי הסלע, ותחתיהן חלול, מפני קבר התהום; ומביאין היו נשים עוברות, ויולדות שם, ומגדלות שם את בניהן.

ב,ט  וכשירצו להזות על הכוהן השורף, מביאין שוורים מפני שכרסיהן נפוחות; ומניחין על גביהן דלתות, ויושבין התינוקות על גבי הדלתות, כדי שיהיה אוהל מבדיל בינם ובין הארץ, מפני קבר התהום; וכוסות של אבן בידם, והולכין עד לשילוח.  הגיעו לשילוח, יורדין שם וממלאין--שאין לחוש שם מפני קבר התהום, שאין דרך בני אדם לקבור בנהרות; ועולין, ויושבין על גבי הדלתות.

ב,י  והולכין עד שמגיעין להר הבית.  הגיעו להר הבית, יורדין ומהלכין על רגליהן, מפני שכל הר הבית והעזרות, תחתיהן היה חלול מפני קבר התהום; ומהלכין עד פתח העזרה, ובפתח העזרה היה קלל של אפר.  נוטלין האפר, ונותנין במים שבכוסות, ומזין על הכוהן השורף.

ב,יא  ומטבילין היו את התינוקות שממלאין ומקדשין ומזין על השורף, שאף על פי שהן טהורין מטומאת המת--שמא נטמאו בטומאה אחרת.

ב,יב  [ח] תינוק שטבל למלאות ולהזות--לא ימלא בכלייו תינוק אחר, אף על פי שטבל; ותינוק שטבל להזות על כוהן זה--אינו מזה על כוהן אחר, עד שיטבול לשם מעשה זה הכוהן.  וכן כלים שטיהרום לחטאת זו--לא יתעסקו בהן בפרה אחרת, עד שיטבילום לשמה.  וכל הדברים האלו, מעלות יתרות בפרה.
 

הלכות פרה אדומה פרק ג

ג,א  אין שורפין את הפרה אלא חוץ להר הבית, שנאמר "והוציא אותה אל מחוץ למחנה" (במדבר יט,ג); ובהר המשחה, היו שורפין אותה.  וכבש היו עושין, מהר הבית להר המשחה; ותחתיו בנוי כיפין כיפין, וכיפה על כל שני כיפין, כדי שיהיו שני רגלי הכיפה על גג שני כיפין שתחתיה, כדי שיהיה תחת הכול חלול--מפני קבר התהום.  אף מקום שריפתה ומקום הטבילה, שהיו בהר המשחה--תחתיהן חלול, מפני קבר התהום.  והפרה והשורף וכל המסעדין בשריפתה, יוצאין מהר הבית להר המשחה על גבי כבש זה.

ג,ב  כיצד שורפין אותה:  זקני ישראל היו מקדימין ברגליהן להר המשחה, ובית הטבילה היה שם; וכוהן והמסעדין בשריפתה והפרה יוצאין על הכבש, ובאין להר המשחה.  ומטמאין את הכוהן, וסומכין הזקנים ידיהם על הכוהן, ואומרין לו, טבול אחת.  ואם היה כוהן גדול, אומרין לו, אישי כוהן גדול, טבול אחת.

ג,ג  ירד וטבל, עלה ונסתפג.  ועצים מסודרין היו שם, עצי ארזים ארונים וברושים, ועצי תאנה חלקה.  ועושין מערכה כמין מגדל, ומפתחין בה חלונות, כדי שתהיה האור מלבבת בהן; ומראה המערכה במערב.

ג,ד  וכופתין את הפרה, בחבל של מגג; ונותנין אותה על גבי המערכה, ראשה לדרום ופניה למערב.  והכוהן עומד במזרח, ופניו למערב; שוחט בימינו, ומקבל הדם בשמאלו.  ומזה באצבעו הימנית מן הדם שבכפו השמאלית, שבע פעמים כנגד בית קודש הקודשים--על כל הזיה, טבילת אצבע בדם:  ושיירי הדם שבאצבע, פסולין להזיה; לפיכך על כל הזיה, מקנח אצבעו בגופה של פרה.

ג,ה  גמר מלהזות, קינח את ידיו בגופה של פרה; וירד מן המערכה, והצית את האש בעצים קטנים, והכניסן תחת עצי המערכה, ותתחיל האש בה.  והכוהן עומד ברחוק, ומשמר לה עד שיצת האור ברובה, ותיקרע בטנה.

ג,ו  ואחר כך נוטל עץ ארז, ואיזוב אין פחות מטפח, וצמר צבוע בתולעת משקל חמש סלעים.  ואומר לעומדין שם, עץ ארז זה, עץ ארז זה, עץ ארז זה, איזוב זה, איזוב זה, איזוב זה, שני תולעת זה, שני תולעת זה, שני תולעת זה--שלושה פעמים על כל אחד ואחד; והן אומרין לו הין, הין, הין--שלושה פעמים על כל אחד ואחד.

ג,ז  וכל כך למה:  לפי שמיני ארזים שבעה הן, ומיני איזוב ארבעה.  והצבוע אדום--יש שצובעין אותו בפואה, ויש שצובעין אותו בלכא, ויש שצובעין אותו בתולעת; והתולעת--היא הגרגרים האדומים ביותר הדומים לגרעיני החרובים, והן כמו האוג, ותולעת כמו יתוש יש בכל גרגר מהן.  לפיכך מודיע לכול ומגלה להן, שאלו הן המינים האמורין בתורה.  והאיזוב האמור בתורה--הוא האיזוב שאוכלין אותו בעלי בתים, ומתבלין בו הקדירות.

ג,ח  האיזוב והארז והתולעת, שלושתן מעכבין זה את זה.  וכורך האיזוב עם הארז בלשון של שני, ומשליך אל תוך בטנה--שנאמר "אל תוך שריפת הפרה" (במדבר יט,ו).  ואינו משליך קודם שיצת האור ברובה, ולא אחר שתיעשה אפר; ואם השליך, פסולה:  שנאמר "אל תוך שריפת הפרה"--לא קודם שיצת האור ברובה, ולא אחר שתיעשה אפר.

ג,ט  בין שהשליך שלושתן כאחת, בין שהשליך זה אחר זה, בין שהשליך לתוך גופה, או לתוך שריפתה, בין שנקרעה מאליה ואחר כך השליך, בין שקרעה בידו או בכלי--כשרה.

ג,י  [ג] נגמרה שריפתה--חובטין אותה במקלות, היא וכל עצי המערכה שנשרפה בהן, וכוברין את הכול בכברות.  וכל שחור שאפשר שייכתש ויהיה אפר, בין מבשרה בין מן העצים--כותשין אותו עד שייעשה אפר; ושאין בו אפר, מניחין אותו.  וכל עצם מעצמיה שנשאר בלא שריפה--בין כך ובין כך, היה נכתש.

ג,יא  [ד] אין מכניסין מאפרה כלום להניחו בעזרה, שנאמר בו "והניח מחוץ למחנה" (במדבר יט,ט).  ושלושה חלקים היו חולקין את כל אפרה--אחד ניתן בחיל, ואחד בהר המשחה, ואחד מתחלק לכל המשמרות.  זה שמתחלק לכל המשמרות, היו הכוהנים מקדשין ממנו; וזה שניתן בהר המשחה, היו ישראל מזין ממנו; וזה שניתן בחיל, היה מוכן ומוצנע--שנאמר "והייתה לעדת בני ישראל למשמרת" (שם), מלמד שמצניעין ממנו.

ג,יב  וכן היו מצניעין מאפר כל פרה ופרה ששורפין, בחיל.  ותשע פרות אדומות נעשו משנצטוו במצוה זו, עד שחרב הבית בשנייה--ראשונה עשה משה רבנו, ושנייה עשה עזרא, ושבע מעזרא עד חורבן הבית; והעשירית עושה המלך המשיח, מהרה ייגלה.
 

הלכות פרה אדומה פרק ד

ד,א  אין שוחטין שתי פרות אדומות כאחת, שנאמר "ושחט אותה" (במדבר יט,ג).  [ב] לא רצת פרה לצאת--אין מוציאין עימה שחורה, שלא יאמרו שחורה שחטו; ולא אדומה, שלא יאמרו שתיים שחטו.

ד,ב  [ג] פרה שנשחטה שלא לשמה, או שקיבל או שהזה שלא לשמה, או לשמה ושלא לשמה, או שלא לשמה ולשמה, או שנעשת שלא בכוהן, או במחוסר בגדים, או שעשיה בבגדי זהב, או בבגדי חול--פסולה; שחטה על מנת לאכול מבשרה, או לשתות מדמה--כשרה, לפי שלא נאמר בה ריח ניחוח.

ד,ג  [ד] קיבל דמה בכלי, פסולה:  שנאמר "ולקח אלעזר הכוהן, מדמה--באצבעו" (במדבר יט,ד)--מצותה מצות יד, לא מצות כלי.  [ה] הזה בכלי, אפילו אחת מהן--הזיתו פסולה; הזה אחת מהן בשמאל, הזיתו פסולה.  הזו שבעה כוהנים--כאחת, הזיתן פסולה; זה אחר זה, כשרה.

ד,ד  הזה, ולא כיוון כנגד ההיכל--פסולה:  שנאמר "אל נוכח פני אוהל מועד" (במדבר יט,ד)--עד שיכוון כנגד ההיכל, ויהיה רואהו.  וכן אם שחטה או שרפה, שלא כנגד ההיכל--פסולה, שנאמר "ושחט אותה לפניו" (במדבר יט,ג).

ד,ה  [ו] במה דברים אמורים, שהזה או שחט או שרף כנגד הדרום, או כנגד צפון, או שהיה אחוריו למקדש; אבל אם עמד בין מזרח ומערב, ופניו כנגד פתח ההיכל--אף על פי שלא כיוון כנגד פתח ההיכל בדקדוק, כשרה.

ד,ו  [ז] חיסר אחת מן המתנות, פסולה.  טבל שתיים, והזה אחת--הזיתו פסולה; טבל אחת, והזה שתיים--אף על פי שלא חישב הזיה שנייה, אלא טבל והזה אחרת--הזיתו פסולה.

ד,ז  כיצד:  טבל אצבעו טבילה שישית, והזה שישית ושביעית--אף על פי שחזר וטבל אצבעו והזה שביעית, הזיתו פסולה.  הזה מטבילה שביעית, שביעית ושמינית--אפילו חזר וטבל טבילה שמינית והזה שמינית, כשרה:  שכל שמוסיף על השבע, אינו כלום--והוא, שיהיה זה שהוסיף כוהן אחר; אבל הכוהן השורף אותה--אם הוסיף, פסלה, מפני שנתעסק בדבר שאינו צריך, בשעת שריפה.

ד,ח  הוציא את הדם חוץ ממערכתה, והזה--פסולה.  [ט] הזה מדמה בלילה, אפילו הזה שש הזיות ביום ואחת בלילה--פסולה.  [י] שחטה חוץ ממקום שריפתה, אפילו שחטה לפנים מן החומה--פסולה.  [יא] שרפה חוץ ממערכתה שנשחטה עליה, או שחלקה לשניים ושרפה בשתי מערכות, או ששרף שתיים במערכה אחת--פסולה; ואם אחר שנעשת אפר, מביא אחרת ושורף על גבה, ואינו חושש.

ד,ט  [יב] הפשיטה, וניתחה, ואחר כך שרף כולה--כשרה; ואם חיסר ממנה כלום, אפילו מפרשה--פסולה.  פקע מעורה או מבשרה, אפילו משערה, כזית--יחזיר; ואם לא החזיר, פסולה.  פקע חוץ למערכתה--מרבה עליו, ושורפו במקומו; פקע מקרניה, או מטלפיה, או מפרשה--אינו צריך להחזיר.

ד,י  [יג] הפרה אינה נפסלת, בלינה; לפיכך אם נשחטה היום, והוזה דמה כהלכתו, ונשרפה למחר--כשרה.  [יד] שרפה אונן או מחוסר כפרה, כשרה; [טו] שלא רחוץ ידיים ורגליים--פסולה, מפני שמעשיה כעין עבודה.  והיכן מקדש ידיו ורגליו, בכלי שרת בפנים; ואם קידש בחוץ, ומכלי חול, אפילו במקידה של חרס--כשר, הואיל וכל מעשיה בחוץ.

ד,יא  וכן כשמטבילין את הכוהן השורף, אחר שמטמאין אותו כמו שביארנו, אינו צריך לחזור ולקדש, הואיל וכל מעשיה בטבולי יום.

ד,יב  [טז] שרפה שלא בעצים, או בכל עצים, אפילו בקש, ואפילו בגבבה--כשרה; ומצותה, שלא ימעט לה עצים מן הראוי לה.  אבל מרבה הוא לה חבילי איזוב ואיזוביון בזמן שריפתה, כדי לרבות את העפר; ויש לו לרבות עצים בשריפתה, עד שתיעשה אפר.  אבל משתיעשה אפר--אם הוסיף בה אפילו עץ אחד, הרי זה כמערב אפר מקלה באפר הפרה.

ד,יג  [יז] כל מעשה הפרה, מתחילה ועד סוף--אינו אלא ביום, ובזכרי כהונה; והמלאכה פוסלת בה, עד שתיעשה אפר.  אבל משתיעשה אפר--אם כנס אפרה בלילה, או שכנסתו אישה, או שעשה מלאכה אחרת בשעת כניסתו--הרי זו כשרה.

ד,יד  ומניין שאסיפת האפר בכל אדם מישראל, חוץ מחירש שוטה וקטן--שנאמר "ואסף איש טהור" (במדבר יט,ט), מכלל שאינה צריכה כוהן, וכאילו נאמר אדם טהור, בין איש בין אישה.

ד,טו  ומניין שהמלאכה פוסלת בה:  שנאמר "ושחט אותה לפניו" (במדבר יט,ג)--מפי השמועה למדו שלא בא הכתוב אלא ללמד שאם נתעסק בדבר אחר בשעת שחיטתה, פסלה.  ונאמר "ושרף את הפרה, לעיניו" (במדבר יט,ה), שיהיו עיניו בה--ללמד שהמלאכה פוסלת בה, משעת שחיטתה עד שתיעשה אפר; וכל העוסק בשריפתה, ועשה מלאכה אחרת--פסלה, עד שתיעשה אפר.

ד,טז  [יח] שחט את הפרה, ונשחטה בהמה אחרת עימה, או נתחתכה דלעת עימה--כשרה:  שהרי לא נתכוון למלאכה--אף על פי שהבהמה שנשחטה עימה כשרה לאכילה, שאין שחיטת החולין צריכה כוונה; אבל אם נתכוון לחתוך הדלעת, ונתחתכה בשעת שחיטה--פסולה, שהרי עשה עימה מלאכה.
 

הלכות פרה אדומה פרק ה

ה,א  כל העוסקין בפרה מתחילה ועד סוף, מטמאין בגדים כל זמן עשייתן--שנאמר בשוחט ומשליך עץ ארז "וכיבס בגדיו . . . ורחץ בשרו" (במדבר יט,ז), ונאמר בשורף "והשורף אותה--יכבס בגדיו" (במדבר יט,ח), ונאמר "וכיבס האוסף את אפר הפרה" (במדבר יט,י):  מלמד שכל העוסקין בה מתחילה ועד סוף--מטמאין בגדים וטעונין טבילה והערב שמש, דין תורה; אבל המשמר אותה בשעת עשייתה, מטמא בגדים מדבריהם--גזירה, שמא יזיז בה אבר.

ה,ב  כל מקום שנאמר בתורה בטומאות "יכבס בגדיו" (ויקרא יא,כה; עוד עשר פעמים בספר ויקרא; במדבר יט,ח; במדבר יט,כא), לא בא ללמדנו שהבגדים שעליו בלבד הן הטמאים.  אלא ללמד שכל בגד או כלי שייגע בו הטמא הזה, בשעת חיבורו במטמאיו--הרי הן טמאים; אבל אחר שיפרוש ממטמאיו, אינו מטמא בגדים.

ה,ג  כיצד:  הנושא את הנבילה--אחד בגד שעליו, או כלי שייגע בו, כל זמן שהוא נושא אותה--הרי הן טמאים, והרי הן ראשון לטומאה; וכן זה הנושא, הרי הוא ראשון.  פירש ממטמאיו, והשליך את הנבילה--הרי הוא ראשון, כמות שהיה; ואם ייגע בכלי או בגד, אינו מטמא אותו--שאין ולד טומאה מטמא כלים, כמו שביארנו בתחילת הספר.  וכן כל כיוצא בנבילה.

ה,ד  וכן כל העוסקין בפרה--אם נגע בבגד או בכלי בשעת שחיטה, או בשעת שריפה--הרי הן טמאים; אבל אחר שיפרוש ממעשיה--אף על פי שעדיין לא טבל--אם נגע בכלי, אינו מטמאו:  מפני שהוא ולד טומאה.  והפרה עצמה אינה מטמאה, לא אדם ולא כלים שנגעו בה; אלא המתעסק בה בלבד--הוא הטמא וטעון טבילה, ומטמא בגדים כל זמן שעוסק בה.

ה,ה  [ג] במה דברים אמורים, בזמן שנשרפת כמצותה.  אבל אם נפסלה, המתעסק בה טהור:  אירע פסול בשחיטתה, אינה מטמאה בגדים.  אירע בהזיתה פסול--כל העוסק בה לפני פסולה, מטמא בגדים; לאחר פסולה, אינו מטמא בגדים.  [ד] השלים לכנוס את אפרה--המתעסק בה אחר כן בחילוק האפר או בהצנעתו, וכן הנוגע בו--טהור.

ה,ו  ולא הפרה בלבד, אלא כל החטאות הנשרפות מן הפרים ומן השעירים--השורף אותם מטמא בגדים בשעת שריפתן, עד שייעשו אפר:  שהרי הוא אומר בפר ושעיר של יום הכיפורים, "והשורף אותם--יכבס בגדיו" (ויקרא טז,כח)--מפי השמועה למדו שזה בניין אב לכל הנשרפין, שיהיו מטמאין בגדים עד שייעשו אפר.

ה,ז  במה דברים אמורים, בשלא אירע בהן פסול, ונשרפו כמצותן בבית הדשן; אבל אם נפסלו בעזרה--נשרפין שם כפסולי המוקדשין, ושורפן טהור.  וכן המתעסק בהן משייעשו אפר, אינו מטמא בגדים.  ואיזה הוא שורף:  זה המסייע בשריפה--כגון המהפך בבשר, והמשליך עצים, והמהפך באש, והחותה גחלים כדי שתבער האש, וכיוצא בזה; אבל המצית את האור לשורפן, והמסדר את המערכה--טהור.

ה,ח  וכן למדו מפי השמועה שהנושא פרים ושעירים הנשרפין, להוציאן לבית הדשן לשורפן--טמא ומטמא בגדים דין תורה, כל זמן שהוא עוסק בהולכתן; וטעון טבילה והערב שמש:  כמו המשלח את השעיר לעזאזל, שהוא מטמא כל בגד, וכל כלי שייגע בו ככלים שעליו, כל זמן שמתעסק בשילוחו--שנאמר "והמשלח את השעיר, לעזאזל--יכבס בגדיו" (ויקרא טז,כו).

ה,ט  [ה] מאימתיי מטמאין בגדים, הנושאין פרים ושעירים הנשרפין--משייצאו בהן חוץ לחומת העזרה.  נשאום במוטות, ויצאו מקצת הנושאין חוץ לחומת העזרה, והאחרונים לא יצאו--אלו שיצאו, מטמאין בגדים; ואלו שעדיין לא יצאו, אינן מטמאין בגדים עד שייצאו.

ה,י  יצאו וחזרו לעזרה--הנושא אותן בעזרה, טהור עד שייצא בהן.  היה עומד חוץ לעזרה, ומושך אותם משם מאחר שחזרו--הואיל וכבר יצאו לחוץ, והרי זה המושך אותן בחוץ--הרי הוא ספק טמא.

ה,יא  [ו] ומאימתיי מטמא בגדים, המשלח את השעיר--משייצא חוץ לחומת ירושלים, עד שעת דחייתו לעזאזל.  אבל אחר שדחהו--אם נגע בכלים ובגדים, טהורים.

ה,יב  [ז] הנוגע בפרים ושעירים הנשרפין עצמן, אפילו אחר שיצאו--בין אדם בין כלים, בין אוכלין בין משקין--הכול טהור; וכן אם נגעו בשעיר המשתלח עצמו, בזמן הולכתו--טהורים:  שאין אלו מטמאין אלא למתעסק בהן בלבד, שנאמר "והשורף אותם--יכבס בגדיו" (ויקרא טז,כח); אבל הנוגע, טהור.
 

הלכות פרה אדומה פרק ו

ו,א  המים שנותנין עליו אפר הפרה--אין ממלאין אותו אלא בכלי, ומן המעיינות הנובעות או הנהרות המושכין מהן:  שנאמר "ונתן עליו מים חיים, אל כלי" (במדבר יט,יז).  ונתינת אפר הפרה על המים שנתמלאו, הוא הנקרא קידוש; והמים האלו שניתן עליהן האפר, הן הנקראין מי חטאת, ומים מקודשין, והן שקרא הכתוב "מי נידה" (במדבר יט,ט; במדבר יט,יג; במדבר יט,כ; במדבר לא,כג).

ו,ב  הכול כשרין למלאות את המים, חוץ מחירש שוטה וקטן; והכול כשרין לקדש, חוץ מחירש שוטה וקטן.  ואין ממלאין ואין מקדשין אלא בכלי, ואין מזין אלא מכלי.  והמילוי והקידוש כשרין בלילה, אבל אין מזין ואין טובלין אלא ביום; וכל היום כשר להזיה ולטבילה.

ו,ג  בכל הכלים, ממלאין ומזין ומקדשין--אפילו בכלי גללים, וכלי אבנים, וכלי אדמה, ובספינה; ואחד כלי חרס, ואחד כל הכלים.  אבל אין ממלאין ולא מקדשין ולא מזין בדופנות הכלים, ולא בשולי המחץ, ולא במגופת החבית, ולא בחופניו, ולא בביצת התרנגולת, ולא בשוקת שבסלע; אבל ביצת היוצרין כשרה, מפני שהיא כלי אדמה.

ו,ד  שולי כלי עץ, וכלי זכוכית, וכלי עצם--אין מקדשין בהן, עד שישוף אותן ויתקן אותן ויעשה אותן כלים בפני עצמן; וכן מגופה שהתקינה להיות כלי, מקדשין בה.  וביצת הנעמית, כשרה לקדש בה; ואין צריך לומר שהיא כשרה למלאות בה, ולהזות ממנה.

ו,ה  כלי שחיברו בארץ או בסלע, אפילו חיברו בסיד--מקדשין בו, ומזין ממנו.  עשה עטרה של טיט סביב לכלי, והמים שבכלי צפין עד שהלכו לעטרה--אם ניטלת העטרה עם הכלי--הרי המים שבתוכה כשרים, שהרי הן בכלי אדמה; ואם לאו--הרי הן כמי שהקיף עטרה של טיט בסלע או על הארץ, ומילא אותה מים, שהן פסולין, מפני שאינן בכלי.

ו,ו  כלי חרס שניקב בכונס משקה, אין מקדשין בו; אבל אם ניקב במוציא משקה, מקדשין בו.  [ז] כלי שניקב מלמטה, וסתמו בסמרטוטין--פסול:  שהמים שבו אינן על עיגול הכלי, אלא על הפקק.  היה נקוב מן הצד, ופקקו--הרי זה כשר למלאות ולקדש ולהזות ממנו.

ו,ז  [ח] הזולף מים מן המעיין בידיו וברגליו ובחרסים, ונתן לתוך החבית--פסולין, מפני שלא נתמלאו בכלי.  נתן את החבית במים, ודחק את המים בידיו או ברגליו או בעלי ירקות כדי שיעברו לחבית--הרי אלו פסולין.  וכן אם שיקען במים, כדי שיגברו המים ויעלו ויישפכו לחבית--פסולין.  ואם עשה כן בעלי קנים ועלי אגוז, הרי המים כשרין.  זה הכלל:  דבר שהוא מקבל טומאה--אם סייע בו המים כדי שיתמלא הכלי, המים פסולין; ואם סייע בדבר שאינו מקבל טומאה, כשרין.

ו,ח  [ט] המפנה את המעיין לתוך הגת או לתוך הגבא, וחזר ומילא בכלי מאותו הגבא או הגת--פסולין:  שהרי צריך שתהיה לקיחת המים מן המעיין בכלי, בתחילה.

ו,ט  [י] הים הגדול כמקוה, ואינו כמעיין; לפיכך אין ממלאין ממנו לקידוש.  וכל הנהרות, פסולין לקדש מהן מי חטאת.  ושאר הימים כמעיין.  [יא] והמים הנגררין משאר הימים, והן הנקראין זוחלין--פסולין; והזוחלין מן המעיין--הרי הם כמעיין, וכשרין.

ו,י  [יב] מים המוכין והמכזבין, פסולין.  ואלו הן המוכין, המלוחין או הפושרין.  והמכזבין--הן המעיינות שפעמים מקירין, ופעמים חרבין ויבשין; אפילו היו חרבין פעם לשבע שנים, פסולין.  אבל אם היו חרבין בשני בצורת, או לשנים רבות יתר משבע, או שהיו מימיהן פעמים מרובין ופעמים מועטין ואינן חרבין--הרי אלו כשרין.  ומעיין שיצא כתחילה--כשר, ואינו צריך לבדוק שמא יכזב.

ו,יא  [יג] מי ביצים, ומי הירדן, ומי הירמוך--פסולין, מפני שהן מי תערובת.  ואלו הן מי התערובת--מים הכשרים לקידוש שנתערבו במים פסולין, אין ממלאין מתערובת שניהם; אבל מים כשרים כגון מימי שתי מעיינות שנתערבו, ונמשכו--ממלאין מהן.

ו,יב  [יד] המים שנשתנו, שינויין מחמת עצמן--כשרין.  [טו] באר שנפל לתוכה חרסית או אדמה, ונעשו מימיה עכורין--ממלא ממנה, ואינו צריך להמתין; נפל לתוכה שטף של מימי גשמים, ימתין עד שתיצל.

ו,יג  [טז] אמת המים הבאה מרחוק--הואיל ותחילתה מן המעיין, כשרה למלאות ממנה:  ובלבד שישמרנה שלא יפסיקנה אדם, ונמצא ממלא מן המים שפסקו תחילתן מן המעיין--שהן פסולין.
 

הלכות פרה אדומה פרק ז

ז,א  המלאכה--פוסלת במים קודם שיתקדשו, ואינה פוסלת בהזיה; ודברים אלו, דברי קבלה הן.  כיצד:  הממלא מים לקידוש, ונתעסק במלאכה אחרת בשעת המילוי, או בשעת הולכת המים שמילא, או בעת שמערה אותן מכלי לכלי--פסלן:  לעולם המלאכה פוסלת במים, עד שיטיל להן את האפר.

ז,ב  הטיל את האפר, ונתקדשו ונעשו מי נידה--אין המלאכה פוסלת בהן.  אלא מוליך המים המקודשין, או מערה אותן מכלי לכלי, והוא עוסק במלאכה אחרת, ואין בכך כלום; וכן מזה מהן בידו אחת, והוא עושה מלאכה בידו האחרת.

ז,ג  [ב] השכר--פוסל בקידוש ובהזיה, ואינו פוסל במילוי.  כיצד:  הנוטל שכרו לקדש מי חטאת, או להזות מהן--הרי אותן המים כמי המערה, והאפר כאפר מקלה:  שאינו כלום.  אבל נוטל הוא שכר למלאות המים, או להוליכן.  ומקדשין אותן, בחינם; ומזה מהן המזה, בחינם.

ז,ד  היה המקדש או המזה זקן שאינו יכול להלך על רגליו, ובא הטמא וביקש ממנו להלוך עימו למקום רחוק לקדש או להזות--הרי זה מרכיבו על החמור, ונותן לו שכרו כפועל בטיל שבטיל מאותה מלאכה שביטלו ממנה.

ז,ה  וכן אם היה כוהן, והיה מיטמא בטומאה המונעת אותו מלאכול תרומתו בעת שילך עימו להזות או לקדש--הרי זה מאכילו ומשקהו וסכו; ואם ביטלו ממלאכה--נותן לו שכרו, כפועל בטיל של אותה מלאכה:  שכל אלו הדברים, אינן שכר שנשתכר בקידוש או בהזיה--שהרי לא הרוויח כלום, ולא נטל אלא כנגד מה שהפסיד.

ז,ו  [ג] הממלא באחת ידו, ועושה מלאכה בידו האחרת, או הממלא לו ולאחר, או שמילא לשניים כאחת--שניהן פסולין:  שהמילוי מלאכה, ונמצא כל מילוי משניהן, כאילו עשה עימו מלאכה אחרת; וכבר הודענו שהמלאכה פוסלת במילוי, בין שמילא לעצמו בין שמילא לאחרים.

ז,ז  [ד] הממלא לאחרים, אפילו מילא אלף חבייות זו אחר זו לאלף בני אדם--כולן כשרין; וכל אחד מהן נוטל המים שלו, ומקדשן.  מילא לעצמו חבית אחר חבית--אם נתכוון לקבץ כל החבייות לכלי אחד, ולהשליך עליהן את האפר, ומקדשן כולן קידוש אחד--כולן כשרין, שהכול מילוי אחד הוא.

ז,ח  אבל אם נתכוון לקדש כל חבית וחבית בפני עצמה--כולן פסולין, חוץ מן האחרונה:  שהראשונה נפסלת במלאכה שעשה קודם שיקדש, והוא מילוי השנייה; וכן השנייה נפסלת במילוי השלישית, ואין כשר אלא אחרונה.

ז,ט  [ה] חמישה שמילאו חמש חבייות לקדשן חמישה קידושין, שישליך האפר על כל אחת ואחת בפני עצמה, ונמלכו לערבן ולקדשן כולן קידוש אחד, או שמילאום לקדשן קידוש אחד, ונמלכו לקדשן חמישה קידושין--כולן כשרין:  שהרי לא נתעסק הממלא, במילוי אחר.

ז,י  אבל היחיד שמילא חמש חבייות, לקדשן חמישה קידושין--אף על פי שחזר ונמלך לקדשן קידוש אחד, אין כשר אלא אחרון; מילאן לקדשן קידוש אחד, ונמלך לקדשן חמישה קידושין--אין כשר אלא זו שקידש בתחילה.

ז,יא  וכן אם אמר לאחר, קדש לך את אלו--אין כשר אלא זו שנתקדשה מהן בתחילה.  אבל אם אמר לו, קדש לי את אלו--הרי כולן כשרין:  שהרי לקידוש אחד מילאן; ואף על פי שנמלך לקדשן חמישה קידושין--הרי לא קידש הוא, אלא אחר קידש לו.

ז,יב  [ו] הרוצה למלאות מים לקדשן, ומים אחרים לצרכיו--ממלא את של צרכיו תחילה, וקושרן וטוענן לאחוריו; ואחר כך ממלא את של חטאת, כדי שלא יתעסק במלאכה אחר המילוי, ונותנם לפניו, והולך.

ז,יג  [ז] שניים שהיו ממלאין כל אחד ואחד לעצמו, והגביהו זה על זה, ונטל זה לזה קוץ מידו או מגופו בשעת מילוי--אם מילאו שניהם לקידוש אחד, המים כשרים; ואם מילאו לקדש כל אחד לעצמו--זה שהגביה או הוציא את הקוץ, פסל מימיו.

ז,יד  [ח] השואל חבל למלאות בו, ומילא, ונטל החבל בידו ומימיו על כתפו, ופגע בבעלים בדרכו, ונתן להן את החבל כשהוא מהלך--כשרין; ואם יצא מן הדרך, כדי להוליך החבל לבעלים--פסל את המים.

ז,טו  [ט] מי שהיה ממלא, ומשליך החבל שמילא בו על הארץ, ואחר שמילא חזר וקיבץ החבל על ידו--פסל המים; ואם היה דולה ומקבץ לתוך ידו, דולה ומקבץ--המים כשרים.

ז,טז  [י] הממלא ונתן לחבית עד שימלא אותה מים, והצניע את החבית שלא תישבר בשעה שהיה ממלא, או שכפיה על פיה על מנת לנגבה ולמלאות בה--כשר, שזה מצורך המילוי הוא.  אבל אם הצניעה או ניגבה, כדי להוליך בה את הקידוש--פסול, שהרי עשה מלאכה שאינה לצורך המילוי.

ז,יז  וכן הממלא ונתן לשוקת, ופינה חרסים מן השוקת בשעת מילוי--אם בשביל שתחזיק מים רבים--כשרים, שהרי זה צורך המילוי.  ואם בשביל שלא יהיו החרסים מעכבין אותו, בשעה שהוא זולף את המים שמילא בשוקת--הרי אלו פסולין.

ז,יח  [יא] הממלא דלי לשתות, ונמלך וחישב עליו למי חטאת--אם עד שלא הגיע הדלי למים חישב--מערה, ואינו צריך לנגב; ואם משהגיע הדלי למים חישב--מערה, וצריך לנגב ואחר כך ימלא בו לחטאת.  שילשל הדלי, ונפסק החבל מידו--אם עד שלא הגיע למים חישב עליו--מערה, ואינו צריך לנגב.  עודהו בתוך המים, וחישב עליו למי חטאת--מערה, ואינו צריך לנגב.

ז,יט  מים שמילאן למי חטאת, ואחר שנתמלאו חישב עליהן לשתותן--כשיטה את הכלי לשתות--פסל המים, אף על פי שלא שתה מהן כלום.
 

הלכות פרה אדומה פרק ח

ח,א  מי שהיו מימיו על כתפו, ועמד והורה הוריה לאחרים, או שדן דין, או שחלצה בפניו, או מיאנה, או שהראה לאחרים את הדרך, או שהרג נחש או עקרב, או נטל אוכלין מן השוק להצניען--הרי המים פסולין:  שהרי נתעסק בדבר אחר, קודם שייתן האפר על המים.

ח,ב  אבל אם נטל האוכלין לאוכלן ואכלן כשהוא מהלך, או שהרג נחש או עקרב המעכבין אותו--הרי המים כשרין, שזה מצורך הולכת המים.  זה הכלל:  דבר שהוא משום מלאכה שעשהו קודם מתן האפר--בין עמד בין שלא עמד, פסל.  ודבר שאינו משום מלאכה--אם עמד, פסל; ואם לא עמד, כשרין.

ח,ג  היה מהלך במים, ופרץ בשעת הילוכו מקום שילך בו--אף על פי שפרץ על מנת לגדור, כשרין; ואם גדר קודם שייתן האפר, פסולין.  וכן אם קצץ פירות לאכול--אף על פי שכוונתו להקצות את השאר, כשרין; ואם הקצה קודם מתן האפר, פסל.

ח,ד  [ב] היה אוכל בשעת הולכת המים, והותיר, וזרק מה שהותיר לתחת התאנה או לתחת המוקצה--אם נתכוון שלא יאבדו הפירות--הרי המים פסולין, שהרי עשה מלאכה.  ואם זרקן לפי שאין לו צורך בהן, הרי המים כשרין.

ח,ה  הממלא מים לקדשן, ומסרן לאחר לשומרן, ועשו הבעלים מלאכה--לא נפסלו המים, שהרי מסרן לשומר.  ואם עשה השומר מלאכה--פסלן, שהרי הן ברשותו והוא נכנס תחת הבעלים.  היו שניים שומרין את המים, ועשה אחד מהן מלאכה--המים כשרין, שהרי השני משמר; חזר הראשון לשמור, ועמד השני ועשה מלאכה--המים כשרין:  עד שיעשו כל השומרין מלאכה כאחת.

ח,ו  [ג] המקדש באחת ידו, ועשה מלאכה בשנייה--אם לעצמו קידש, פסל:  שהרי עשה מלאכה, קודם מתן אפר במים.  ואם לחברו קידש, המים כשרין:  שאין זה פוסל מימיו של חברו במלאכה שעשה, שאין המלאכה פוסלת בקידוש אלא במים--והוא, שיהיה העושה הבעלים או השומר.

ח,ז  [ד] המקדש לעצמו ולאחר כאחת--שלו פסול, שהרי נפסלו המים של עצמו בעסק שנתעסק בקידוש חברו; אבל אם קידש לשניים כאחת--שניהן כשרין, שאין מלאכתו פוסלת מי אחרים.

ח,ח  [ה] הממלא לעצמו בשתי ידיו כאחת--בקידוש אחד, פסול; בשני קידושין, כשר.  קידש לעצמו בשתי ידיו כאחת--בקידוש אחד, כשר; בשני קידושין, פסולין.  מילא וקידש בשתי ידיו כאחת--לעצמו, שניהן פסולין.

ח,ט  מילא לאחר בשתי ידיו כאחת--בקידוש אחד, כשר; בשני קידושין, פסול.  קידש לאחר בשתי ידיו כאחת--בין בקידוש אחד בין בשני קידושין, שניהן כשרין; מילא וקידש בשתי ידיו כאחת לאחר--המילוי פסול, והקידוש כשר.

ח,י  זה הכלל:  כל מילוי שעשה עימו מלאכה--בין שמילא לעצמו בין שמילא לאחר, פסול.  וכל מים שנתמלאו כהלכתן, ועשה מלאכה קודם שייתן את האפר--אם היו המים שלו, הרי הן פסולין; ואם היו של אחר, כשרין.  וכל דבר שבידו, ועשה מלאכה--בין שיש שם שומר שאינו עושה מלאכה, בין שאין שם שומר--פסל.  ודבר שאינו בידו, ועשה מלאכה--אם יש שם שומר, לא פסל; ואם אין שם שומר, פסל.

ח,יא  [ו] האומר לחברו, קדש לי ואקדש לך, וקידשו זה לזה--הראשון כשר; והשני פסול, שהרי קידש בשכר.  אמר לו, מלא לי ואמלא לך, ומילאו זה לזה--הראשון פסול, הואיל וכוונתו שימלא לו חברו חלף מילוי זה:  הרי זה כממלא לו ולאחר, שהן פסולין.  והשני כשר, שהמילוי בשכר מותר, והרי לא עשה מלאכה אחר שמילא, ואין בכוונתו מילוי אחר.

ח,יב  [ז] האומר לחברו, קדש לי ואמלא לך--שניהן כשרין:  שהמלאכה אינה פוסלת הקידוש, והמילוי בשכר מותר.  מלא לי ואקדש לך--שניהן פסולין:  זה שמילא בתחילה פסול--שהרי הוא כממלא ומקדש כאחת, ופסל המים במלאכה; וזה שקידש באחרונה פסול--שהרי קידש בשכר, וכאילו החזיר חוב שעליו.

ח,יג  [ח] ההולך לקדש--הרי זה נוטל את המפתח, ופותח להוציא האפר; ונוטל קורדום, אם צרך לחפור בו אפר הפרה; ונוטל סולם ומוליך ממקום למקום להביא האפר, וכשר.  ואם משנטל את האפר לקדש בו, כיסה הכלי שיהיה בו האפר, או שהגיף את הדלת, או שזקף את הכלי בארץ, קודם שישליך האפר למים--פסל המים; אבל האפר כשר, לקדש בו מים אחרים.

ח,יד  זקף את הכלי שיש בו האפר בידו, כדי שלא יתפזר--כשרין, מפני שאי אפשר:  שהרי אם הניחו בארץ, פסל; ואם כיסהו, פסל.  נטל את האפר, וראה שהוא מרובה, והחזיר ממנו--כשרים; נתן את האפר על המים, וראה שהוא מרובה, ונטל ממנו לקדש מים אחרים--כשר.  קירסם עלי זית לחתות בהן האפר--אם בשביל שלא יחזיק אפר הרבה, פסל; ואם בשביל שייכנס האפר בכלי, כשר.
 

הלכות פרה אדומה פרק ט

ט,א  כיצד מקדשין את המים באפר הפרה:  נותן את המים שנתמלאו לשם מי חטאת בכלי, ונותן אפר על פני המים כדי שייראה על פני המים, אף על פי שהיא חבית גדולה מלאה מים; ומערב הכול.  ואם נתן האפר תחילה, ואחר כך נתן עליו המים--פסל.  ומה הוא זה שנאמר בתורה "ונתן עליו מים חיים" (במדבר יט,יז), כדי לערב את האפר במים.

ט,ב  המקדש צריך שיתכוון, וייתן האפר בידו על המים:  שנאמר "ולקחו, לטמא" (במדבר יט,יז)--עד שיהיה מתכוון לקידוש, ולמילוי, ולהזיה.  אבל אם נפל האפר מן הכלי שיש בו האפר לתוך המים, או שנטל האפר בידו ודחפו חברו או הרוח ונפל האפר מידו על המים, או שנפל האפר מידו על צד הכלי או על ידו ואחר כך נפל למים--הרי זה פסול.

ט,ג  קידש פחות מכדי הזיה בכלי זה, ופחות מכדי הזיה בכלי אחר--לא נתקדשו.  היה האפר צף על פני המים, וכנס ממנו מלמעלה, וקידש בו מים אחרים--הרי אלו מקודשין.  וכל שנגע במים, אין מקדשין בו פעם שנייה; ואף על פי שניגבו, ואפילו נשבה הרוח ונתנה את האפר על גבי המים--אינו מנגבו ומקדש בו.

ט,ד  כלי קטן שהיה בתוך כלי גדול, והן מלאין מים, והמים מעורבין--כיון שנתן האפר במים שבכלי הגדול, נתקדשו כל המים שבתוך הכלי הקטן:  ואף על פי שהיה פיו צר ביותר, ולא נכנס לו אפר--שהרי המים כולן מעורבין.

ט,ה  היה ספוג בתוך המים בעת שנתן האפר--הרי המים שבספוג פסולין, מפני שאינן בכלי.  כיצד יעשה--זולף את כל המים עד שהוא מגיע לספוג, ולא ייגע בספוג.  ואם נגע בספוג--אף על פי שהמים צפין על גביו כל שהן--פסולין, מפני שהמים שבספוג יוצאין ומתערבין במים הכשרין.  נפל ספוג לתוך המים המקודשין--נוטלו וסוחטו חוץ לכלי, והמים שבכלי כשרין.

ט,ו  שתי שקתות שבאבן אחת, שנתן את האפר לתוך אחת מהן--אין המים שבשנייה מקודשין; ואם היו נקובות זו לזו כשפופרת הנוד, או שהיו המים צפין על גביהן אפילו כקליפת השום, ונתן אפר לאחת מהן--הרי המים שבשנייה מקודשין.

ט,ז  שתי אבנים שהקיפן זו לזו, ועשה אותן שוקת, וכן שתי עריבות, וכן שוקת שנחלקה, ונתן אפר בחלק אחד מהן--המים שביניהן אינן מקודשין; ואם חיברן בסיד או בגבסים, והן יכולות להינטל כאחת--המים שביניהן מקודשין.

ט,ח  מים מקודשין שנתערב בהן מים אחר כל שהוא, ואפילו מים שנתמלאו לקידוש--הרי אלו פסולין; וכן אם ירד לתוכן טל, הרי אלו פסולין.  נפל לתוכן משקין ומי פירות, יערה הכול; וצריך לנגב הכלי, ואחר כך ייתן לתוכו מים מקודשין אחרים.  נפל לתוכו דיו, קמוס, וקלקנתוס, וכל דבר שהוא רושם--יערה; ואינו צריך לנגב--שאם יישאר שם דבר הרושם, הרי הוא נראה.

ט,ט  המטביל כלי לחטאת במים שאינן ראויין לקדש--צריך לנגב, ואחר כך יקדש בו; הטבילו במים הראויין לקדש, אינו צריך לנגב.  ואם הטבילו לאסוף בו מים מקודשין--בין כך ובין כך, צריך לנגב.

ט,י  קירויה שהטבילוה במים הראויין לקדש, מקדשין בה; אבל אין אוספין לתוכה מי חטאת, מפני שהמים שהוטבלה בהן נבלעין בתוכה, ויוצאין ומתערבין במי חטאת, ופוסלין אותן.  נטמאת, והטבילוה--אין מקדשין בה:  שהמשקין הטמאין הנבלעין בגופה, ייצאו ויתערבו במים שמקדשין אותן בתוכה.

ט,יא  מים מקודשין שנפל לתוכן שקצים ורמשים ונתבקעו, או שנשתנו מראיהן--פסולין:  אפילו היו יבשים ביותר, כגון הנמלה והדירה והכינה שבתבואה.  נפל לתוכן חיפושית--אף על פי שלא נתבקעה ולא נשתנו מראיה, הרי המים פסולין:  מפני שהיא כשפופרת; והמים נכנסין בתוכה, ויוצאין מתוכה עם הליחה שבה.

ט,יב  מים מקודשין ששתת מהן בהמה או חיה, פסולין.  וכן כל העופות, פסולין:  חוץ מן היונה--מפני שהיא מוצצת, ואין ריר יוצא מפיה ומתערב במים.  וכן כל השרצים ששתו, אינן פוסלין:  חוץ מן החולדה--מפני שהיא מלקקת בלשונה, ונמצאת הליחה יוצאה מפיה במים.

ט,יג  מי חטאת שנשתנו מראיהן מחמת עצמן, כשרין; נשתנו מחמת עשן, פסולין.  הגלידו, וחזרו ונימוחו--כשרין, אפילו נימוחו בחמה; אבל אם המחן באור, פסולין.

ט,יד  אפר חטאת שנשתנו מראיו מחמת עצמו, או מחמת עשן--כשר; נשתנה מחמת אבק, או שנפל לתוכו סיד או גבסים, או שנתערב בו אפר מקלה, כל שהוא--הרי זה פסול.

ט,טו  החושב על מי חטאת לשתותן--לא פסלן, עד שישתה מהן; ואם שפך מן הכלי לתוך גרונו, ולא נגעה שפתו במים שבכלי--לא פסל.

ט,טז  כלי שיש בו מים מקודשין שהניחו מגולה, ובא ומצאו מכוסה--הרי אלו פסולין:  שמא אדם שאינו טהור לחטאת נגע בהן, שהרי אדם כיסהו בוודאי.  הניחו מכוסה, ובא ומצאו מגולה--אם יכולה החולדה לשתות ממנו, או שירד לו טל בלילה--פסולין.  ואם לאו--כשרין, מפני שיש כאן שני ספקות:  ספק אדם גילהו, או בהמה וחיה או רמש; ואם תמצא לומר אדם גילהו, שמא היה טהור לחטאת או אינו טהור.

ט,יז  המוסר מים מקודשין, או מים שנתמלאו לקידוש, לטמא לשומרן--הרי אלו פסולין.  [יח] שניים שהיו שומרין את המים, ונטמא אחד מהן--כשרין, מפני שהן ברשותו של שני; טהר וחזר לשמור, ונטמא השני--כשרין, מפני שהן ברשותו של ראשון.  נטמאו שניהן כאחת, הרי המים פסולין.
 

הלכות פרה אדומה פרק י

י,א  הממלא מים לקידוש--אינו צריך שיהיה הוא עצמו המקדש והמזה, אלא מקדש אחר ומזה אחר.  וכן ממלא אדם בכלי, ומערה מכלי לכלי, ומקדש בכלי אחר; ומערה המים המקודשין מכלי לכלי, ומזה מכלי אחר.

י,ב  ממלא אדם מים, ומניחן אצלו בלא קידוש כל זמן שירצה; ואין בכך כלום.  ומוליכן ממקום למקום, ומעיר לעיר; ונותן עליהן אפר ומקדשן, בכל עת שירצה.  וכן המים המקודשין, מניחן אדם אצלו ימים ושנים, ומזה מהן בכל יום שהוא צריך, עד שייתמו; ומוליכן ממקום למקום, ומעיר לעיר.  ומשמר אדם אפר הפרה אצלו; ומוליכו ממקום למקום, ומעיר לעיר.

י,ג  פעם אחת, הוליכו כלי שיש בו מי חטאת בספינה בירדן; ונמצא כזית מן המת בקרקע הספינה, ונטמאו המים.  באותה שעה גזרו בית דין הגדול, שאין מעבירין מי חטאת ולא אפר חטאת בנהר ובספינה; ולא ישיטם על פני המים, ולא יעמוד בצד הנהר מכאן ויזרקם לצד השני.

י,ד  אבל עובר הוא אדם במים עד צווארו, ובידו אפר פרה או מים מקודשין; וכן אדם וכלים הריקנים שהן טהורין לחטאת, ומים שנתמלאו לחטאת ועדיין לא נתקדשו--מעבירין אותם בנהר ובספינה.  [ג] וכן מעבירין מים מקודשין בספינה בים הגדול, ושטין בהן על פני המים:  שלא גזרו אלא על המים המקודשין ועל האפר, בנהר.

י,ה  [ד] המוליך מים לקדשן, ואין צריך לומר מים שנתקדשו--לא יפשיל הכלי לאחוריו, אלא לפניו:  שנאמר "למשמרת, למי נידה" (במדבר יט,ט)--בזמן שהן שמורין, הן מי נידה; ואם לאו, פסולין.  הרי שמילא שתי חבייות--נותן אחת לפניו, ואחת לאחוריו:  מפני שאי אפשר.

י,ו  [ה] מי חטאת ששקלן במשקל--אם הסיח דעתו, פסולין; ואם לא הסיח דעתו, כשרין.  אבל אם שקל דברים אחרים במי חטאת--הואיל ועשין משקולת, פסלן:  שאין זו משמרת.

י,ז  כל אלו הטהורין שממלאין או שמקדשין או שמזין, וכן כל הכלים שממלאין ומקדשין בהן ושמזין מהן--אם היו טבולי יום--אף על פי שלא העריב שמשן, הרי אלו כשרין:  שכל מעשה הפרה והמילוי והקידוש וההזיה כשר בטבולי יום, כמו שביארנו.  ומפני הצדוקיין מטמאין את כל כלי שטף, ומטבילין אותן; ואחר כך משתמשין בהן במי חטאת.

י,ח  [ו] הכול כשרין להזות--חוץ מאישה, וטומטום, ואנדרוגינוס, ותינוק שאין בו דעת; אבל קטן שיש בו דעת, כשר להזות.  והערל כשר להזות, שאין הערל טמא.

י,ט  קטן שיש בו דעת שהזה, והאישה מסעדתו, כגון שאחזה לו המים בידה--הזיתו כשרה:  ובלבד שלא תאחוז בידו, בשעת הזיה; ואם אחזה, הזיתו פסולה.

י,י  [ז] המזה צריך להתכוון, ולהזות על הטמא לטהרו; ואם הזה שלא בכוונה, הזיתו פסולה.  אבל זה שמזין עליו--אינו צריך כוונה, אלא מזין על האדם לדעתו ושלא לדעתו.  המתכוון להזות לפניו, והזה לאחריו, לאחריו, והזה לפניו--הזיתו פסולה; נתכוון להזות לפניו, והזה על הצדדין של פניו--הזיתו כשרה.

י,יא  [ח] המזה אינו צריך טבילה, לכל הזיה; אלא טובל את האיזוב, ומזה הזיה אחר הזיה עד שייגמרו המים.  ומזה הזיה אחת על כמה בני אדם, או כמה כלים, כאחד--אפילו מאה:  כל שנגע בו מן המים כל שהוא, טהור--והוא שיתכוון המזה, להזות עליו.

י,יב  טבל את האיזוב, ונתכוון להזות על דבר שמקבל טומאה או על האדם, והזה מאותה טבילה על דבר שאינו מקבל טומאה, או על הבהמה--אם נשאר מים באיזוב, אינו צריך לחזור ולהטביל; אלא מזה מן השאר על האדם, או על הכלים הטמאים:  שהרי תחילת טבילתו כשרה הייתה.

י,יג  אבל אם טבל את האיזוב להזות על דבר שאינו מקבל טומאה, או על הבהמה, והזה על האדם, או על הכלי הטמא--הזיתו פסולה:  עד שיחזור ויטבול האיזוב פעם שנייה, ויתכוון להזות על האדם או על דבר המקבל טומאה.

י,יד  [ט] הטביל את האיזוב, ונתכוון להזות על דבר שאינו מקבל טומאה--המים המנטפין, כשרין; לפיכך אם נטפו בכלי, וחזר והטביל בהן את האיזוב בכוונה להזות על דבר המקבל טומאה--הזיתו כשרה.

י,טו  [י] מי חטאת שנתמעטו--טובל אפילו ראשי גבעולין ומזה, ובלבד שלא יספג.  צלוחית שפיה צר--טובל ומעלה כדרכו, ומזה; ואינו צריך להיזהר שמא ייגע בצידי הכלי, בפעם שנייה.
 

הלכות פרה אדומה פרק יא

יא,א  כיצד מטהרין טמא מת במי נידה:  לוקח אדם טהור שלושה קלחין של איזוב, ואוגדן אגודה אחת, ובכל בד ובד גבעול אחד.  וטובל ראשי גבעולין במי נידה שבכלי, ומתכוון ומזה על האדם או על הכלים, ביום השלישי וביום השביעי, אחר שתנץ החמה; ואם הזה משעלה עמוד השחר, כשר.  ואחר שיזה עליו ביום השביעי, טובל ביום; ומעריב שמשו, והרי הוא טהור לערב.

יא,ב  טבל את האיזוב בלילה, והזה ביום, או שטבל את האיזוב ביום, והזה בלילה--הזיתו פסולה.  והמים מטמאין משום מי חטאת, כמו שיתבאר, עד שתהיה טבילת האיזוב במים והזיתו ממנו ביום השלישי וביום השביעי, אחר הנץ החמה; ואם עבר ועשה משעלה עמוד השחר, כשר כמו שביארנו.

יא,ג  [ב] מי שנטמא במת, ושהה כמה ימים בלא הזיה--כשיבוא להזות, מונה בפנינו שלושה ימים; ומזין עליו בשלישי ובשביעי, וטובל בשביעי ומעריב שמשו.

יא,ד  במה דברים אמורים, בעם הארץ שבא להזות, שאפילו אמר היום השלישי שלי--אינו נאמן, שמא היום נטמא; לפיכך צריך למנות בפנינו.  אבל חבר שבא להזות, מזין עליו או על כליו מיד.

יא,ה  מי שהוזה עליו בשלישי, ולא הוזה בשביעי, ושהה כמה ימים--טובל בכל עת שירצה אחר השביעי, בין ביום בין בלילה, ומזין עליו ביום, בין קודם טבילה בין אחר טבילה:  אפילו טבל בליל תשיעי, או ליל עשירי.  ומזין עליו למחר, אחר הנץ החמה.

יא,ו  [ג] כל הטמאין מקבלין הזיה.  כיצד:  זבים וזבות נידות ויולדות שנטמאו במת--מזין עליהן בשלישי ושביעי, והרי הן טהורין מטומאת מת:  ואף על פי שהן טמאין בטומאה אחרת, שנאמר "והזה הטהור על הטמא" (במדבר יט,יט)--הנה למדת שההזיה מועלת לו, אף על פי שהוא טמא.

יא,ז  וכן הערל מקבל הזיה.  כיצד:  ערל שנטמא במת, והזה עליו שלישי ושביעי--הרי זה טהור מטומאת מת; וכשיימול--טובל, ואוכל בקודשים לערב.

יא,ח  [ד] מצות איזוב שלושה קלחין, ובכל קלח וקלח גבעול אחד; נמצאו שלושה גבעולין, ושייריו שניים, ואם לקח שניים בתחילה, ואגדן--כשר.  נתפרדו הגבעולין ונשרו העלין, אפילו לא נשאר מכל גבעול מהם אלא כל שהוא--כשר; ושיירי האיזוב, בכל שהוא.

יא,ט  קלח שיש בו שלושה בדין--מפסקן, ואחר כך אוגד שלושתן:  שמצותו להיות אגודה, אף על פי שלא נתפרש בתורה שיהיה אגודה.  פיסקו ולא אגדו, או שאגדו ולא פיסקו, או שלא פיסקו ולא אגדו, והזה בו--כשר.

יא,י  האיזוב הקצר--אוגדו בחוט על הכוש וכיוצא בו, וטובל במים ומעלה, ואוחז באיזוב ומזה; נסתפק לו אם מן החוט הזה, או מן הכוש, או מן הגבעול--הזיתו פסולה.

יא,יא  [ה] אין מזין לא ביונקות האיזוב, ולא בתמרות, אלא בגבעולין.  אלו הן היונקות, גבעולין שלא גמלו; ומי שהוזה עליו ביונקות, ונכנס למקדש--פטור.  ומאימתיי מזין באיזוב, משינץ.  ואיזוב שהוזה בו מי נידה, כשר לטהר בו את המצורע.

יא,יב  כל איזוב שיש לו שם לווי, פסול; והאיזוב שקוראין אותו איזוב בייחוד--הוא הכשר, והוא האיזוב שאוכלין אותו בעלי בתים.  אבל זה שקוראין אותו איזוביון, ואיזוב כוחלית, ואיזוב מדברי, ואיזוב רומי--פסול.

יא,יג  [ו] איזוב של אשרה, ושל עיר הנידחת, ושל עבודה זרה, ושל תרומה טמאה--פסול.  ושל תרומה טהורה, לא יזה; ואם הזה, כשר.

יא,יד  [ז] איזוב שלקטו לעצים, ונפלו עליו משקין--מנגבו, והוא כשר להזיה.  לקטו לאוכלין, ונפלו עליו משקין--אף על פי שניגבו, פסול:  שהרי נטמא להזיה--שכל המשקין וכל האוכלין וכל הכלים, הרי הן כטמאים לעניין חטאת כמו שיתבאר.  לקטו לחטאת, הרי זה כנלקט לעצים; ואם נפלו עליו משקין, מנגבו ומזה בו.
 

הלכות פרה אדומה פרק יב

יב,א  אדם שנטמא במת, והזה עליו--כיון שנגע כל שהוא ממי נידה, בכל מקום מעור בשרו של טמא--עלתה לו הזיה:  אפילו נפלה הזיה על ראש אצבעו, או על ראש שפתו.  אבל אם נגעה בלשונו, אינה כלום:  אף על פי שהלשון כאברים שבגלוי לעניין טומאה, כמו שביארנו, אינו כאברים שבגלוי, לעניין הזיה וטבילה.

יב,ב  וכן כלי שנטמא במת, והזה עליו--כיון שהגיע לגופו של כלי כל שהוא ממי נידה, עלתה לו הזיה.  [ב] שני כלים או שני בני אדם, שנתכוון להזות על שניהן כאחד, והזה על אחד מהן, ונטפו המים מעל הראשון על השני--הרי השני בטומאתו:  עד שייפלו המים עליו מהזית המזה, לא מן התמצית.

יב,ג  הזה על שני כלים, ונסתפק לו אם הזה על שניהן כאחד, או מחברו נמצה עליו--הזיתו פסולה.  [ג] מחט שהיא נתונה על החרס, והזה עליה, ספק על המחט הזה, ספק מן החרס נמצה עליה--הזיתו פסולה.

יב,ד  כלים המפוצלין שהן מחוברין זה לזה במסמרים, כגון מספורת של פרקים ואיזמל של רהיטני וכיוצא בהן--בשעת מלאכה, חיבור לטומאה ולהזיה; ושלא בשעת מלאכה, אינן חיבור לא לטומאה ולא להזיה.

יב,ה  כיצד הן חיבור לטומאה ולהזיה:  שאם נטמא אחד מהן בשעת מלאכה, נטמא השני; ואם הזה על אחד מהן בשעת מלאכה--עלתה לשניהן הזיה, וכאילו הן גוף אחד.  וכיצד אינן חיבור לטומאה ולהזיה:  שאם נטמא אחד מהן שלא בשעת מלאכה, לא נטמא חברו; ואם נטמאו שניהן, והזה על אחד מהן שלא בשעת מלאכה--לא טהר חברו, אף על פי שהן מחוברין.  וזה הוא, דין תורה.

יב,ו  אבל מדברי סופרים גזרו שיהיה חיבור לטומאה, אפילו שלא בשעת מלאכה--גזירה, משום שעת מלאכה; ולעולם אם נגעה טומאה באחד מהן, נטמא חברו.  וכן גזרו עליהן שלא יהיו חיבור להזיה, אפילו בשעת מלאכה--גזירה, משום שלא בשעת מלאכה; ולעולם אם הזה על אחד מהן, לא טהר חברו עד שיזה גם עליו.

יב,ז  הנה למדת שכל מקום שאתה שומע חיבור לטומאה, ואינו חיבור להזיה--אין זה אלא גזירה מדבריהם, על הדרך שביארנו.

יב,ח  [ה] שני כלים שחיברן עד שנעשו כגוף אחד, כגון שתפר שני בגדים או שתי יריעות--הרי אלו חיבור לטומאה ולהזיה, מפני שהן ככלי אחד.  [ו] שלל הכובסין, והבגד שהוא תפור בכלאיים--הואיל והן עומדין להתירן, אינן חיבור להזיה; והרי הן חיבור לטומאה.

יב,ט  וכן הסלים שבקנתל, והמיטה של טרבל, וקרן של כליבה, וקרניים של יוצאי דרכים, ושלשלת המפתחות--חיבור לטומאה; ואינן חיבור להזיה, אלא צריך שייגעו המים מן המזה בכל סל וסל, ובכל מפתח ומפתח, ובכל קרן וקרן, ובכל קורה וקורה ממיטה זו המפוצלת.

יב,י  [ז] המחבר שלוש כסתות של צמר, ושש של פשתן, או שלושה סדינים, או שתים עשרה מטפחות--הרי אלו חיבור לטומאה ולהזיה; יתר על כן--חיבור לטומאה, ואינן חיבור להזיה.  חלוק אחד, וטלית אחת, וקלובקרין אחד--הרי הן חיבור לטומאה ולהזיה:  אפילו היו ארוכין ביותר, או רחבין ביותר, כל שהן.  ואיזה הוא קלובקרין--זה שני בגדים שמניחין צמר גפן ביניהן, ותופרין אותן כאחת, ועושין מהן חלוק לימות הגשמים.

יב,יא  [ח] כסוי המיחם שהוא מחובר בשלשלת--הזה על המיחם, טהר הכול; הזה על הכסוי, לא טהר המיחם--עד שיזה עליו.  [ט] הזוג והענבול, חיבור לטומאה ולהזיה; ואם הזה על אחד מהן, טהרו שניהן.

יב,יב  [י] הטווי שטווין בו הפשתן, או שוזרין בו החבלים--שלושה גופין יש בו:  העץ שמלפפין עליו הטווי, והוא הנקרא כוש; והנחושת או הברזל שבראש העץ הזה, והוא הנקרא צנירה שבה פותלין וטווין; והריחיים שבאמצע הכוש, והיא הנקראת פיקה.

יב,יג  הכוש שפותלין בו החבלים שנטמא--לא יזה לא על הפיקה שלו, ולא על הכוש, אלא על הצנירה; ואם הזה על אחת משלושתן, טהר הכול.  ושל פשתן--מזה על אחת משלושתן לכתחילה, ששלושתן חיבור.

יב,יד  [יא] עור של עריסה שהוא מחובר לפיקות, חיבור לטומאה ולהזיה; המלבן של מיטות אינו חיבור, לא לטומאה ולא להזיה.

יב,טו  [יב] כל ידות הכלים הקדוחות, כגון ניצב הסכין וכיוצא בו, שהניצב נקוב, והברזל נכנס בו--חיבור לטומאה ולהזיה; אבל הידות החדוקות, כגון עץ החנית שהעץ נכנס בברזל--אינו חיבור להזיה.
 

הלכות פרה אדומה פרק יג

יג,א  מעלות יתרות עשו בטהרת החטאת:  שהאדם הטהור--אפילו טבל לקודש, ועומד ומשמש על גבי המזבח--אינו טהור לחטאת, לא לשריפתה ולא למילוי המים ולא לקדשן ולא להזות, עד שיטבול לשם חטאת, ואחר כך יהיה טהור לחטאת.

יג,ב  וכן הכלים--אפילו מזרק שבעזרה--אינו טהור לחטאת, עד שיטבילוהו לשם חטאת.  וכן כל האוכלין וכל המשקין--אף על פי שהן טהורין, הרי הן לעניין החטאת כאוכלין ומשקין הטמאין.

יג,ג  [ב] כל כלי הראוי למשכב או למושב--אף על פי שהוא טהור לגבי הקודש--הרי הוא לגבי חטאת כמדרס הזב, עד שיטבילוהו לשם חטאת.  יוחנן בן גודגדה היה אוכל בטהרת הקודש, כל ימיו; והייתה מטפחתו כמדרס הזב, לעניין החטאת.

יג,ד  [ג] כל ולד הטומאות--אף על פי שאינו מטמא אדם ולא כלים, אפילו לקודש כמו שביארנו--הרי הוא מטמא אדם וכלים, לחטאת.  לפיכך אמרו המקדש מי חטאת, לא ינעול את הסנדל--שמא ייפלו משקין על הסנדל, ונמצא הסנדל טמא, שכל המשקין טמאין הן לגבי החטאת, וייטמא זה המקדש בנגיעתו בסנדל; ונמצאו מי החטאת טמאים.

יג,ה  [ד] מי שנטמאו ידיו בלבד בדברים המטמאין את הידיים, כגון שנגע באוכלין או במשקין וכיוצא בהן--אף על פי שהוא טהור לקודש, ואינו צריך אלא טבילת ידיו בלבד כמו שיתבאר--הרי נטמא כל גופו לעניין חטאת, וצריך טבילה:  אפילו לא נטמאת אלא ידו אחת--נטמא כולו, והרי הוא ראשון לטומאה.

יג,ו  [ה] כל הטעון טבילה, בין מדברי תורה בין מדברי סופרים--מטמא את מי חטאת ואת אפר החטאת ואת המזה מי חטאת, במגע ובמשא.  וכן מטמא את האיזוב המוכשר, ואת המים שנתמלאו ועדיין לא נתקדשו, ואת הכלי הריקן הטהור לחטאת:  מטמא כל אחד מאלו במגע, אבל לא במשא.  וטמא שנגע במקצת אפר חטאת, פסל את כולו.

יג,ז  [ו] אין מונין לחטאת ראשון ושני ושלישי, כדרך שמונין לתרומה ולקודש.  כיצד:  עשרה שטבלו לשם חטאת, ונטמא אחד מהן, אפילו לא נטמא אלא לגבי חטאת בלבד, כגון שנטמאת ידו בלבד, ונגע בחברו וחברו בחברו, אפילו הן מאה--כולן טמאין לחטאת.

יג,ח  וכן כלים הטהורים לחטאת, שנטמא כלי מהן, אפילו לא נטמאו אלא אחוריו בלבד לגבי חטאת, כגון שנגעו משקין באחוריו, ונגע כלי זה בכלי שני, ושני בשלישי--נטמאו הכלים כולן לגבי חטאת, ואפילו הן מאה.

יג,ט  [ז] כל הראוי להיטמא במדרס הזב--אף על פי שהוא טהור לקודש--אם הנידו הטהור לחטאת, נטמא:  אף על פי שלא נגע בו.  וכן הטהור לחטאת שהניד את האדם שאינו טהור לחטאת, או שהניד את רוקו, או את מימי רגליו של אדם זה--נטמא, אף על פי שלא נגע בו.  אבל כלי שאינו ראוי למדרס--אינו מטמא את הטהור לחטאת, אלא אם כן נגע בו.

יג,י  [ח] כלי הטמא טמא מת--אם הנידו הטהור לחטאת, נטמא:  ואף על פי שלא נגע בו; ואף על פי שאין טמא מת מטמא במשא, כמו שביארנו.  כיצד:  מפתח שהוא טמא מת שהיה תלוי בדלת, וסגר הטהור לחטאת את הדלת--הואיל והניד את המפתח הטמא, נטמא.  וכן אם הסיט את השרץ, ואת שכבת זרע--הרי זה טמא לחטאת:  אף על פי שאין אלו מטמאין במשא, כמו שיתבאר.

יג,יא  [ט] הטהור לחטאת שנגע בכלים שהיו למעלה מן הזב וכיוצא בו, והן הנקראין מדף--אף על פי שהוא טהור לקודש, נטמא לחטאת; וכן כלי הטהור לחטאת שנגע במדף, נטמא לחטאת.

יג,יב  [י] הטהור לחטאת שנגע באוכלין ומשקין--בין טמאין בין טהורין, שכל אוכלין ומשקין לגבי חטאת אינן טהורין--אם נגע בהן בידו, נטמא כל גופו כמו שביארנו; נגע בהן ברגלו או בשאר גופו, או שהסיטן בידו ולא נגע בהן--טהור.  וכן אם נגע בידו בתנור, וכיוצא בו משאר כלים שאינם טהורין לחטאת--נטמא כולו; אבל אם נגע ברגלו בהן, הרי הוא טהור לחטאת כמו שהיה.

יג,יג  [יא] הטהור לחטאת, שהכניס ראשו ורובו לתוך מים שנתמלאו לחטאת--נטמא:  מפני שהן שאובין; ומדברי סופרים שהבא ראשו ורובו במים שאובין, נטמא כמו שיתבאר.

יג,יד  [יב] הכול נאמנין על טהרת החטאת, ואפילו עמי הארץ:  מפני חומרתה ומעלות אלו שנעשו בה, הכול נזהרין בה; והרי נאמר בתורה "והייתה לעדת בני ישראל למשמרת" (במדבר יט,ט), כל ישראל ראויין לשומרה.

יג,טו  לפיכך עם הארץ שהביא כלי מביתו, אפילו כלי חרס, ואמר כלי זה טהור לחטאת--הרי זה טהור; ומקדשין בו ומזין ממנו, אף על פי שאותו כלי טמא לקודש ולתרומה.  וכן עם הארץ שאמר טהור אני לחטאת, או שהיו מי חטאת אצלו, ואמר טהורין הן--נאמן, שאין אדם מישראל מזלזל בה.
 

הלכות פרה אדומה פרק יד

יד,א  כלי חרס שהיה בו אפר חטאת, ונגע בו שרץ מצידו--טהור:  שאין כלי חרס מיטמא מגבו, אפילו לגבי חטאת.  הניח הכלי על גבי השרץ--אף על פי שלא נטמא הכלי, הרי האפר טמא:  שנאמר "והניח מחוץ למחנה, במקום טהור" (במדבר יט,ט), ואין זה מקום טהור.

יד,ב  ולא על גבי השרץ בלבד, אלא אפילו הניחו על גבי אוכל שני, וכיוצא בו מדברים שטומאתן טומאה קלה, והן מדברי סופרים--הרי נטמא האפר:  שנאמר "במקום טהור" (במדבר יט,ט), שלא יהיה על גבי שום טומאה בעולם.

יד,ג  וכן כלי חרס שהיה בו אפר חטאת, ונתון על ארובה שבבית טמא--אם היה הכלי משולשל לבית--נטמא האפר, ואף על פי שאין בארובה פותח טפח.  ואם לא היה משולשל--אם היה בארובה פותח טפח, טמא.  [ב] היה הכלי של אבן--בין שיש בה פותח טפח בין שאין בה, האפר טהור.

יד,ד  [ג] וכן כלי שיש בו אפר, או מים מקודשין, ומוקף צמיד פתיל, ונתון באוהל המת--הרי האפר והמים טמאים, שאין החטאת ניצולת בצמיד פתיל:  שנאמר "במקום טהור" (במדבר יט,ט), ואין זה מקום טהור.  [ד] וכן אוכלין ומשקין של קודש, אינן ניצולין בצמיד פתיל; אבל מים שאינן מקודשין, וכלי ריקן הטהור לחטאת--ניצול בצמיד פתיל.

יד,ה  במה דברים אמורים, בשהיו הבעלים טהורים; אבל אם נטמאו הבעלים, נפסלו המים בכל מקום שהן.  כיצד:  היו מימיו מוקפין צמיד פתיל, והוא והם באוהל המת--שניהם טמאים; היה הוא מבחוץ, והמים שאינן מקודשין מבפנים--שניהם טהורים; הוא בפנים, והמים בחוץ--כשם שהוא טמא, כך מימיו פסולין.

יד,ו  [ה] הטהור לחטאת שהיה עומד על גבי התנור, וכיוצא בו מכלים שאינם טהורים לחטאת, ופשט ידו חוץ לתנור, וכלי שיש בו מי חטאת בידו, וכן קנה המוטל על גבי התנור, ושני כלים שיש בהן מי חטאת תלויין בו, אחד מכאן ואחד מכאן--הרי אלו טמאין, לפי שאינן במקום הטהור לחטאת, והואיל והן נשענין על התנור, הרי הן כמונחין על גביו.

יד,ז  אבל אם היה עומד על התנור, ובידו כלי ריקן הטהור לחטאת, או מים שאינן מקודשין--הרי אלו טהורין כמות שהיו; היה עומד חוץ לתנור, ופשט ידו לחלון, ונטל כלי שיש בו מי חטאת, והעבירו על גבי התנור--הרי זה טהור.  וכן הזיה שעברה על גבי טומאה, כגון משכב ומושב וכיוצא בהן--הרי זו טהורה.

יד,ח  [ו] כלי שיש בו מי חטאת וכלי שיש בו קודש, שנגעו זה בזה--הרי נטמא כלי של חטאת, וכל שיש בו; אבל כלי הקודש, טהור כשהיה.  וכן אם נגע הטהור לחטאת בשניהן בשתי ידיו, כשהן מונחין על הארץ--הרי נטמא של חטאת:  שהרי הטהור לחטאת נטמא בנגיעתו בכלי שאינו טהור לחטאת, כמו שביארנו; וחזר וטימא את מי חטאת.

יד,ט  [ז] הגביה שני הכלים בשתי ידיו, שניהן טמאין:  זה של חטאת, נטמא מפני שנגע בו אדם שנגע בכלי שאינו טהור לחטאת; ושל קודש נטמא, מפני זה שהגביהו והוא טמא בנשיאת מי נידה, שהן מטמאין במשא, מפני שנטמאו מחמת הכלי של קודש.

יד,י  לפיכך אם היה הכלי של קודש כרוך בנייר, והגביהו בנייר ולא נגע בו, והגביה החטאת בידו שנייה--שניהן טהורין:  שהרי לא נגע בכלי, ולא נטמא לחטאת.  אבל אם היה נוגע בכלי הקודש בידו--אפילו היה של חטאת בנייר, שניהן טמאין.

יד,יא  [ח] הסיט את שני הכלים בידו, ולא נגע בהן--שניהן טהורין:  שאין הכלי שאינו טהור לחטאת מטמא את הטהור לחטאת, עד שייגע בו בידו, אלא אם כן היה ראוי למדרס, כמו שביארנו.

יד,יב  [ט] כל ספק הטומאות, שהוא טהור לגבי תרומה כמו שיתבאר--הרי הוא טהור לחטאת.  וכל הספקות שתולין עליהן את התרומה--אם נולדו בחטאת, הרי אלו נשפכין; ואם נעשו טהרות על גבי אותן כלים, ואדם שנולדו להן ספקות אלו שהחטאת נשפכין עליהן--הרי אותן הטהרות תלויות.  והרפפות אינן ככלים, והרי הן טהורות לתרומה ולקודש ולחטאת.

יד,יג  [י] דבילה של תרומה שנפלה לתוך מי חטאת, ונטלה ואכלה--אם יש בה כביצה, המים טמאין, בין שהייתה הדבילה טמאה, בין שהייתה טהורה:  שכל האוכלין, אפילו אוכל קודש, אינו טהור לחטאת.  והאוכלה חייב מיתה--מפני שאכל תרומה, והוא כבר נטמא במי נידה.  ואם אין בה כביצה, המים בטהרתן:  שאין האוכל מטמא את אחרים, עד שיהיה בו כביצה--בין לתרומה בין לקודש בין לחטאת.
 

הלכות פרה אדומה פרק טו

טו,א  הנוגע במי חטאת שלא לצורך הזיה, בין אדם בין כלים--טמא, ואינו מטמא בגדים בשעת מגעו:  שנאמר "והנוגע במי הנידה, יטמא עד הערב" (במדבר יט,כא)--הנה למדת שמי נידה אב מאבות הטומאות של תורה, וטומאת מגען בכל שהוא.

טו,ב  ואם היה בהן כדי הזיה, מטמאין במגע ובמשא; והנוגע בהן או הנושאן שלא לצורך--מטמא בגדים בשעת מגעו או בשעת משאו, עד שיפרוש ממטמאיו:  שנאמר "ומזה מי הנידה, יכבס בגדיו" (במדבר יט,כא).  אינו מדבר במזה על הטמא--אם טיהר את הטמא, קל וחומר שיהיה הוא טהור.

טו,ג  מפי השמועה למדו שזה שנאמר "ומזה מי הנידה" (במדבר יט,כא) לא נאמר אלא לשיעור--שהנוגע או הנושא מי הנידה שיש בהן כדי הזיה, שלא לצורך הזיה, טמא ומטמא בגדים, דין תורה.  וכמה הוא שיעור הזיה, כדי שיטבול ראשי גבעולין של איזוב במים.

טו,ד  במה דברים אמורים שמי חטאת מטמאין:  בזמן שנגע בהן או נשאן שלא לצורך, קודם שיעשו מצותן; אבל אחר שעשו מצותן, אינן מטמאין כלל.

טו,ה  כיצד:  הרי שטבל את האיזוב והזה על האדם הטמא או על הכלים, והיו המים שותתין ויורדין מעל הטמא לארץ, וכן המים הניתזין בשעת הזיה על הארץ או על הטהור--הרי אותן המים טהורין, והנוגע בהן והנושאן טהור.

טו,ו  הטביל את האיזוב להזות על דבר שאינו מקבל טומאה--הרי המים המנטפין כשרין להזות מהן, כמו שביארנו; לפיכך מטמאין טומאת מי חטאת, לפי שלא עשו מצותן--שהרי הטבילה הייתה לשם דבר שאינו מקבל טומאה.

טו,ז  [ב] אין מי חטאת מטמאין את הכול, קודם שיעשו מצותן--עד שיהיו טהורין וכשרין להזיה.  אבל מי חטאת שנפסלו--כגון שנתערב בהן מים, או ששתת מהן בהמה, וכיוצא באלו מדברים הפוסלין אותן--אם נגע בהן הטהור לתרומה, נטמא:  בין שנגע בידיו, בין שנגע בשאר גופו.  נגע בהן אדם הטהור לחטאת, ואפילו בידיו--הרי הוא טהור כמות שהיה.

טו,ח  [ג] מי חטאת שנטמאו, ונגע בהן אחר שנטמאו אדם הטהור לתרומה--בין בידיו, בין בגופו--נטמא.  ואם נגע בהן הטהור לחטאת בידיו, נטמא; נגע בשאר גופו, הרי הוא טהור כמות שהיה.

טו,ט  [ד] מי חטאת שנפלו לתוכן מי מעיין, או מי מקוה, או מי פירות--אם רוב מי חטאת, מטמאין במשא; ואם רוב מי פירות, אין מטמאין; מחצה למחצה, מטמאין במשא.  אפר פרה שנתערב באפר מוקלה, וקידש בכולו--אם היה הרוב אפר פרה, מטמאין כמי נידה; ואם היה הרוב אפר מקלה--אין מטמאין במגע, אבל מטמאין במשא.

טו,י  [ה] אפר כשר שנתנו על גבי המים שאינן ראויין לקדשן, ונגע בהן הטהור לתרומה--בין בידיו, בין בגופו--נטמא; נגע בהן הטהור לחטאת, אפילו בידיו--הרי זה טהור כמות שהיה.

טו,יא  [ו] מי חטאת שנפסלו, לא יגבלם בטיט--שלא יעשם תקלה לאחרים, שמא ייגע בטיט ויטמא:  שמי חטאת אינן בטילין בטיט, שנאמר "חטאת היא" (במדבר יט,ט).  [ז] פרה ששתת מי חטאת--אף על פי שנשחטה בתוך עשרים וארבע שעות, הרי בשרה טהור:  שנאמר "למשמרת, למי נידה" (שם)--בזמן שהן שמורין, אינן בטילין; אבל בזמן ששתת אותן פרה--בטלו, שהרי אינן שמורין.

טו,יב  [ח] המזה מחלון שמזין ממנו על הרבים, והוזה עליו, ונכנס למקדש, ואחר כך נמצאו המים פסולין--הרי זה פטור:  שחזקת המים שמזין מהן על הרבים, שהן כשרין; והרי זה, כאנוס.  אבל אם הוזה עליו מחלון של יחיד, ונכנס למקדש, ונמצאו המים פסולין--חייב בקרבן עולה ויורד:  מפני שהיה לו לבדוק על המים, ואחר כך ייכנס למקדש.

טו,יג  מחליקין היו העם במים ששותתין בארץ מחלון של רבים, ודורסין אותן, ונכנסין למקדש; ולא היו חוששין להן, שמא פסולין הן.

טו,יד  [ט] המזה באיזוב הטמא לחטאת--אם יש בו כביצה--המים פסולין, והזיתו פסולה; אין בו כביצה--המים כשרין, והזיתו פסולה.  ואיזוב זה--מטמא חברו וחברו לחברו, אפילו הן מאה:  שאין מונין לחטאת.

טו,טו  [י] המגביה כלי שהוזה עליו, והרי עליו מים כדי הזיה--טהור:  שהמים שעשו מצותן אינן מטמאין, כמו שביארנו.