יש בכללן תשע מצוות--שלוש מצוות עשה, ושש מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן: (א) לעשות על פי התורה שיאמרו לנו בית דין הגדול; (ב) שלא לסור מדבריהם; (ג) שלא להוסיף על התורה, לא במצוות שבכתב, ולא בפירושן שלמדנו מפי השמועה; (ד) שלא לגרוע מן הכול; (ה) שלא לקלל אב ואם; (ו) שלא להכות אב ואם; (ז) לכבד אב ואם; (ח) ליראה מאב ואם; (ט) שלא יהיה הבן סורר ומורה על קול אביו ואימו. וביאור מצוות אלו בפרקים אלו.
א,א בית דין הגדול שבירושלים--הם עיקר תורה שבעל פה, והם עמוד ההוראה, ומהם חוק ומשפט יוצא לכל ישראל, ועליהם הבטיחה תורה: שנאמר "על פי התורה אשר יורוך, ועל המשפט אשר יאמרו לך--תעשה" (דברים יז,יא), זו מצות עשה. וכל המאמין במשה רבנו ובתורתו--חייב לסמוך מעשה הדת אליהם, ולהישען עליהן.
א,ב כל מי שאינו עושה בהוראתן--עובר בלא תעשה, שנאמר "לא תסור, מכל הדבר אשר יגידו לך" (ראה דברים יז,יא). ואין לוקין על לאו זה, מפני שניתן לאזהרת מיתת בית דין: שכל חכם שמורה על דבריהם--מיתתו בחנק, שנאמר "והאיש אשר יעשה בזדון, לבלתי שמוע . . ." (דברים יז,יב).
א,ג אחד דברים שלמדו אותן מפי שמועה, והם תורה שבעל פה, ואחד דברים שלמדו אותן מפי דעתן באחת מן המידות שהתורה נדרשת בהן ונראה בעיניהם שהדין בדבר זה כך הוא, ואחד דברים שעשו אותן סייג לתורה ולפי מה שהשעה צריכה, והם הגזירות והתקנות והמנהגות--בכל אחד ואחד משלושה דברים אלו, מצות עשה לשמוע להן, והעובר על כל אחת מהן, עובר בלא תעשה.
א,ד הרי הוא אומר "על פי התורה אשר יורוך" (דברים יז,יא), אלו הגזירות והתקנות והמנהגות שיורו בהם לרבים כדי לחזק הדת ולתקן העולם; "ועל המשפט אשר יאמרו לך--תעשה" (שם), אלו דברים שלמדו אותן מן הדין באחת מן המידות שהתורה נדרשת בהם; "מכל הדבר אשר יגידו לך" (ראה שם), זו הקבלה שקיבלו איש מפי איש.
א,ה [ג] דברי הקבלה, אין בהן מחלוקת לעולם; וכל דבר שתמצא בו מחלוקת, בידוע שאינו קבלה ממשה רבנו. ודברים שלומדין מן הדין--אם הסכימו עליהן בית דין הגדול כולם, הרי הסכימו; ואם נחלקו בהן--הולכין אחר הרוב, ומוציאין הדין אחד לרבים.
א,ו וכן הגזירות והתקנות והמנהגות--אם ראו מקצתן שראוי לגזור גזירה זו או לתקן תקנה זו או שיניחו העם על מנהג זה, וראו מקצתן שאין ראוי לגזור גזירה זו ולא לתקן תקנה זו ולא להניח מנהג זה--נושאין ונותנין אלו כנגד אלו, והולכין אחר רובן, ומוציאין הדבר אחד לרבים.
א,ז [ד] כשהיה בית דין הגדול קיים, לא הייתה שם מחלוקת בישראל; אלא כל דין שנולד בו ספק לאחד מישראל, שואל לבית דין שבעירו. אם ידעו, אמרו לו; ואם לאו, הרי השואל עם אותו בית דין או עם שלוחו עולין לירושלים, ושואלין לבית דין שבהר הבית. אם ידעו, אמרו להם; ואם לאו, הכול באין לבית דין שעל פתח העזרה. אם ידעו, אמרו להם; ואם לאו, הכול באים ללשכת הגזית לבית דין הגדול, ושואלין.
א,ח אם היה הדבר שנולד בו הספק לכול ידוע אצל בית דין הגדול, בין מפי הקבלה בין מן המידה שדנו בה--אומרין להם מיד; ואם לא היה הדבר ברור אצל בית דין הגדול--דנין בו בשעתן ונושאין ונותנין בדבר עד שיסכימו כולן, או יעמדו למניין וילכו אחר הרוב, ויאמרו לכל השואלין כך הלכה, וילכו להם.
א,ט משבטל בית דין הגדול, רבתה מחלוקת בישראל: זה מטמא ונותן טעם לדבריו, וזה מטהר ונותן טעם לדבריו; זה אוסר, וזה מתיר. [ה] שני חכמים או שני בתי דינין שנחלקו שלא בזמן הסנהדרין, אם עד שלא הגיע הדבר להן--בין בזמן אחד, בין בזה אחר זה--אחד מטמא ואחד מטהר, אחד אוסר ואחד מתיר: אם אין אתה יודע להיכן הדין נוטה--בשל תורה, הלוך אחר המחמיר; ובשל דברי סופרים, הלוך אחר המקל.
ב,א בית דין הגדול שדרשו באחת מן המידות כפי מה שנראה בעיניהם שהדין כך, ודנו דין, ועמד אחריהם בית דין אחר, ונראה לו טעם אחר לסתור אותו הדין--הרי זה סותר, ודן כפי מה שייראה בעיניו: שנאמר "אל השופט, אשר יהיה בימים ההם" (דברים יז,ט)--אין אתה חייב ללכת, אלא אחר בית דין שבדורך.
ב,ב בית דין שגזרו גזירה, או התקינו תקנה, והנהיגו מנהג, ופשט כל הדבר בכל ישראל, ועמד אחריהם בית דין אחר, וביקש לבטל דברי הראשונים ולעקור אותה התקנה ואותה הגזירה ואותו המנהג--אינו יכול, עד שיהיה גדול מן הראשונים בחכמה ובמניין.
ב,ג היה גדול בחכמה אבל לא במניין, במניין אבל לא בחכמה--אינו יכול לבטל את דבריו; אפילו בטל טעם שבגללו גזרו הראשונים או התקינו--אין האחרונים יכולין לבטל, עד שיהיו גדולים מהם.
ב,ד והיאך יהיו גדולים במניין, הואיל וכל בית דין ובית דין של שבעים ואחד הוא--זה מניין חכמי הדור שהסכימו וקיבלו הדבר שאמרו בית דין הגדול, ולא חלקו בו.
ב,ה [ג] במה דברים אמורים, בדברים שלא אסרו אותן כדי לעשות סייג, אלא בשאר דיני תורה. אבל דברים שראו בית דין לגזור או לאסור אותן, לעשות סייג--אם פשט איסורן בכל ישראל--אין בית דין הגדול אחר יכול לעוקרן ולהתירן, אפילו היה גדול מן הראשונים.
ב,ו [ד] ויש לבית דין לעקור אף דברים אלו לפי שעה, אף על פי שהוא קטן מן הראשונים--שלא יהיו גזירות אלו חמורין מדברי תורה עצמה: שאפילו דברי תורה--יש לכל בית דין לעקור אותן, הוראת שעה.
ב,ז כיצד: בית דין שראו לחזק הדת ולעשות סייג, כדי שלא יעברו העם על התורה--מכין שלא כדין, ועונשין שלא כדין; אבל אין קובעין הדבר לדורות, ואומרין שהלכה כך היא.
ב,ח וכן אם ראו לפי שעה לבטל מצות עשה, או לעבור על מצות לא תעשה, כדי להחזיר רבים לדת, או להציל רבים מישראל מלהיכשל בדברים אחרים--עושין לפי מה שהשעה צריכה.
ב,ט כשם שהרופא חותך ידו או רגלו של זה, כדי שיחיה כולו: כך בית דין מורין בזמן מן הזמנים לעבור על מקצת מצוות לפי שעה, כדי שיתקיימו כולן--כדרך שאמרו חכמים הראשונים, חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה.
ב,י [ה] בית דין שנראה להם לגזור גזירה, או לתקן תקנה, או להנהיג מנהג--צריכין להתיישב בדבר, ולידע תחילה, אם רוב הציבור יכולין לעמוד בה, או אין רוב הציבור יכולין לעמוד בדבר זה. ולעולם אין גוזרין גזירה על הציבור, אלא אם כן רוב הציבור יכולין לעמוד בה.
ב,יא [ו] הרי שגזרו בית דין גזירה, ודימו שרוב הציבור יכולין לעמוד בה, ואחר שגזרו אותה, פיקפקו העם בה ולא פשטה ברוב הציבור--הרי זו בטילה, ואינן רשאין לכוף את העם ללכת בה.
ב,יב [ז] גזרו ודימו שפשטה בכל ישראל, ועמד הדבר כן שנים רבות, ולאחר זמן מרובה עמד בית דין אחר, ובדק בכל ישראל וראה שאין אותה הגזירה פושטת בכל ישראל--יש לו רשות לבטלה; ואפילו היה פחות מאותו בית דין הראשון בחכמה ובמניין, יש לו לבטל. [ח] וכל בית דין שהתיר שני דברים, אל ימהר להתיר דבר שלישי.
ב,יג [ט] הואיל ויש לבית דין לגזור ולאסור דבר המותר, ויעמוד איסורו לדורות, וכן יש להן להתיר איסורי תורה, לפי שעה--מה הוא זה שהזהירה תורה "לא תוסף עליו, ולא תגרע ממנו" (דברים יג,א): שלא להוסיף על דברי תורה ולא לגרוע מהן, ולקבוע הדבר לעולם שהוא מן התורה, בין בתורה שבכתב, בין בתורה שבעל פה.
ב,יד כיצד: הרי כתוב בתורה "לא תבשל גדי, בחלב אימו" (שמות כג,יט; שמות לד,כו; דברים יד,כא). ומפי השמועה למדו שזה הכתוב, אסר לבשל ולאכול בשר בחלב--בין בשר בהמה, בין בשר חיה; אבל בשר עוף, מותר בחלב מן התורה.
ב,טו אם יבוא בית דין ויתיר בשר חיה בחלב, הרי זה גורע; ואם יאסור בשר העוף, ויאמר שהוא בכלל הגדי, והוא אסור מן התורה--הרי זה מוסיף.
ב,טז אבל אם אמר בשר העוף מותר מן התורה, ואנו נאסור אותו, ונודיע לעם שהוא גזירה: שלא יבוא מן הדבר חורבה, ויאמרו בשר העוף מותר מפני שלא נתפרש בתורה, כך החיה מותרת שהרי לא נתפרשה; ויבוא אחר לומר אף בשר בהמה מותר, חוץ מן העז; ויבוא אחר לומר אף בשר העז מותר בחלב הפרה או הכבשה, שלא נאמר אלא "אימו" (שמות כג,יט; שמות לד,כו; דברים יד,כא) שהיא מינו; ויבוא אחר לומר אף בחלב העז שאינה אימו מותר, שלא נאמר אלא "אימו". לפיכך נאסור כל בשר בחלב, ואפילו בשר עוף. אין זה מוסיף, אלא עושה סייג לתורה. וכן כל כיוצא בזה.
ג,א מי שאינו מאמין בתורה שבעל פה, אינו זקן ממרא האמור בתורה, אלא הרי הוא בכלל המינים, ומיתתו ביד כל אדם. [ב] מאחר שנתפרסם שהוא כופר בתורה שבעל פה--מורידין ולא מעלין, כשאר המינים והאפיקורוסין והאומרין אין תורה מן השמיים והמוסרים והמשומדים: כל אלו אינן בכלל ישראל, ואינן צריכין לא עדים ולא התראה ולא דיינין; אלא כל ההורג אחד מהן, עשה מצוה גדולה והסיר מכשול.
ג,ב [ג] במה דברים אמורים, באיש שכפר בתורה שבעל פה ממחשבתו, ובדברים שנראו לו, והלך אחר דעתו הקלה, ואחר שרירות ליבו, וכפר בתורה שבעל פה תחילה; וכן כל הטועים אחריו.
ג,ג אבל בני אותן הטועים ובני בניהם, שהדיחו אותם אבותם ונולדו במינות, וגידלו אותן עליו--הרי הן כתינוק שנשבה לבין הגויים וגידלוהו הגויים על דתם, שהוא אנוס; ואף על פי ששמע אחר כך שהיה יהודי, וראה היהודיים ודתם--הרי הוא כאנוס, שהרי גידלוהו על טעותם. כך אלו האוחזים בדרכי אבותיהם שתעו. לפיכך ראוי להחזירן בתשובה, ולמשוך אותם בדרכי שלום, עד שיחזרו לאיתן התורה; ולא ימהר אדם להורגן.
ג,ד אבל זקן ממרא האמור בתורה--הוא חכם אחד מחכמי ישראל שיש בידו קבלה, ודן ומורה בדיני תורה כמו שידונו ויורו כל חכמי ישראל, שבאה לו מחלוקת בדין מן הדינין עם בית דין הגדול, ולא חזר לדבריהם אלא חלק עליהם והורה לעשות שלא כהוראתן: גזרה תורה עליו מיתה; ומתוודה, ויש לו חלק לעולם הבא.
ג,ה אף על פי שהוא דן והן דנין, והוא קיבל והם קיבלו--הרי התורה חלקה להם כבוד; ואם רצו בית דין למחול על כבודן, ולהניחו--אינן יכולין, כדי שלא ירבו מחלוקת בישראל.
ג,ו [ה] אין זקן ממרא חייב מיתה, עד שיהיה חכם שהגיע להוראה, סמוך בסנהדרין, ויחלוק על בית דין בדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת, או בתפילין; ויורה לעשות כהוראתו, או יעשה הוא על פי הוראתו; ויחלוק עליהם, והם יושבין בלשכת הגזית.
ג,ז אבל אם היה תלמיד שלא הגיע להוראה, והורה לעשות--פטור: שנאמר "כי ייפלא ממך דבר למשפט" (דברים יז,ח), מי שלא ייפלא ממנו אלא דבר מופלא. [ו] היה חכם מופלא של בית דין, וחלק ושנה ולימד לאחרים כדבריו, אבל לא הורה לעשות--פטור: שנאמר "והאיש אשר יעשה בזדון" (דברים יז,יב)--לא שיאמר בזדון, אלא יורה לעשות או יעשה הוא בעצמו.
ג,ח [ז] מצאן חוץ למקומן, והמרה עליהן--פטור: שנאמר "וקמת ועלית--אל המקום" (דברים יז,ח), מלמד שהמקום גורם לו מיתה. וכל אלו וכיוצא בהן, שהן פטורין מן המיתה--יש לבית דין הגדול לנדותן ולהפרישן ולהכותן ולמונען מללמד כפי מה שייראה להם שהדבר צריך לכך.
ג,ט [ח] וכיצד דנין זקן ממרא: בעת שייפלא דבר ויורה בו חכם המגיע להוראה, בין בדבר שייראה בעיניו, בין בדבר שקיבל מרבותיו--הרי הוא והחולקין עימו עולין לירושלים, ובאין לבית דין שעל פתח הר הבית; ואומרין להן בית דין, כך הוא הדין. אם שמע וקיבל מהן, מוטב.
ג,י ואם לאו--כולם באין לבית דין שעל פתח העזרה, ואומרים גם הם להם, כך הוא הדין. אם קיבל, ילכו להן. ואם לאו--כולם באין לבית דין הגדול שבלשכת הגזית, שמשם תורה יוצאה לכל ישראל: שנאמר "מן המקום ההוא, אשר יבחר ה'" (דברים יז,י). ובית דין אומר להם, כך הוא הדין; ויוצאין כולן.
ג,יא חזר זה החכם שחלק על בית דין לעירו, ושנה ולימד כדרך שהוא למוד--הרי זה פטור; הורה לעשות, או שעשה כהוראתו--חייב מיתה, ואינו צריך התראה. אפילו נתן טעם לדבריו, אין שומעין לו; אלא כיון שבאו עדים שעשה כהוראתו, או שהורה לאחרים לעשות--גומרין דינו למיתה לבית דין שבעירו.
ג,יב ותופסין אותו, ומעלין אותו משם לירושלים. ואין ממיתין אותו לא בבית דין שבעירו, ולא בבית דין הגדול שיצא חוץ לירושלים, אלא מעלין אותו לבית דין הגדול שבירושלים. ומשמרין אותו עד הרגל, וחונקין אותו ברגל--שנאמר "וכל ישראל, ישמעו וייראו" (דברים יג,יב; וראה דברים יז,יג), מכלל שצריך הכרזה. וארבעה צריכין הכרזה--זקן ממרא, ועדים זוממין, והמסית, ובן סורר ומורה: שהרי בכולם נאמר "ישמעו וייראו" (דברים יג,יב; דברים יז,יג; דברים יט,כ; דברים כא,כא).
ד,א זקן שחלק על בית דין בדבר שחייבין על זדונו כרת, ועל שגגתו חטאת--בין שהיו הן אוסרין והוא מתיר, בין שהיו הן מתירין והוא אוסר--הרי זה חייב מיתה.
ד,ב אפילו היה הוא אומר מפי הקבלה, ואמר כך קיבלתי מרבותיי, והן אומרים כך נראה בעינינו, שהדין נותן--הואיל וחלק עליהן בדבר, או עשה או הורה לעשות--הרי זה חייב מיתה. ואין צריך לומר, אם היו הם מורים מפי הקבלה.
ד,ג וכן אם חלק עליהם בגזירה מן הגזירות שגזרו בדבר שיש בשגגתו חטאת ובזדונו כרת, כגון שהתיר החמץ יום ארבעה עשר בשעה שישית, או אסרו בהניה בשעה חמישית--הרי זה חייב מיתה; וכן כל כיוצא בזה.
ד,ד [ב] אחד דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת שנחלקו בו, או שנחלקו בדבר המביא לידי דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת.
ד,ה כיצד: נחלקו באישה זו אם היא ערווה או אינה, אם מראה דם זה מטמא באישה או אינו מטמא, אם זו טמאה לידה או אינה טמאה לידה, אם זו זבה או אינה זבה, אם חלב זה אסור או מותר, וכל כיוצא באלו--הרי זה חלק בדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת.
ד,ו וכיצד דבר המביא לידי דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת: כגון שנחלקו בעיבור השנה, אם מעברין עד הפורים או בכל אדר--הרי זה חייב, שזה מביא לידי אכילת חמץ בפסח.
ד,ז וכן אם נחלקו בדין מדיני ממונות, או במניין הדיינין שדנו דיני ממונות--הרי זה חייב: לדבריו של אחד שזה חייב לזה וכל שנטל ממנו, כדין נטל ועל פי בית דין נטל; ולדבריו של זה שאומר פטור, או שאמר שאין אלו ראויין לדון--כל שנטל גזל הוא בידו, ואם קידש בו אישה אינה מקודשת; ולדברי האומר שלו נטל--הבא עליה במזיד ענוש כרת, ובשוגג מביא חטאת. ונמצא הדבר מביא לידי דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת.
ד,ח וכן אם נחלקו בדיני מכות, אם זה חייב מלקות או אינו, או שחלק במניין הדיינין שלוקין בפניהם--הרי זה חייב: שהרי לדברי האומר אינו לוקה--חובלים הם בו, וחייבין לשלם, וכל שייטול מהן, כדין נוטל; ולדברי האומר בן מלקות הוא--כל שייטול מהן גזל הוא בידו, ואם קידש בו אישה אינה מקודשת.
ד,ט וכן אם נחלקו בערכין או בחרמין, אם זה חייב ליתן או אינו חייב--הרי זה חייב: שהרי לדברי האומר אינו חייב ליתן--אם לקחו ממנו--הרי זה גזל, והמקדש בו אישה אינה מקודשת.
ד,י וכן אם חלק עליהן בפדיון הקודשים, אם נפדו או לא נפדו--הרי זה חייב: שהרי לדברי האומר אין זה פדיון, אם קידש בו אישה אינה מקודשת.
ד,יא נחלקו בעריפת העגלה, אם אלו חייבין להביא או אינן חייבין--הרי זה חייב: שהרי לדברי האומר חייבין להביא--הרי היא אסורה בהניה, והמקדש בה אישה אינה מקודשת. וכן אם נחלקו בעורלה.
ד,יב וכן אם נחלקו בלקט שכחה ופיאה, אם זה לעניים או לבעל הבית--הרי זה חייב: שהרי לדברי האומר לבעל הבית--הרי זה גזל ביד העני, ואם קידש בו אישה אינה מקודשת.
ד,יג וכן אם חלק עליהן באב מאבות הטמאות, כגון נגעי בשר או נגעי בתים או נגעי בגדים--הרי זה חייב: שהרי לדברי האומר טהור, מותר להיכנס למקדש ולאכול קודשים; ולדברי האומר טמא, אם נכנס או אכל במזיד ענוש כרת ובשוגג מביא חטאת. וכן אם נחלקו בטהרת מצורע, אם יש לזה טהרה או אין לו.
ד,יד וכן אם נחלקו בהשקאת סוטה, אם זו צריכה לשתות או אינה צריכה--הרי זה חייב: שהרי לדברי האומר צריכה--אם מת הבעל קודם שתשתה, הרי זו אסורה ליבם; ולדברי האומר אינה צריכה, מתייבמת.
ד,טו וכן כל כיוצא בזה. צריכין לבדוק ולחקור אם הייתה מחלוקת זו מביאה לידי דבר זה, ודבר זה מביא לדבר שני, אפילו אחר מאה דברים, אם יבוא בסוף לדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת--בין שהיה הזקן מקל והן מחמירין, בין שהיה הוא מחמיר והן מקילין--הרי זה חייב. [ג] ואם לא תביא המחלוקת לידי כך, הרי זה פטור--חוץ ממצות תפילין בלבד.
ד,טז כיצד: הורה שמותר להוסיף טוטפת חמישית בתפילין, ויעשה אותה חמש טוטפות--הרי זה חייב: והוא שיעשה כתחילה ארבעה בתים כהלכתן, ויביא חמישי וידבק בחיצון--שהבית החיצון שאינו רואה את האוויר, פסול. וחיוב זקן ממרא על דבר זה, הלכה מפי הקבלה.
ד,יז אבל אם נחלקו בשאר מצוות, כגון שחלק בדבר מדברי לולב או ציצית או שופר, זה אומר פסול וזה אומר כשר, זה אומר יצא ידי חובתו וזה אומר לא יצא, זה אומר טהור וזה אומר שני לטומאה--הרי זה פטור מן המיתה; וכן כל כיוצא בזה.
ה,א המקלל אביו או אימו--נסקל, שנאמר "אביו ואימו קילל, דמיו בו" (ויקרא כ,ט). ואחד המקלל אותם בחייהם, או לאחר מותם--הרי זה נסקל; וצריך עדים והתראה, כשאר כל מחוייבי מיתות בית דין. ואחד האיש ואחד האישה, וכן הטומטום והאנדרוגינוס: והוא שיהיו גדולים, שהגיעו לכלל העונשין.
ה,ב אינו חייב סקילה, עד שיקללם בשם מן השמות המיוחדין; אבל אם קיללם בכינוי--פטור מן הסקילה, ולוקה כדרך שלוקה על קללת כל אדם כשר מישראל. [ג] וכן המקלל אבי אביו, ואבי אימו--הרי זה כמקלל אחד משאר הקהל.
ה,ג [ד] אזהרה של מקלל אביו ואימו מניין: עונש שמענו בפירוש; אבל האזהרה, הרי היא בכלל "לא תקלל חירש" (ויקרא יט,יד). הואיל והוא מוזהר שלא לקלל אדם מישראל, הרי אביו בכלל כל ישראל.
ה,ד [ה] המכה אביו או אימו--מיתתו בחנק, שנאמר "ומכה אביו ואימו, מות יומת" (שמות כא,טו); וצריך עדים והתראה, כשאר כל מחוייבי מיתות בית דין. ואחד האיש ואחד האישה, וכן הטומטום והאנדרוגינוס: והוא, שיגיעו לכלל עונשין.
ה,ה אינו חייב חנק, עד שיעשה בהן חבורה; אבל אם לא עשה חבורה, הרי זה כמכה אחד משאר ישראל. והמכה אותם לאחר מיתה, פטור. [ו] ומי שהכה את אביו על אוזנו, וחירשו--חייב, ונהרג: שאי אפשר לו שייעשה חירש בלא חבורה--אפילו טיפת דם יצאת בפנים באוזן, ונתחרש.
ה,ו [ז] המקיז דם לאביו, או שהיה רופא וחתך לו בשר או אבר--פטור. אף על פי שהוא פטור, לכתחילה לא יעשה: אפילו להוציא סילון מבשר אביו או אימו--לא יוציא, שמא יעשה חבורה.
ה,ז במה דברים אמורים, בשיש שם אחר לעשות. אבל אם אין שם מי שיעשה אלא הוא, והרי הן מצטערין--הרי זה מקיז וחותך, כפי מה שירשוהו לעשות.
ה,ח אזהרה של מכה אביו ואימו מניין--עונש שמענו, אזהרה לא שמענו: הואיל והוא מוזהר שלא להכות אדם מישראל, הרי אביו ואימו בכלל. [ט] שתוקי חייב על אימו, ואינו חייב על אביו: אף על פי שנבדקה אימו ואמרה, בן פלוני הוא--אין זה נסקל או נחנק, על פיה. אבל בנו מן השפחה, ומן הנוכרית--אינו חייב לא על אביו, ולא על אימו.
ה,ט וכן גר שהורתו שלא בקדושה--אינו חייב על מכת אביו, וקללתו. [י] וכשם שאינו חייב על אביו, כך אינו חייב על אימו: שנאמר "ומקלל אביו ואימו" (שמות כא,יז)--את שהוא חייב על אביו, חייב על אימו, וזה שאינו חייב על אביו, אינו חייב על אימו.
ה,י [יא] הגר אסור לקלל אביו הגוי, ולהכותו ולבזהו--כדי שלא יאמרו, באו מקדושה חמורה לקדושה קלה, שהרי זה מבזה אביו; ונוהג בו, מקצת כבוד. אבל העבד, אין לו ייחוס, אלא הרי אביו כמי שאינו אביו לכל דבר, אף על פי שנשתחררו.
ה,יא [יב] מי שהיו אביו ואימו רשעים גמורים, ועוברי עבירות--אפילו נגמר דינם להריגה, והם יוצאין ליהרג--אסור לו להכותן ולקללם; ואם קילל או חבל בהן, פטור. ואם עשו תשובה--הרי זה חייב ונהרג עליהן, אף על פי שהרי הן יוצאין למיתה.
ה,יב במה דברים אמורים, בבנו. אבל אחר שבא והכהו או קיללו, אחר שנגמר דינו--אף על פי שעשה תשובה--הרי זה פטור, הואיל והוא הולך למיתה. ואם ביישו, חייב בקנס המבייש.
ה,יג עבר אביו או אימו על עבירה שלוקין עליה, והיה הוא חזן לפני הדיינין--לא יכה אותם; וכן אם נתחייבו נידוי, לא יהיה שליח לנדותם. ולא ידחוף אותם, ולא יבזה אותם בשליחות בית דין, אף על פי שהן ראויין לכך, ולא עשו תשובה. [יד] לכול, אין הבן נעשה שליח לאביו להכותו ולקללו--חוץ ממסית, שהרי אמרה תורה "לא תחמול ולא תכסה עליו" (דברים יג,ט).
ה,יד [טו] מי שנתחייב שבועה לבנו--כך ראינו בו תמיד שאינו משביעו בשבועת האלה, שהרי זה בא לקללת אביו: אלא משביעו, שבועה שאין בה אלה. וכבר ביארנו שהאב שהרג את בנו, אין אחד מאחיו של נהרג נעשה גואל הדם.
ה,טו ולא על הכיה ועל הקללה בלבד הקפידה תורה, אלא אף על הביזיון: שכל המבזה אביו או אימו--אפילו בדברים, אפילו ברמיזה--הרי זה בכלל ארור מפי הגבורה, שנאמר "ארור, מקלה אביו ואימו" (דברים כז,טז). והרי הוא אומר "עין, תלעג לאב--ותבוז, ליקהת אם . . ." (משלי ל,יז). ויש לבית דין להכותו על זה מכת מרדות, ולענוש כפי מה שיראו.
ו,א כיבוד אב ואם מצות עשה גדולה, וכן מורא אב ואם--שקלם הכתוב בכבודו ובמוראו: כתוב "כבד את אביך, ואת אימך" (שמות כ,יא; דברים ה,טו), וכתוב "כבד את ה', מהונך" (משלי ג,ט); ובאביו ואימו כתוב "איש אימו ואביו תיראו" (ויקרא יט,ג), וכתוב "את ה' אלוהיך תירא" (דברים ו,יג; דברים י,כ). כדרך שציווה על כבוד שמו הגדול ומוראו, כך ציווה על כבודם ומוראם.
ו,ב המקלל אביו או אימו בסקילה, והמגדף בסקילה--הנה השווה אותן בעונש. הקדים אב לאם בכבוד, והקדים אם לאב במורא--ללמד ששניהם שווין, בין לכבוד בין למורא.
ו,ג איזה הוא מורא, ואיזה הוא כבוד: מורא--לא עומד במקומו, ולא יושב במקומו, ולא סותר את דבריו, ולא מכריע את דבריו, ולא יקרא לו בשמו לא בחייו ולא במותו, אלא אומר אבא מרי. היה שם אביו או שם רבו כשם אחרים, משנה את שמם.
ו,ד ייראה לי, שאין נזהר בכך אלא בשם שהוא פליא שאין הכול דשין בו; אבל השמות שקוראין בהן כל העם, כגון אברהם יצחק ויעקוב משה ואהרון וכיוצא בהן, בכל לשון ובכל זמן--קורא בהן לאחרים שלא בפניו, ואין בכך כלום.
ו,ה איזה הוא כבוד--מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה משל אב. ואם אין ממון לאב, ויש לבן--כופין אותו, וזן אביו ואימו כפי מה שהוא יכול. ומוציא ומכניס ומשמשו בשאר הדברים שהשמשים משמשים בהן את הרב, ועומד בפניו כדרך שעומד מפני רבו. [ד] והאב שהיה תלמיד בנו, אין האב עומד בפני הבן, אבל הבן עומד מפני אביו, אף על פי שהוא תלמידו.
ו,ו וחייב לכבדו בשאר דרכיו, בשעת משאו ומתנו ועשיית חפציו. כיצד: הנשמע בדבר אביו למקום--לא יאמר מהרוני בשביל עצמי, פטרוני בשביל עצמי, אלא מהרוני בשביל אבא, פטרוני בשביל אבא; וכן כל כיוצא בזה. לעולם יכלול בכלל דבריו שהוא חושש בכבוד אביו, ושהוא מתיירא ממנו.
ו,ז [ה] וחייב לכבדו, אפילו לאחר מותו. כיצד: היה אומר שמועה מפיו--לא יאמר כך אמר אבא, אלא אומר כך אמר אבא מרי, אני כפרת משכבו. במה דברים אמורים, בתוך שנים עשר חודש שלאחר מיתתו; אבל אחר השנים עשר חודש, אומר זכרונו לחיי העולם הבא.
ו,ח [ו] אחד האיש ואחד האישה, חייבין במורא וכבוד: אלא שהאיש בידו לעשות; והאישה אין בידה לעשות, שהרי רשות אחרים עליה. לפיכך אם נתגרשה, או נתאלמנה--הרי שניהם שווין.
ו,ט [ז] עד היכן כיבוד אב ואם: אפילו נטלו כיס של זהובים שלו, והשליכוהו לפניו לים--לא יכלים אותן, ולא יצעק בפניהם, ולא יכעוס כנגדם; אלא יקבל גזירת הכתוב, וישתוק.
ו,י ועד היכן מוראן: אפילו היה לובש בגדים חמודות, ויושב בראש בפני קהל, ובא אביו או אימו וקרעו בגדיו, או הכוהו על ראשו, וירקו בפניו--לא יכלים אותן, אלא ישתוק, ויירא ויפחד ממלך המלכים, שציווהו בכך: שאילו מלך בשר ודם גזר עליו דבר שהוא מצטער יתר מזה, לא היה יכול לפרכס בדבר; קל וחומר, למי שאמר והיה העולם ברצונו.
ו,יא [ח] אף על פי שבכך נצטווינו, אסור לאדם להכביד עולו על בניו ולדקדק בכבודו עימהם, שלא יביאם לידי מכשול, אלא ימחול ויתעלם: שהאב שמחל על כבודו, כבודו מחול. [ט] והמכה בנו גדול--מנדין אותו, שהרי הוא עובר על "ולפני עיוור, לא תיתן מכשול" (ויקרא יט,יד).
ו,יב [י] מי שנטרפה דעתו של אביו או של אימו, ישתדל לנהוג עימהם כפי דעתם, עד שירוחם עליהן. ואם אי אפשר לו לעמוד, מפני שנשתטו ביותר--יניחם וילך לו, ויצווה אחרים להנהיגם כראוי להם.
ו,יג [יא] הממזר חייב בכבוד אביו ומוראו, אף על פי שהוא פטור על מכתו ועל קללתו, עד שיעשה תשובה: שאפילו היה אביו רשע ובעל עבירות, מכבדו ומתיירא ממנו. ראה אותו עובר על דברי תורה--לא יאמר לו אבא עברת על דברי תורה, אלא יאמר לו אבא כתוב בתורה כך וכך, כאילו הוא שואל ממנו, לא כמזהירו.
ו,יד [יב] מי שאמר לו אביו לעבור על דברי תורה, בין שאמר לו לעבור על מצות לא תעשה או לבטל מצות עשה--אפילו של דבריהם--הרי זה לא ישמע לו: שנאמר "איש אימו ואביו תיראו, ואת שבתותיי תשמורו" (ויקרא יט,ג), כולכם חייבין בכבודי.
ו,טו [יג] אמר לו אביו השקני מים, ומצוה לעשות--אם אפשר למצוה שתיעשה על ידי אחרים--תיעשה, ויתעסק בכבוד אביו: שאין מבטלין מצוה, מפני מצוה. ואם אין שם אחרים לעשותה--יתעסק במצוה, ויניח כבוד אביו: שהוא ואביו חייבין בדבר מצוה. ותלמוד תורה, גדול מכיבוד אב ואם.
ו,טז [יד] אמר לו אביו, השקני מים, ואמרה לו אימו, השקני מים--מניח כבוד אימו, ועוסק בכבוד אביו תחילה: מפני שהוא ואימו חייבין בכבוד אביו.
ו,יז [טו] חייב אדם לכבד את אשת אביו, אף על פי שאינה אימו, כל זמן שאביו קיים, שזה בכלל כבוד אביו; וכן מכבד בעל אימו, כל זמן שאימו קיימת. אבל לאחר מיתתן, אינו חייב. ומדברי סופרים, שיהיה אדם חייב בכבוד אחיו הגדול ככבוד אביו.
ז,א "בן סורר ומורה" (דברים כא,יח) האמור בתורה--הרי נתפרשה בו סקילה, ולא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר. והיכן הזהיר--"לא תאכלו, על הדם" (ויקרא יט,כו), לא תאכלו אכילה המביאה לידי שפיכות דמים: הרי זו אכילת בן סורר ומורה--שאינו נהרג אלא על אכילה מכוערת שאכל, שנאמר "זולל, וסובא" (דברים כא,כ); מפי השמועה למדו שהזולל הוא האוכל בשר ברעבתנות, וסובא השותה יין ברעבתנות.
ז,ב אכילה זו שהוא חייב עליה--דברים הרבה יש בה, והן כולן הלכה מפי הקבלה. אינו חייב סקילה, עד שיגנוב משל אביו, ויקנה בשר בזול ויין בזול, ויאכל אותם חוץ מרשות אביו, בחבורה שכולה ריקנין פחותין. ויאכל הבשר חי ואינו חי, בשל ואינו בשל, כדרך שהגנבים אוכלים; וישתה היין מזוג ואינו מזוג, כדרך שהגרגרנין שותים. והוא שיאכל משקל חמישים דינר מבשר זה במלוגמה אחת, וישתה חצי לוג מיין זה בבת אחת.
ז,ג גנב משל אביו, ואכל אכילה זו ברשות אביו, או שגנב משל אחרים, ואכל אכילה זו המכוערת בין ברשות אביו בין ברשות אחרים--הרי זה פטור.
ז,ד וכן אם גנב משל אביו, ואכל אכילה מכוערת כזו ברשות אחרים, והייתה אכילת מצוה אפילו מדבריהם, או אכילת עבירה אפילו מדבריהם--הרי זה פטור: שנאמר "איננו שומע, בקולנו" (דברים כא,כ)--שאינו עובר באכילה זו, אלא על קולם; יצא זה שעבר בה על דברי תורה, או שאכלה בדבר מצוה.
ז,ה כיצד: אכל אכילה זו המכוערת עם החבורה הרעה שאוכל עימהם, בדבר מצוה, או שאכלו מעשר שני בירושלים, אפילו אכלו בתנחומי אבילים שהיא מצוה מדבריהם--הרי זה פטור. וכן אם אכלה מנבילות וטריפות שקצים ורמשים, אפילו אכל בתענית ציבור שהיא עבירה מדבריהם--הרי זה פטור מן המיתה.
ז,ו [ג] אכל כל מאכל, ולא אכל בשר בהמה--אף על פי שאכל אכילה זו מבשר העוף, פטור. ואם אכל אכילה זו מבשר בהמה, והשלים שיעור החמישים דינר מבשר העוף--חייב.
ז,ז שתה כל משקה, ולא שתה יין--פטור. [ד] אכל בשר חי, ושתה יין חי--פטור: שזה קרי הוא, ואין אדם יכול להימשך בזה. וכן אם אכל בשר מליח ביום השלישי למליחתו, או ששתה יין מגתו--פטור, שאין אדם יכול להימשך בזה.
ז,ח [ה] לא ענש הכתוב קטן שלא בא לכלל המצוות. וכן איש שגדל והרי הוא ברשות עצמו, אינו נסקל מפני שגנב ואכל ושתה אכילה זו המכוערת. הא כיצד: מפי השמועה למדו שאין דין זה אלא בבן שלוש עשרה שנה ויום אחד, שהביא שתי שערות, ומשיביא שתי שערות, עד שיקיף השיער את כל הגיד. ואחר שהקיף השיער את כל הגיד--הרי הוא ברשות עצמו, ואינו נסקל.
ז,ט [ו] כל ימיו של בן סורר ומורה, אינן אלא שלושה חודשים מאחר שיביא שתי שערות. לפי שאפשר שתתעבר אשתו, ויהיה עוברה ניכר בשלושה חודשים; ונאמר "כי יהיה לאיש, בן סורר ומורה" (דברים כא,יח), ולא אב סורר ומורה. הא למדת שאם הקיף השיער את כל הגיד, קודם שישלים שלושה חודשים--הרי זה פטור.
ז,י [ז] כיצד דנין בן סורר ומורה: מביאין אותו אביו ואימו תחילה לבית דין של שלושה, ואומרין להן "בננו זה סורר ומורה" (דברים כא,כ). ומביאין שני עדים שגנב משל אביו, וקנה בשר ויין במה שגנב, ואכל אותם אכילה האמורה, אחר ההתראה; וזו היא עדות הראשונה. ומלקין אותו, כשאר מחוייבי מלקות--שנאמר "וייסרו אותו, ולא ישמע אליהם" (דברים כא,יח).
ז,יא חזר וגנב משל אביו, ואכל אכילה זו--אביו ואימו מביאין אותו לבית דין של עשרים ושלושה, ומביאין שניים ומעידין עליו שגנב, ואכל אכילה זו האמורה, אחר שהתרו בו; וזו היא עדות אחרונה--אפילו היו השניים הראשונים, הם האחרונים. ואחר שמקבלין עדותן, בודקין אותו, שמא הקיף השיער את כל הגיד. אם לא הקיף, ולא שלמו לו שלושה חודשים--גומרין דינו כדרך כל הרוגי בית דין, וסוקלין אותו. ואינו נסקל עד שיהיו שם שלושה הראשונים--שנאמר "בננו זה" (דברים כא,כ), זה הוא שלקה בפניכם. [ח] ואם מחלו לו אביו ואימו, קודם שייגמר דינו--פטור.
ז,יב [ט] ברח עד שלא נגמר דינו, ואחר כך הקיף השיער מלמטה--פטור. ואם משנגמר דינו ברח--אפילו הזקין--כל עת שיימצא, ייסקל: שכל מי שנגמר דינו--הרי הוא כהרוג, ואין לו דם.
ז,יג [י] היה אביו רוצה, ואימו אינה רוצה, אימו רוצה, ואביו אינו רוצה--אינו נעשה בן סורר ומורה, שנאמר "ותפשו בו, אביו ואימו" (דברים כא,יט). היה אחד מהן גידם, או חיגר, או אילם, או סומה, או חירש--אינו נעשה בן סורר ומורה: שנאמר "ותפשו בו", ולא גידמים; "והוציאו אותו" (שם), ולא חיגרים; "ואמרו" (דברים כא,כ), ולא אילמים; "בננו זה" (שם), ולא סומים; "איננו שומע, בקולנו" (שם), ולא חירשים.
ז,יד [יא] גזירת הכתוב היא, שלא ייסקל אלא בן סורר ומורה; אבל הבת אינה נידונת בדין זה, שאין דרכה להימשך באכילה ושתייה כאיש: שנאמר "בן סורר ומורה" (דברים כא,יח)--ולא בת, ולא טומטום, ואנדרוגינוס.
ז,טו [יב] טומטום שנקרע, ונמצא זכר--אינו נעשה בן סורר ומורה: שנאמר "כי יהיה לאיש, בן" (דברים כא,יח), עד שיהיה בן משעת הוויה.
ז,טז [יג] בן סורר ומורה, צריך הכרזה. וכיצד מכריזין עליו: כותבין לכל ישראל, בבית דין של פלוני סקלנו פלוני מפני שהיה סורר ומורה.
ז,יז [יד] בן סורר ומורה--הרי הוא ככל הרוגי בית דין, שממונם ליורשיהן: שאף על פי שאביו גרם לו סקילה, הרי הוא יורש כל נכסיו.