הלכות תפילה וברכת כוהנים

יש בכללן שתי מצוות עשה:  (א) לעבוד את ה' בתפילה בכל יום; (ב) לברך כוהנים את ישראל בכל יום.  וביאור שתי מצוות אלו בפרקים אלו.
 

הלכות תפילה פרק א

א,א  מצות עשה להתפלל בכל יום, שנאמר "ועבדתם, את ה' אלוהיכם" (שמות כג,כה):  מפי השמועה למדו שעבודה זו--היא תפילה, ונאמר "ולעובדו, בכל לבבכם" (דברים יא,יג); אמרו חכמים, איזו היא עבודה שבלב, זו תפילה.  ואין מניין התפילות מן התורה, ואין משנה התפילה הזאת מן התורה.  ואין לתפילה זמן קבוע מן התורה; [ב] ולפיכך נשים ועבדים חייבין בתפילה, לפי שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמה.

א,ב  אלא חיוב מצוה זו, כך הוא--שיהא אדם מתפלל ומתחנן בכל יום, ומגיד שבחו של הקדוש ברוך הוא, ואחר כך שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחינה, ואחר כך נותן שבח והודיה לה' על הטובה שהשפיע לו:  כל אחד כפי כוחו.

א,ג  אם היה רגיל, מרבה בתחינה ובקשה; ואם היה ערל שפתיים, מדבר כפי יוכלו ובכל עת שירצה.  וכן מניין התפילות, כל אחד כפי יכולתו--יש שמתפלל פעם אחת ביום, ויש שמתפלל פעמים הרבה.  והכול היו מתפללין נוכח המקדש, בכל מקום שיהיה.  וכן היה הדבר תמיד ממשה רבנו, עד עזרא.

א,ד  כיון שגלו ישראל בימי נבוכדנאצר הרשע, נתערבו בפרס ויוון ושאר האומות, ונולדו להם בנים בארצות הגויים; ואותן הבנים נתבלבלה שפתם, והייתה שפת כל אחד ואחד מעורבת מלשונות הרבה.  וכיון שהיה מדבר, אינו יכול לדבר כל צרכיו בלשון אחת אלא בשיבוש, שנאמר "ובניהם, חצי מדבר אשדודית, ואינם מכירים, לדבר יהודית--וכלשון, עם ועם" (נחמיה יג,כד).

א,ה  ומפני זה, כשהיה אחד מהם מתפלל, תקצר לשונו לשאול חפציו או להגיד שבח הקדוש ברוך הוא בלשון הקודש, עד שיערב עימה לשונות אחרות.

א,ו  וכיון שראה עזרא ובית דינו כך, עמדו ותיקנו להם שמונה עשרה ברכות על הסדר:  שלוש ראשונות, שבח לה'; ושלוש אחרונות, הודיה; ואמצעייות, יש בהן שאילת כל הדברים שהן כמו אבות לכל חפצי איש ואיש, ולצורכי הציבור, כולן--כדי שיהיו ערוכות בפי הכול, וילמדו אותן במהרה, ותהיה תפילת אלו העילגים תפילה שלמה, כתפילת בעלי הלשון הצחה.  ומפני עניין זה, תיקנו כל הברכות והתפילות הסדורות בפי כל ישראל--כדי שיהא כל עניין, ברכה ערוכה בפי העילג.

א,ז  [ה] וכן תיקנו שיהא מניין התפילות, כמניין הקרבנות--שתי תפילות בכל יום, כנגד שני תמידין.  וכל יום שיש בו קרבן מוסף, תיקנו בו תפילה שלישית כנגד קרבן מוסף.  ותפילה שכנגד תמיד של בוקר, היא הנקראת תפילת שחרית; ותפילה שכנגד תמיד של בין הערביים, היא הנקראת תפילת מנחה; ותפילה שכנגד המוספין, היא הנקראת תפילת המוספין.

א,ח  [ו] וכן התקינו שיהא אדם מתפלל תפילה אחת בלילה, שהרי אברי תמיד של בין הערביים מתאכלין והולכין כל הלילה, שנאמר "היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה, עד הבוקר" (ויקרא ו,ב), כעניין שנאמר "ערב ובוקר וצוהריים, אשיחה ואהמה" (תהילים נה,יח).  ואין תפילת ערבית חובה, כתפילת שחרית ומנחה; ואף על פי כן נהגו כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם להתפלל ערבית, וקיבלוה עליהם כתפילת חובה.

א,ט  [ז] וכן תיקנו תפילה אחר תפילת המנחה סמוך לשקיעת החמה, ביום התענית בלבד, כדי להוסיף תחינה ובקשה, מפני התענית; וזו התפילה נקראת תפילת נעילה, כלומר ננעלו שערי שמיים בעד השמש ונסתרה, לפי שאין מתפללין אותה, אלא סמוך לשקיעת החמה.

א,י  [ח] נמצאו התפילות בכל יום--שלוש, ערבית ושחרית ומנחה; ובשבתות ובמועדים ובראשי חודשים--ארבע, שלוש של כל יום ותפילת המוספין; וביום הכיפורים--חמש, ארבע אלו ותפילת נעילה.

א,יא  [ט] תפילות אלו--אין פוחתין מהן, אבל מוסיפין עליהן:  אם רצה אדם שיתפלל כל היום כולו, הרשות בידו.  וכל אותן התפילות שיוסיף, כמו מקריב נדבות.  לפיכך צריך שיחדש דבר בתפילה בכל ברכה וברכה מן האמצעייות, מעין הברכה, ואם חידש אפילו בברכה אחת, דייו--כדי להודיע שהיא נדבה, ולא חובה.  ושלוש ראשונות ושלוש אחרונות--לעולם אין מוסיפין בהן, ואין פוחתין מהן, ואין משנין בהן דבר.

א,יב  [י] אין הציבור מתפללין תפילת נדבה, לפי שאין הציבור מביאין קרבן נדבה; ולא יתפלל אפילו יחיד מוסף שתיים, אחת חובת היום ואחת נדבה, לפי שאין מתנדבין קרבן מוסף.  ויש מן הגאונים, מי שהורה שאסור להתפלל תפילת נדבה בשבתות וימים טובים, לפי שאין מקריבין בהן נדבה, אלא חובת היום בלבד.
 

הלכות תפילה פרק ב

ב,א  בימי רבן גמליאל, רבו המינים בישראל, והיו מצירין לישראל, ומסיתין אותן לשוב מאחרי ה'.  וכיון שראה שזו גדולה מכל צורכי בני אדם, עמד הוא ובית דינו, והתקין ברכה אחת שתהיה בה שאילה מלפני ה' לאבד המינים; וקבע אותה בתפילה, כדי שתהיה ערוכה בפי הכול.  נמצאו הברכות שבתפילה, תשע עשרה ברכות.

ב,ב  בכל תפילה משלוש תפילות אלו שבכל יום, מתפלל אדם תשע עשרה ברכות אלו על הסדר.  במה דברים אמורים, בשמצא דעתו מכוונת ולשונו תמהר לקרות; אבל אם היה טרוד ודחוק, או שקצרה לשונו--מתפלל שלוש ראשונות וברכה אחת מעין כל האמצעייות ושלוש אחרונות, ויצא ידי חובתו.

ב,ג  וזו היא הברכה שתיקנו מעין כל האמצעייות:  הביננו ה' אלוהינו לדעת את דרכיך, ומול את לבבנו ליראתך, לסולח היה לנו, להיות גאולים, רחקנו ממכאוב, ודשננו ושכננו בנאות ארצך, ונפוצים מארבע תקבץ, והתועים בדעתך יישפטו, ועל הרשעים תניף ידך, וישמחו צדיקים בבניין עירך ובתיקון היכלך, ובהצמחת קרן לדויד עבדך ובעריכת נר לבן ישי משיחך; טרם נקרא ואתה תענה, טרם נדבר ואתה תשמע, כי אתה הוא עונה בכל עת צרה וצוקה, פודה ומציל מכל צרה.  ברוך אתה ה', שומע תפילה.

ב,ד  במה דברים אמורים, בימות החמה; אבל בימות הגשמים--אינו מתפלל הביננו, מפני שצריך לומר שאילה בברכת השנים.  וכן במוצאי שבתות וימים טובים--אינו מתפלל הביננו, מפני שצריך לומר הבדלה בחונן הדעת.

ב,ה  בשבתות וימים טובים, מתפלל שבע ברכות בכל תפילה ותפילה מארבע תפילות של אותו היום--שלוש ראשונות, ושלוש אחרונות, וברכה אמצעית מעין אותו היום.

ב,ו  בשבתות, חותמין בברכה אמצעית מקדש השבת; וברגלים, חותם בה מקדש ישראל והזמנים.  ואם היה שבת ויום טוב, חותמין בה מקדש השבת וישראל והזמנים.

ב,ז  בראש השנה, חותמין בה מלך על כל הארץ, מקדש ישראל ויום הזיכרון; ואם היה שבת, חותם בה מלך על כל הארץ, מקדש השבת וישראל ויום הזיכרון.

ב,ח  [ו] במה דברים אמורים, בתפילת ערבית ושחרית ומנחה; אבל תפילת המוספין של ראש השנה, מתפלל תשע ברכות--שלוש ראשונות ושלוש אחרונות של כל יום, ושלוש אמצעייות.  ראשונה מן האמצעייות עניינה מלכייות, שנייה זכרונות, שלישית שופרות; וחותם בכל אחת מהן מעניינה.

ב,ט  [ז] ביום הכיפורים, מתפלל בכל תפילה מחמש תפילות, שבע ברכות--שלוש ראשונות ושלוש אחרונות, ואמצעית מעין היום, וחותם בה מלך על כל הארץ, מקדש ישראל ויום הכיפורים; ואם חל להיות בשבת, חותם בכל תפילה מהן, מלך על כל הארץ, מקדש השבת וישראל ויום הכיפורים.

ב,י  [ח] במה דברים אמורים, ביום צום של כל שנה ושנה; אבל ביום צום של שנת היובל, מתפלל תפילת המוספין תשע ברכות, כמו שמתפלל במוסף ראש השנה, והן אותן הברכות עצמן, בלא פחות ולא יתר.  ואין מתפללין אותן, אלא בזמן שהיובל נוהג.

ב,יא  [ט] בכל תפילה מן התפילות, פותח קודם לברכה ראשונה ואומר "אדוניי, שפתיי תפתח; ופי, יגיד תהילתך" (תהילים נא,יז).  וכשהוא חותם בסוף התפילה, אומר "יהיו לרצון אמרי פי, והגיון ליבי--לפניך:  ה', צורי וגואלי" (תהילים יט,טו); ואחר כך צועד לאחוריו.

ב,יב  [י] בראשי חודשים ובחולו של מועד--מתפלל ערבית ושחרית ומנחה תשע עשרה ברכות, כשאר הימים; ואומר בעבודה אלוהינו ואלוהי אבותינו, יעלה ויבוא.  במוסף חולו של מועד, מתפלל תפילת המוסף כמו שמתפלל ביום טוב; ובראשי חודשים, מתפלל שבע ברכות, שלוש ראשונות ושלוש אחרונות, אמצעית מעין קרבן ראש חודש, וחותם בה מקדש ישראל וראשי חודשים.

ב,יג  [יא] שבת שחלה להיות בחולו של מועד, וכן ראש חודש שחל להיות בשבת--מתפלל ערבית ושחרית ומנחה שבע ברכות כשאר השבתות, ואומר יעלה ויבוא בעבודה.  במוסף מתחיל בברכה אמצעית בעניין שבת, ומשלים בעניין שבת, ואומר קדושת היום באמצע הברכה, וחותם בה בראשי חודשים, מקדש השבת וישראל וראשי חודשים; ובחולו של מועד, חותם בה כמו שחותם ביום טוב שחל להיות בשבת.

ב,יד  [יב] ויום טוב שחל להיות באחד בשבת, מתפלל ברכה רביעית בלילה ככה:  ותודיענו משפטי צדקך, ותלמדנו לעשות חוקי רצונך, ותיתן לנו ה' אלוהינו קדושת שבת וכבוד יום טוב וחגיגת הרגל, ובין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת, ויום השביעי הגדול והקדוש מששת ימים קידשת; ותיתן לנו ה' אלוהינו, מועדים לשמחה.  ובמוצאי שבת ובמוצאי יום טוב של כל השנה--מבדיל באתה חונן, אף על פי שהוא מבדיל על הכוס.

ב,טו  [יג] בחנוכה ופורים, מוסיפין בהודיה על הניסים; שבת שחלה להיות בחנוכה ופורים, מזכיר על הניסים במוסף, כמו שמזכיר בשאר תפילות.

ב,טז  [יד] בימי התענייות, אפילו יחיד שהתענה--מוסיף בשומע תפילה, עננו ה' אלוהינו עננו.  ושליח ציבור אומרה ברכה בפני עצמה, בין גואל לרופא; וחותם בה העונה בעת צרה, ונמצא מתפלל עשרים ברכות.  בתשעה באב--מוסיפין בבונה ירושלים, רחם ה' אלוהינו עלינו ועל ישראל עמך ועל ירושלים עירך, העיר האבילה החרבה השוממה.

ב,יז  [טו] כל ימות הגשמים, אומר בברכה שנייה מוריד הגשם; ובימות החמה, מוריד הטל.  מאימתיי אומר מוריד הגשם--מתפילת המוספין של יום טוב האחרון של חג, עד תפילת שחרית של יום טוב הראשון של פסח; ומתפילת המוספין של יום טוב הראשון של פסח, אומר מוריד הטל.

ב,יח  [טז] משבעה ימים במרחשוון, שואלין את הגשמים בברכת השנים, כל זמן שמזכיר הגשם.  במה דברים אמורים, בארץ ישראל; אבל בשנער ובסוריה ובמצריים ומקומות הסמוכין לאלו והדומין להן, שואלין את הגשמים ביום שישים אחר תקופת תשרי.

ב,יט  [יז] מקומות שהן צריכין לגשמים בימות החמה, כגון איי הים הרחוקים--שואלין את הגשמים בעת שהן צריכין להן, בשומע תפילה.  ומקומות שהן עושין יום טוב שני ימים--אומר מוריד הגשם בתפילת מוסף של יום ראשון של שמיני עצרת, ומתפלל והולך כל ימות הגשמים.

ב,כ  [יח] כל השנה כולה--חותם בברכה שלישית, האל הקדוש; ובברכת אחת עשרה, מלך אוהב צדקה ומשפט.  ובעשרת הימים שמראש השנה עד מוצאי יום הכיפורים--חותם בשלישית, המלך הקדוש; ובאחת עשרה, המלך המשפט.

ב,כא  [יט] יש מקומות שנהגו בעשרה ימים אלו להוסיף בברכה ראשונה, זוכרנו לחיים; ובשנייה, מי כמוך אב הרחמן; ומוסיפין בברכת שמונה עשרה, זכור רחמיך; ומוסיפין בברכה אחרונה, ובספר חיים.  וכן יש מקומות שנהגו להוסיף בעשרת ימים אלו בברכה שלישית, ובכן תן פחדך; אבל בראש השנה וביום הכיפורים, מנהג פשוט הוא להוסיף בשלישית, ובכן תן פחדך.
 

הלכות תפילה פרק ג

ג,א  תפילת השחר--מצותה, שיתחיל להתפלל עם הנץ החמה; וזמנה, עד סוף שעה רביעית שהוא שליש היום.  ואם עבר או טעה והתפלל אחר ארבע שעות עד חצי היום--יצא ידי חובת תפילה, אבל לא יצא ידי חובת תפילה בזמנה:  שכשם שמצות תפילה מן התורה, כך מצוה מדבריהן להתפלל אותה בזמנה שתיקנו לנו חכמים ונביאים.

ג,ב  כבר אמרנו שתפילת המנחה, כנגד זמן תמיד של בין הערביים תיקנו זמנה.  ולפי שהיה התמיד קרב בכל יום, בתשע ומחצה--תיקנו זמנה מתשע שעות ומחצה, והיא הנקראת מנחה קטנה.  ולפי שבערב הפסח שחל להיות בערב שבת, היו שוחטין את התמיד בשש ומחצה--אמרו שהמתפלל מאחר שש ומחצה, יצא; ומשהגיע זמן זה--הגיע חיובה, וזו היא הנקראת מנחה גדולה.

ג,ג  נהגו אנשים הרבה להתפלל גדולה וקטנה, והאחת רשות.  והורו מקצת גאונים שאין ראוי להתפלל רשות, אלא הגדולה; וכן הדין נותן, מפני שהיא כנגד דבר שאינו תדיר בכל יום.  ואם התפלל הגדולה חובה, לא יתפלל הקטנה אלא רשות.

ג,ד  הא למדת שזמן מנחה גדולה, משש שעות ומחצה עד תשע ומחצה.  וזמן מנחה קטנה, מתשע ומחצה עד שיישאר מן היום שעה ורביע; ויש לו להתפלל אותה, עד שתשקע החמה.

ג,ה  תפילת המוספין--זמנה אחר תפילת השחר, עד שבע שעות ביום; והמתפלל אחר שבע שעות--אף על פי שפשע--יצא ידי חובתו, מפני שזמנה כל היום.

ג,ו  תפילת הערב--אף על פי שאינה חובה--המתפלל אותה, יש לו להתפלל מתחילת הלילה עד שיעלה עמוד השחר.  תפילת נעילה--כדי שישלים אותה, סמוך לשקיעת החמה.

ג,ז  המתפלל תפילה קודם זמנה--לא יצא ידי חובתו, וחוזר ומתפלל אותה בזמנה.  ואם התפלל תפילת שחרית בשעת הדוחק, אחר שעלה עמוד השחר--יצא.  ויש לו להתפלל תפילת ערבית של לילי שבת, בערב שבת קודם שתשקע החמה; וכן מתפלל ערבית של מוצאי שבת, בשבת:  לפי שתפילת ערבית רשות, אין מדקדקין בזמנה.  ובלבד שיקרא קרית שמע בעונתה, אחר צאת הכוכבים.

ג,ח  כל מי שעבר עליו זמן תפילה, ולא התפלל--במזיד--אין לו תקנה, ואינו משלם; בשוגג, או שהיה אנוס או טרוד--משלם אותה תפילה, בזמן תפילה הסמוכה לה, ומקדים תפילה אחרונה, ואחריה מתפלל את התשלומין.

ג,ט  כיצד:  טעה ולא התפלל שחרית עד שעבר חצי היום, יתפלל מנחה שתיים--הראשונה תפילת מנחה, והשנייה תשלומי שחרית.  טעה ולא התפלל מנחה עד ששקעה השמש, מתפלל ערבית שתיים--הראשונה ערבית, ושנייה תשלומי מנחה.  טעה ולא התפלל ערבית עד שעלה עמוד השחר, מתפלל שחרית שתיים--ראשונה שחרית, ושנייה תשלומי ערבית.

ג,י  טעה ולא התפלל לא תפילה זו, ולא תפילה הסמוכה לה--אינו משלם אלא אחרונה בלבד.  כיצד:  טעה ולא התפלל לא שחרית ולא מנחה, מתפלל ערבית שתיים--ראשונה ערבית, והאחרונה תשלומי מנחה; אבל שחרית--אין לה תשלומין, שכבר עבר זמנה.  וכן בשאר תפילות.

ג,יא  היו לפניו שתי תפילות, של מנחה ושל מוספין--מתפלל של מנחה, ואחר כך של מוספין.  ויש מי שהורה שאין עושין כן בציבור, כדי שלא יטעו.
 

הלכות תפילה פרק ד

ד,א  חמישה דברים מעכבין את התפילה, אף על פי שהגיע זמנה--טהרת הידיים, וכיסוי הערווה, וטהרת מקום התפילה, ודברים החופזין אותו, וכוונת הלב.

ד,ב  טהרת הידיים כיצד:  רוחץ ידיו במים עד הפרק, ואחר כך יתפלל.  היה מהלך בדרך והגיע זמן התפילה, ולא היה לו מים--אם היה בינו ובין המים ארבעה מילין, שהם שמונת אלפים אמה--הולך עד מקום המים ורוחץ, ואחר כך יתפלל; היה בינו ובין המים יתר מכאן--מקנח ידיו בצרור או בעפר או בקורה, ומתפלל.

ד,ג  במה דברים אמורים, לפניו; אבל אם היה מקום המים לאחריו, אין מחייבין אותו לחזור לאחריו אלא עד מיל.  אבל אם עבר מן המים יתר ממיל, אינו חייב לחזור, אלא מקנח ידיו, ומתפלל.  במה דברים אמורים, שאינו מטהר לתפילה אלא ידיו בלבד--בשאר תפילות, חוץ מתפילת שחרית; אבל שחרית--רוחץ פניו ידיו ורגליו, ואחר כך יתפלל.  ואם היה רחוק מן המים--מקנח ידיו בלבד, ומתפלל.

ד,ד  כל הטמאין--רוחצין ידיהן בלבד כטהורין, ומתפללין:  אף על פי שאפשר להן לטבול ולעלות מטומאתן, אין הטבילה מעכבת.  וכבר ביארנו שעזרא תיקן שלא יקרא בעל קרי בלבד דברי תורה, עד שיטבול.  ובית דין שעמדו אחרי כן, התקינו אף לתפילה, שלא יתפלל בעל קרי בלבד, עד שיטבול.  ולא מפני טומאה וטהרה נגעו בה, אלא כדי שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהן כתרנגולין; ומפני זה תיקנו טבילה לבעל קרי לבדו, והוציאוהו מכלל הטמאין.

ד,ה  לפיכך היו אומרין בזמן תקנה זו, שאפילו זב שראה קרי ונידה שפלטה שכבת זרע והמשמשת שראת נידה, צריכין טבילה לקרית שמע וכן לתפילה מפני הקרי, אף על פי שהן טמאין.  וכן הדין נותן, שאין טבילה זו מפני הטהרה, אלא מפני הגזירה, שלא יהיו מצויין אצל נשותיהן תמיד.  וכבר בטלה גם תקנה זו של תפילה, לפי שלא פשטה בכל ישראל, ולא היה כוח בציבור לעמוד בה.

ד,ו  מנהג פשוט בספרד ובשנער, שאין בעל קרי מתפלל עד שהוא רוחץ כל בשרו במים, משום "היכון לקראת אלוהיך ישראל" (עמוס ד,יב).  במה דברים אמורים, בבריא או חולה שבעל; אבל חולה שראה קרי לאונסו--פטור מן הרחיצה, ואין בזה מנהג.  וכן זב שראה קרי ונידה שפלטה שכבת זרע, אין בהן מנהג, אלא מקנחין עצמן ורוחצין ידיהן, ומתפללין.

ד,ז  כיסוי הערווה כיצד:  אף על פי שכיסה ערוותו כדרך שמכסה לקרית שמע, לא יתפלל, עד שיכסה את ליבו; ואם לא כיסה ליבו, או שנאנס ואין לו במה יכסה, הואיל וכיסה ערוותו והתפלל, יצא; ולכתחילה, לא יעשה.

ד,ח  טהרת מקום התפילה כיצד:  לא יתפלל במקום הטינופת, ולא במרחץ, ולא בבית הכיסא, ולא באשפה, ולא במקום שאינו בחזקת טהרה עד שיבדקנו.  כללו של דבר--כל מקום שאין קורין בו קרית שמע, אין מתפללין בו.  וכשם שמרחיקין מצואה ומי רגליים וריח רע ומן המת ומראיית הערווה, לקרית שמע--כך מרחיקין, לתפילה.

ד,ט  המתפלל ומצא צואה במקומו--הואיל וחטא מפני שלא בדק עד שלא התפלל, חוזר ומתפלל במקום טהור.  היה עומד בתפילה, וראה צואה כנגדו--אם יכול להלך לפניו כדי שיזרקנה לאחריו ארבע אמות, יהלך; ואם לאו, יסלקנה לצדדין; ואם אינו יכול, יפסיק.  גדולי החכמים לא היו מתפללין בבית שיש בו שיכר, ולא בבית שיש בו מורייס בעת עיפושו, מפני שריחו רע, אף על פי שהמקום טהור.

ד,י  דברים החופזין אותו כיצד:  שאם היה צריך לנקביו, לא יתפלל.  וכל הצריך לנקביו והתפלל--תפילתו תועבה, וחוזר ומתפלל אחר שיעשה צרכיו.  ואם יכול להעמיד עצמו כדי פרסה, תפילתו תפילה; ואף על פי כן, לכתחילה לא יתפלל, עד שיבדוק עצמו יפה יפה, ויפקוד נקביו ויסיר כיחו וניעו וכל דבר הטורדו--ואחר כך יתפלל.

ד,יא  מי שגיהק ופיהק ונתעטש בתפילתו--אם לרצונו, הרי זה מגונה; ואם בדק גופו קודם שיתפלל ובאו לאונסו, אין בכך כלום.  נזדמן לו רוק בתפילתו, מבליעו בטליתו או בבגדו; ואם היה מצטער בכך, זורקו בידו לאחוריו, כדי שלא יצטער בתפילה, ונמצא טרוד.  יצא ממנו רוח מלמטה כשהוא עומד בתפילה שלא לדעתו--שותק עד שתכלה הרוח, וחוזר לתפילתו.

ד,יב  ביקש להוציא רוח מלמטה, ונצטער הרבה ואינו יכול להעמיד עצמו--מהלך לאחוריו ארבע אמות, וממתין עד שתכלה הרוח; ואומר ריבון העולמים, יצרתנו נקבים נקבים וחללים חללים--גלוי וידוע לפניך, חרפתנו וכלימתנו, חרפה וכלימה בחיינו, תולעה ורימה במותנו; וחוזר למקומו, ומתפלל.

ד,יג  היה עומד בתפילה, ונטפו מי רגליו על ברכיו--ממתין עד שיכלה המים, וחוזר למקום שפסק; ואם שהה כדי לגמור את כל התפילה, חוזר לראש.

ד,יד  וכן המשתין מים--שוהה כדי הילוך ארבע אמות, ואחר כך מתפלל; ומי שהתפלל, שוהה כדי הילוך ארבע אמות, ואחר כך משתין, כדי שיפסוק דברי תפילה מפיו.

ד,טו  כוונת הלב כיצד:  כל תפילה שאינה בכוונה, אינה תפילה; ואם התפלל בלא כוונה, חוזר ומתפלל בכוונה.  מצא דעתו משובשת וליבו טרוד--אסור לו להתפלל, עד שתתיישב דעתו.  לפיכך הבא מן הדרך, והוא עייף או מצר--אסור לו להתפלל, עד שתתיישב דעתו:  אמרו חכמים, שלושה ימים, עד שינוח ותתקרר דעתו, ואחר כך יתפלל.

ד,טז  כיצד היא הכוונה--שיפנה ליבו מכל המחשבות, ויראה עצמו כאילו הוא עומד לפני השכינה; לפיכך צריך לישב מעט קודם התפילה, כדי לכוון את ליבו, ואחר כך יתפלל, בנחת ובתחנונים.  ולא יעשה תפילתו כמי שהיה נושא משאוי, משליכו והולך לו; לפיכך צריך לישב מעט אחר התפילה, ואחר כך ייפטר.  חסידים הראשונים היו שוהין שעה קודם התפילה, ושעה אחר התפילה, ומאריכין בתפילה שעה.

ד,יז  שיכור--אל יתפלל, מפני שאין לו כוונה; ואם התפלל, תפילתו תועבה--לפיכך חוזר ומתפלל, כשיתרונן משכרותו.  שתוי, אל יתפלל; ואם התפלל, תפילתו תפילה.  אי זה הוא שיכור, ואי זה הוא שתוי--שיכור, זה שאינו יכול לדבר בפני המלך; ושתוי, זה שיכול לדבר בפני המלך ואינו משתבש.  אף על פי כן, הואיל ושתה רביעית יין--לא יתפלל, עד שיסיר יינו מעליו.

ד,יח  וכן אין עומדין להתפלל לא מתוך שחוק, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך שיחה, ולא מתוך מריבה, ולא מתוך כעס--אלא מתוך דברי תורה.  ולא מתוך דין הלכה, אף על פי שהם דברי תורה, כדי שלא יהא ליבו טרוד בהלכה--אלא מתוך דברי תורה שאין בה עיון, כגון הלכות פסוקות.

ד,יט  תפילות של פרקים כגון תפילת מוסף ראש חודש, ותפילת המועדות--צריך להסדיר תפילתו ואחר כך עומד ומתפלל, כדי שלא ייכשל בה.

ד,כ  היה מהלך במקום סכנה כגון במקום גדודי חיות וליסטים, והגיע זמן התפילה--מתפלל ברכה אחת, וזו היא:  צורכי עמך ישראל מרובין, ודעתם קצרה; יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו, שתיתן לכל אחד ואחד כדי פרנסתו, ולכל גווייה וגווייה די מחסורה, והטוב בעיניך עשה; ברוך אתה ה', שומע תפילה.  ומתפלל אותה, כשהוא מהלך בדרך; ואם יכול לעמוד, עומד.  וכשהוא מגיע ליישוב, ותתקרר דעתו--חוזר ומתפלל תפילה כתקנה, תשע עשרה ברכות.
 

הלכות תפילה פרק ה

ה,א  שמונה דברים, צריך המתפלל להיזהר בהן ולעשותן; ואם היה דחוק, או נאנס, או שעבר ולא עשה אותן--אינן מעכבין.  ואלו הן--עמידה, ונוכח המקדש, ותיקון הגוף, ותיקון המלבוש, ותיקון המקום, והשווית הקול, והכריעה, וההשתחוויה.

ה,ב  עמידה כיצד:  אין מתפללין אלא מעומד.  היה יושב בספינה או בעגלה--אם יכול לעמוד, יעמוד; ואם לאו, יישב במקומו ויתפלל.  חולה מתפלל, אפילו שוכב על צידו--והוא, שיכול לכוון את דעתו.  כן הצמא והרעב, הרי הן בכלל חולים--אם יש בו יכולת לכוון את דעתו, יתפלל; ואם לאו, אל יתפלל עד שיאכל וישתה.  היה רוכב על הבהמה--אף על פי שיש לו מי שיאחוז את בהמתו, לא יירד, אלא יישב במקומו ומתפלל, כדי שתהא דעתו מיושבת עליו.

ה,ג  נוכח המקדש כיצד:  היה עומד בחוצה לארץ, מחזיר פניו נוכח ארץ ישראל ומתפלל; היה עומד בארץ, מכוון פניו כנגד ירושלים; היה עומד בירושלים, מכוון פניו כנגד המקדש; היה עומד במקדש, מכוון פניו כנגד בית קודש הקודשים.  סומה, ומי שאינו יכול לכוון את הרוחות, והמהלך בספינה--יכוון ליבו כנגד השכינה, ויתפלל.

ה,ד  תיקון הגוף כיצד:  כשהוא עומד בתפילה, צריך לכוון את רגליו זו בצד זו; ונותן עיניו למטה, כאילו הוא מביט לארץ; ויהיה ליבו פנוי למעלה, כאילו הוא עומד בשמיים; ומניח ידיו על ליבו כפותין, הימנית על השמאלית.  ועומד כעבד לפני רבו, באימה ויראה ופחד.  ולא יניח ידיו, על חלציו.

ה,ה  תיקון המלבוש כיצד:  מתקן מלבושיו תחילה, ומציין עצמו ומהדר, שנאמר "השתחוו לה', בהדרת קודש" (דברי הימים א טז,כט; תהילים כט,ב; תהילים צו,ט).  ולא יעמוד לתפילה באפונדתו, ולא בראש מגולה.  ולא ברגליים מגולות, אם דרך אנשי המקום שלא יעמדו לפני הגדולים אלא בבית הרגליים.  ובכל מקום, לא יאחוז תפילין בידו וספר תורה בזרועו, מפני שליבו טרוד בהן; ולא יאחוז מעות וכלים בידו.  אבל מתפלל הוא בלולב בידו בימות החג, מפני שהיא מצות היום.  היה משאוי על ראשו, והגיע זמן התפילה--אם היה פחות מארבעת קבין--מפשילו לאחוריו, ומתפלל; היה ארבעת קבין--מניחו על גבי קרקע, ואחר כך יתפלל.  דרך כל החכמים ותלמידיהם, שלא יתפללו אלא כשהן עטופין.

ה,ו  תיקון המקום כיצד:  יעמוד במקום נמוך, ויחזיר פניו לכותל.  וצריך לפתוח חלונות או פתחים, כנגד ירושלים, כדי להתפלל כנגדן, שנאמר "וכווין פתיחן ליה בעיליתיה, נגד ירושלם" (דנייאל ו,יא).  וקובע מקום לתפילתו, תמיד.  ואין מתפלל, בחורבה; ולא לאחורי בית הכנסת, אלא אם כן החזיר פניו לבית הכנסת.  ואסור לישב בצד העומד בתפילה, או לעבור לפניו--עד שירחיק ממנו ארבע אמות.

ה,ז  לא יעמוד במקום גבוה שלושה טפחים או יתר, ויתפלל; ולא על גבי מיטה, ולא על גבי ספסל, ולא על גבי כיסא.  היה בניין גבוה--אם יש בו ארבע אמות על ארבע אמות, שהוא שיעור הבית--הרי הוא כעלייה, ומותר להתפלל בו.  וכן אם היה מוקף מחיצה מכל רוחותיו--אף על פי שאין בו ארבע אמות, מותר להתפלל בו, מפני שאין גובהו ניכר, שהרי חלק רשות לעצמו.

ה,ח  האומנין שהיו עושין בראש הכותל או בראש האילן, והגיע זמן התפילה--יורדין למטה ומתפללין, וחוזרין למלאכתן; ואם היו בראש הזית או בראש התאנה--מתפללין במקומן, מפני שטורחן מרובה.  ומה הן מתפללין--אם היו עושין בסעודתן בלבד, מתפללין שלוש תפילות של תשע עשרה ברכות; היו עושין בשכרן, מתפללין הביננו.  ובין כך ובין כך, אין יורדין לפני התיבה, ואין נושאין את כפיהן.

ה,ט  השווית הקול כיצד:  לא יגביה קולו בתפילתו, ולא יתפלל בליבו--אלא מחתך הדברים בשפתיו, ומשמיע לאוזניו בלחש.  ולא ישמיע קולו, אלא אם כן היה חולה; או שאינו יכול לכוון את ליבו, עד שישמיע קולו--הרי זה מותר:  ובלבד שלא יהיה בציבור, כדי שלא תיטרף דעתן מקולו.

ה,י  כריעה כיצד:  המתפלל כורע חמש כריעות בכל תפילה ותפילה--בברכה ראשונה בתחילה ובסוף, ובהודיה בתחילה ובסוף.  וכשגומר התפילה, כורע ופוסע שלוש פסיעות לאחוריו כשהוא כורע; ונותן שלום משמאל עצמו, ואחר כך מימין עצמו, ואחר כך מגביה ראשו מן הכריעה.  וכשהוא כורע בארבע הכריעות, כורע בברוך; וכשהוא זוקף, זוקף בשם.

ה,יא  במה דברים אמורים, בהדיוט.  אבל כוהן גדול--כורע בתחילת כל ברכה, ובסוף כל ברכה; והמלך--כיון ששחה בראשונה, אינו מגביה ראשו עד שגומר תפילתו.

ה,יב  [יא] ולמה נותן שלום לשמאלו תחילה, מפני ששמאלו הוא ימין שכנגד פניו:  כלומר שהוא עומד לפני המלך, נותן שלום לימין המלך ואחר כך לשמאל המלך; וקבעו שייפטר מן התפילה, כמו שיהיו נפטרין מלפני המלך.

ה,יג  [יב] כל הכריעות האלו--צריך שיכרע בהן עד שיתפקפקו כל חוליות שבשדרה, וייעשה כקשת; ואם שחה מעט וציער עצמו, ונראה ככורע בכל כוחו--אינו חושש.

ה,יד  [יג] השתחוויה כיצד:  אחר שמגביה ראשו מכריעה חמישית, יושב לארץ, ונופל על פניו ארצה, ומתחנן בכל התחנונים שירצה.

ה,טו  כריעה האמורה בכל מקום, על ברכיים; קידה, על אפיים; השתחוויה--זו פישוט ידיים ורגליים, עד שנמצא מוטל על פניו על הארץ.

ה,טז  [יד] כשהוא עושה נפילת פנים אחר תפילה, יש מי שהוא עושה קידה, ויש מי שהוא עושה השתחוויה; ואסור לעשות השתחוויה על האבנים אלא במקדש, כמו שביארנו בהלכות עבודה זרה.  ואין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו, אלא אם כן הוא יודע בעצמו שהוא צדיק כיהושוע; אבל מטה הוא פניו מעט, ואינו כובש אותם בקרקע.  ומותר לאדם להתפלל במקום זה, ולנפול על פניו במקום אחר.

ה,יז  [טו] מנהג פשוט בכל ישראל, שאין נפילת פנים בשבתות ובמועדות, ולא בראש השנה, ולא בראשי חודשים וחנוכה ופורים, ולא במנחה של ערבי שבתות וימים טובים, ולא בערבית שבכל יום.  ויש יחידים שנופלים על פניהם, בערבית.  וביום הכיפורים בלבד, נופלים על פניהם בכל תפילה ותפילה, מפני שהוא יום תחינה ובקשה ותענית.
 

הלכות תפילה פרק ו

ו,א  אסור לו לאדם לעבור אחורי בית הכנסת בשעה שהציבור מתפללין, אלא אם כן היה נושא משאוי; או אם היו לבית הכנסת שני פתחים בשתי רוחות, שהרואה אומר שמא ילך וייכנס בפתח האחר.  וכן אם היה בעיר שני בתי כנסייות, יאמר הרואה שמא ילך לבית הכנסת הרגיל בו.  ואם היה לו תפילין בראשו--מותר לעבור, ואף על פי שאין שם אחד מכל אלו:  שהתפילין מוכיחין עליו שהוא רודף אחר המצוות, ואינו ממבטלי התפילה.

ו,ב  המתפלל עם הציבור, לא יאריך בתפילתו יתר מדיי.  אבל בינו לבין עצמו, הרשות בידו:  אם בא לומר אחר תפילתו, אפילו כסדר יום הכיפורים--אומר; וכן אם רצה להוסיף בכל ברכה וברכה מן האמצעייות, מעין הברכה--מוסיף.

ו,ג  כיצד:  היה לו חולה--מבקש עליו רחמים בברכת חולים, כפי צחות לשונו; היה צריך לפרנסה, מוסיף תחינה ובקשה בברכת השנים.  ועל דרך זו, בכל אחת מהן.  ואם רצה לשאול כל צרכיו בשומע תפילה, שואל; אבל לא ישאל לא בשלוש ראשונות, ולא בשלוש אחרונות.

ו,ד  אסור לו לאדם שיטעום כלום או שיעשה מלאכה, מאחר שיעלה עמוד השחר, עד שיתפלל תפילת שחרית; וכן לא ישכים לפתח חברו לשאול בשלומו, קודם שיתפלל תפילת שחרית.  ולא ייצא לדרך, קודם שיתפלל.  אבל טועם ועושה מלאכה קודם מוסף, וקודם מנחה; אבל אינו סועד, סמוך למנחה.

ו,ה  כיון שהגיע זמן מנחה גדולה--לא ייכנס למרחץ, אפילו להזיע, עד שיתפלל, שמא יתעלף וייבטל מן התפילה; ולא לאכול, אפילו אכילת עראי, שמא יימשך באכילה; ולא לדון, אפילו בגמר דין, שמא ייסתר הדין ויימשך וייבטל מן התפילה.  וכן לא יישב לפני הספר, אפילו תספורת הדיוט, עד שיתפלל, שמא יישבר הזוג; ולא ייכנס לבורסקי סמוך למנחה, עד שיתפלל, שמא יראה הפסד במלאכתו ויתעסק בה ויתעכב מן התפילה.  ואם התחיל באחת מאלו--לא יפסיק אלא גומר, ואחר כך מתפלל מנחה.

ו,ו  מאימתיי התחלת התספורת, משיניח מעפורת הספרין על ברכיו.  ומאימתיי התחלת המרחץ, משיפשוט בגד הסמוך לבשרו.  ומאימתיי התחלת הבורסקי, משיקשור בין כתפיו כמו שהאומנין קושרין.  ומאימתיי התחלת אכילה--לבני ארץ ישראל, משייטול ידיו; ולבני בבל, משיתיר חגורו.  ומאימתיי התחלת הדין, משיתעטפו הדיינים ויישבו; ואם היו יושבין, משיתחילו בעלי דינין לטעון.

ו,ז  אף על פי שתפילת הערב רשות, לא יבוא אדם ממלאכתו ויאמר, אוכל מעט ואשתה מעט ואישן קמעה, ואחר כך אתפלל--שמא תאנוס אותו שינה, ונמצא ישן כל הלילה; אלא מתפלל ערבית, ואחר כך אוכל ושותה או יישן.  ומותר להסתפר ולהיכנס למרחץ, סמוך לשחרית, מפני שלא גזרו אלא סמוך למנחה שהוא דבר המצוי, שרוב העם נכנסין שם ביום; אבל בשחר, דבר שאינו מצוי, לא גזרו בו.

ו,ח  מי שהיה עוסק בתלמוד תורה, והגיע זמן התפילה--פוסק ומתפלל; ואם הייתה תורתו אומנותו ואינו עושה מלאכה כלל, והיה עוסק בתורה בשעת תפילה--אינו פוסק, שמצות תלמוד תורה גדולה ממצות תפילה.  וכל העוסק בצורכי רבים, כעוסק בדברי תורה.

ו,ט  אין המתפלל מפסיק תפילתו, אלא מפני סכנת נפשות בלבד.  אפילו מלך ישראל שואל בשלומו, לא ישיבנו; אבל פוסק הוא למלך גוי, שמא יהרגנו.  היה עומד בתפילה, וראה מלך גוי או אנס בא כנגדו--יקצר; ואם אינו יכול, יפסיק.  וכן אם ראה נחשים ועקרבים באין כנגדו--אם הגיעו אליו והיה דרכן באותו המקום שהן ממיתין, פוסק ובורח; ואם לא היה דרכן להמית, אינו פוסק.

ו,י  נשים ועבדים וקטנים, חייבין בתפילה.  וכל איש שפטור מקרית שמע, פטור מן התפילה; וכל המלווין את המת, אף על פי שאין למיטה צורך בהן, פטורין מן התפילה.
 

הלכות תפילה פרק ז

ז,א  כשתיקנו חכמים דברי תפילות אלו, תיקנו ברכות אחרות לברך אותן בכל יום; ואלו הן:  כשייכנס אדם למיטתו לישן בלילה, מברך:  ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, המפיל חבלי שינה על עיניי, ומאיר לאישון בת עין; יהי רצון מלפניך ה' אלוהיי, שתצילני מיצר רע, ומפגע רע, ואל יבהלוני חלומות רעות ולא הרהורים רעים, ותהיה מיטתי שלמה לפניך, ותעמידני ממנה לחיים ולשלום, והאירה עיניי פן אישן המוות; ברוך אתה ה', המאיר לכל העולם.

ז,ב  וקורא פרשה ראשונה מקרית שמע, ויישן; ואם אנסתו שינה--קורא אפילו פסוק ראשון או פסוקי רחמים, ואחר כך יישן.

ז,ג  בשעה שייקץ בסוף שינתו, מברך והוא על מיטתו כך:  אלוהיי, הנשמה שנתת בי טהורה--אתה בראתה, ואתה יצרתה, ואתה נפחתה בי, ואתה משמרה בקרבי, ואתה עתיד ליטלה ממני, ואתה עתיד להחזירה לי לעתיד לבוא; וכל זמן שהנשמה בקרבי, מודה אני לפניך ה' אלוהיי, ריבון כל המעשים; ברוך אתה ה', המחזיר נשמות לפגרים מתים.

ז,ד  כששומע קול התרנגול--מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, הנותן לשכווי בינה להבין בין יום ובין לילה.  כשלובש בגדיו--מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, מלביש ערומים.  כשמניח סדינו על ראשו--מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, עוטר ישראל בתפארה.  כשמעביר ידיו על עיניו--מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, פוקח עיוורים.  כשיישב על מיטתו--מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, מתיר אסורים.  כשמוריד רגליו מן המיטה ומניחן על הארץ--מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, רוקע הארץ על המים.  כשעומד--מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, זוקף כפופים.  כשנוטל ידיו--מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על נטילת ידיים.  כשרוחץ פניו--מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, המעביר שינה מעיניי ותנומה מעפעפיי; יהי רצון מלפניך ה' אלוהיי ואלוהי אבותיי, שתרגילני לדבר מצוה, ואל תרגילני לדבר עבירה, ותשלט בי יצר טוב, ואל תשלט בי יצר רע, ותחזקני במצוותיך, ותיתן חלקי בתורתך, ותיתנני לחן לחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואיי, ותגמלני חסדים טובים מלפניך; ברוך אתה ה', גומל חסדים טובים.

ז,ה  וכל זמן שייכנס אדם לבית הכיסא--אומר קודם שייכנס, התכבדו מכובדים קדושים, משרתי עליון, שמרוני והמתינו לי עד שאיכנס ואצא, כי זה הוא דרכן של בני אדם.  ואחר שייצא--מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר יצר את האדם בחכמה, וברא בו נקבים נקבים וחללים חללים, מהן פתוחים ומהן סתומים, שאם ייסתם אחד מהן או ייפתח, אינו יכול להתקיים אפילו שעה אחת; ברוך אתה ה', רופא כל בשר ומפליא לעשות.

ז,ו  כשחוגר חגורו--מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אוזר ישראל בגבורה.  כשלובש מנעלו--מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, שעשה לי כל צרכיי.  כשמהלך לצאת לדרך--מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, המכין מצעדי גבר.  ומברך אדם בכל יום--ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, שלא עשני גוי; ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, שלא עשני עבד; ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, שלא עשני אישה.

ז,ז  שמונה עשרה ברכות אלו, אין להן סדר, אלא מברך כל אחת מהן על דבר שהברכה בשבילו, בשעתו.  כיצד--הרי שחגר חגורו והוא על מיטתו, מברך אוזר ישראל בגבורה; שמע קול התרנגול אחר כך, מברך הנותן לשכווי בינה.  וכל ברכה מהן שלא נתחייב בה, אינו מברך אותה.

ז,ח  כיצד:  לן בכסותו, אינו מברך כשעומד מלביש ערומים; הלך יחף, אינו מברך שעשה לי כל צרכיי.  ביום הכיפורים ובתשעה באב, שאין שם רחיצה, אינו מברך על נטילת ידיים, ולא המעביר שינה מעיניי.  אם לא נכנס לבית הכיסא, אינו מברך אשר יצר את האדם.  וכן בשאר ברכות אלו.

ז,ט  נהגו העם ברוב ערינו, לברך ברכות אלו כולן זו אחר זו בבית הכנסת, בין נתחייבו בהן, בין לא נתחייבו בהן.  וטעות היא, ואין ראוי לעשות כן.  ולא יברך אדם ברכה, אלא אם כן נתחייב בה.

ז,י  המשכים לקרות בתורה קודם שיקרא קרית שמע, בין קרא בתורה שבכתב בין בתורה שבעל פה--נוטל ידיו תחילה, ומברך שלוש ברכות, ואחר כך קורא; ואלו הן:  ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על דברי תורה.  הערב נא ה' אלוהינו, את דברי תורתך בפינו ובפיפייות עמך כל בית ישראל, ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי עמך כל בית ישראל לעולם, יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה; ברוך אתה ה', נותן התורה.  ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו; ברוך אתה ה', נותן התורה.

ז,יא  בכל יום, חייב אדם לברך שלוש ברכות אלו, ואחר כך קורא מעט מדברי תורה.  ונהגו העם, לקרות ברכת כוהנים; ויש מקומות שקורין "צו את בני ישראל" (במדבר כח,ב); ויש מקומות שקורין שתיהן.  וקורין פרקים או הלכות מן המשנה, או מן הברייתות.

ז,יב  ושיבחו חכמים, למי שקורא זמירות מספר תילים בכל יום ויום, והן מ"תהילה, לדויד" (תהילים קמה,א), עד סוף הספר.  וכבר נהגו העם לקרות פסוקים לפניהן, ולאחריהן; ותיקנו חכמים ברכה לפני הזמירות, והיא ברוך שאמר, וברכה לאחריהן, והיא ישתבח.  ואחר כך מברך על קרית שמע, וקורא קרית שמע.

ז,יג  יש מקומות שנהגו לקרות בכל יום אחר שמברכין ישתבח, שירת הים, ואחר כך מברכין על שמע; ויש מקומות שקורין שירת האזינו; ויש יחידים, שקורין שתי השירות:  הכול לפי המנהג.

ז,יד  חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום, בין היום והלילה.  ומה הן מאה ברכות אלו:  שלוש ועשרים ברכות שמנינו בפרק זה, ושבע ברכות של קרית שמע שחרית וערבית שלפניה ושלאחריה; וכשמתעטף בציצית, מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להתעטף בציצית; וכשלובש תפילין, מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להניח תפילין; ושלוש תפילות, בכל תפילה מהן שמונה עשרה ברכות.  הרי שישה ושמונים ברכות; וכשהוא אוכל שתי סעודות בכל יום, מברך ארבע עשרה ברכות, שבע בכל סעודה--אחת כשנוטל ידיו תחילה, ועל המזון אחת בתחילה ושלוש בסוף, ועל המים לפניו ולאחריו, הרי שבע.

ז,טו  בזמן הזה שתיקנו ברכת המינין בתפילה, והוסיפו הטוב והמטיב בברכת המזון--נמצאו חמש ברכות יתרות.  בשבתות וימים טובים שהתפילה שבע ברכות, וכן אם לא נתחייב בשאר ימים בכל הברכות האלו, כגון שלא ישן כל הלילה, ולא התיר חגורו, ולא נכנס לבית הכיסא, וכיוצא באלו--צריך להשלים מאה ברכות מברכות של פירות.

ז,טז  כיצד--אוכל מעט ירק, ומברך לפניו ולאחריו; וחוזר ואוכל מעט מפרי זה, ומברך לפניו ולאחריו, ומעט מפרי זה, ומברך לפניו ולאחריו.  ומונה כל הברכות, עד שמשלים מאה ברכות בכל יום.

ז,יז  סדר תפילות, כך הוא:  בשחר, משכים אדם ומברך ברכות אלו, וקורא הזמירות ומברך לפניהן ולאחריהן.  וקורא את שמע ומברך לפניה ולאחריה, ומדלג הקדושה מברכה ראשונה שלפניה, שאין היחיד אומר קדושה; וכשהוא חותם גאל ישראל, מיד יעמוד כדי שיסמוך גאולה לתפילה, ומתפלל מעומד כמו שאמרנו.  וכשישלים, יישב וייפול על פניו, ומתחנן; ומגביה ראשו, ומתחנן מעט והוא יושב, בדברי תחנונים.  ואחר כך יקרא "תהילה, לדויד" (תהילים קמה,א), ויתחנן כפי כוחו, וייפטר למעשיו.

ז,יח  ובתפילת המנחה, מתחיל לקרות "תהילה, לדויד" (תהילים קמה,א), מיושב; ואחר כך עומד, ומתפלל תפילת המנחה; וכשמשלים, נופל על פניו, ומתחנן; ומגביה ראשו, ויתחנן מעט, וייפטר למעשיו.

ז,יט  ובתפילת הערב, קורא קרית שמע ומברך לפניה ולאחריה, וסומך גאולה לתפילה, ומתפלל מעומד; וכשישלים, יישב מעט וייפטר.  ואם התחנן אחר תפילת ערבית, הרי זה משובח; ואף על פי שמברך השכיבנו אחר גאל ישראל, אינה הפסקה בין גאולה לתפילה, והרי שתיהן כברכה אחת ארוכה.
 

הלכות תפילה פרק ח

ח,א  תפילת הציבור, נשמעת תמיד; ואפילו היו בהן חטאים, אין הקדוש ברוך הוא מואס תפילתן של רבים.  לפיכך צריך אדם לשתף עצמו עם הציבור, ולא יתפלל יחידי, כל זמן שיכול להתפלל בציבור.  ולעולם ישכים אדם ויעריב לבית הכנסת, שאין תפילתו של אדם נשמעת בכל עת, אלא בבית הכנסת.  וכל מי שיש לו בית הכנסת בעירו, ואינו נכנס לתוכה להתפלל--נקרא שכן רע.

ח,ב  ומצוה לרוץ לבית הכנסת, שנאמר "ונדעה נרדפה, לדעת את ה'" (הושע ו,ג); וכשייצא מבית הכנסת, אל יפסוע פסיעה גסה, אלא ילך מעט מעט.  וכשייכנס לבית הכנסת, ייכנס שיעור שני פתחים ואחר כך יתפלל, לקיים "לשמור, מזוזות פתחיי" (משלי ח,לד).

ח,ג  בית המדרש, גדול מבית הכנסת.  וחכמים גדולים--אף על פי שהיו להם בעירם בתי כנסייות הרבה, לא היו מתפללין אלא במקום שהיו עוסקין בו בתורה:  והוא שיתפלל שם, תפילת הציבור.

ח,ד  וכיצד היא תפילת הציבור--יהיה אחד מתפלל בקול רם, והכול שומעין.  ואין עושין כן בפחות מעשרה גדולים ובני חורין, ושליח ציבור אחד מהם.  ואפילו היו מקצתן כבר התפללו, ויצאו ידי חובתן--משלימין בהן עשרה:  והוא, שיהיו רוב העשרה שלא התפללו.

ח,ה  וכן אין אומרין קדושה, ולא קוראין בתורה ומברך לפניה ולאחריה, ולא מפטירין בנביאים, אלא בעשרה.  [ה] וכן לא יהיה אחד מברך ברכת שמע, והכול שומעין ועונין אחריו אמן, אלא בעשרה; וזה הוא הנקרא פורס על שמע.  ואין אומרין קדיש, אלא בעשרה; ואין הכוהנים נושאין את ידיהן אלא בעשרה, והכוהנים מן המניין.  שכל עשרה מישראל הן הנקראין עדה, שנאמר "עד מתיי, לעדה" (במדבר יד,כז), והיו עשרה, שהרי יצאו יהושוע וכלב.

ח,ו  וכל דבר שבקדושה--לא יהיה אלא בתוך עדה מישראל, שנאמר "ונקדשתי, בתוך בני ישראל" (ויקרא כב,לב).  וכל אלו הדברים--אם התחילו בהן בעשרה, והלכו מקצתן אף על פי שאין רשאין--יגמרו השאר.

ח,ז  וצריך להיות העשרה כולן במקום אחד, ושליח ציבור עימהן במקום אחד.  חצר קטנה שנפרצה במלואה לחצר גדולה, והיו תשעה בגדולה ואחד בקטנה--מצטרפין; תשעה בקטנה, ואחד בגדולה--אין מצטרפין.  ציבור בגדולה, ושליח ציבור בקטנה--יוצאין ידי חובתן; ציבור בקטנה, ושליח ציבור בגדולה--אין יוצאין ידי חובתן, שהרי הוא מופלג מהן ואינו עימהם במקום אחד:  מפני שיש לגדולה פסין מכאן ומכאן, הרי היא כמופלגת מן הקטנה; ואין הקטנה מופלגת מן הגדולה, אלא הרי היא כקרן זווית שלה.

ח,ח  וכן אם הייתה צואה בגדולה, אסור להתפלל ולקרות קרית שמע בקטנה; הייתה צואה בקטנה, מותר להתפלל ולקרות קרית שמע בגדולה, אם לא היה שם ריח רע, מפני שהיא מופלגת ממנה.

ח,ט  שליח ציבור, מוציא את הרבים ידי חובתן.  כיצד:  בשעה שהוא מתפלל, והם שומעין ועונין אמן אחר כל ברכה וברכה--הרי הן כמתפללין.  במה דברים אמורים, במי שאינו יודע להתפלל; אבל היודע, אינו יוצא ידי חובתו אלא בתפילת עצמו.

ח,י  במה דברים אמורים, בשאר הימים, חוץ מראש השנה, ויום הכיפורים של יובל.  אבל בשני ימים אלו, שליח ציבור מוציא את היודע כשם שמוציא את מי שאינו יודע, מפני שהן ברכות ארוכות, ואין רוב היודעין אותן יכולין לכוון דעתן בהן כשליח ציבור.  לפיכך אם רצה היודע, בשני ימים אלו, לסמוך על תפילת שליח ציבור להוציאו ידי חובתו--הרשות בידו.

ח,יא  אין ממנין שליח ציבור, אלא גדול שבציבור בחכמתו ובמעשיו; ואם היה זקן, הרי זה משובח ביותר.  ומשתדלין להיות שליח ציבור, קולו ערב ורגיל לקרות.  ומי שלא נתמלא זקנו--אף על פי שהוא חכם גדול--לא יהיה שליח ציבור, מפני כבוד הציבור; אבל פורס הוא על שמע, משיביא שתי שערות אחר שלוש עשרה שנה.

ח,יב  וכן העילג, כגון מי שקורא לעין אלף, או לאלף עין, וכל מי שאינו יכול להוציא את האותייות כתיקונן--אין ממנין אותו שליח ציבור.  והרב ממנה אחד מתלמידיו להתפלל לפניו בציבור.

ח,יג  הסומה פורס על שמע, ונעשה שליח ציבור.  אבל מי שכתפיו מגולות--אף על פי שהוא פורס על שמע, אינו נעשה שליח ציבור לתפילה עד שיהיה עטוף.
 

הלכות תפילה פרק ט

ט,א  סדר תפילות הציבור, כך הוא:  בשחר--כל העם יושבין, ושליח ציבור יורד לפני התיבה ועומד באמצע העם; ומתחיל ואומר קדיש, וכל העם עונים אמן יהא שמיה רבה מברך בכל כוחן, ועונין אמן בסוף קדיש; ואחר כך אומר ברכו את ה' המבורך, והן עונים אחריו ברוך ה' המבורך, לעולם ועד.  ומתחיל ופורס על שמע בקול רם, והן עונין אמן אחר כל ברכה וברכה, והיודע לברך ולקרות קורא עימו, עד שמברך גאל ישראל.

ט,ב  והכול עומדין מיד, ומתפללין בלחש, ומי שאינו יודע להתפלל, עומד ושותק עד שיתפלל שליח ציבור בלחש עם שאר העם; וכל שיגמור תפילתו מן הציבור, יפסוע שלוש פסיעות לאחוריו, ויעמוד במקום שהגיע אליו בעת שיפסוע.

ט,ג  ואחר שיפסוע שליח ציבור שלוש פסיעות לאחוריו, מתחיל ומתפלל בקול רם מתחילת הברכות, להוציא את מי שלא התפלל; והכול עומדין ושומעין, ועונין אמן אחר כל ברכה וברכה, בין אלו שלא יצאו ידי חובתן, בין אלו שכבר יצאו ידי חובתן.

ט,ד  ואומר קדושה, בברכה שלישית; וכיון שהגיע שליח ציבור לקדושה, יש רשות לכל אחד ואחד לחזור למקום שעמד בו בתפילה.  וכשיגיע שליח ציבור למודים וכורע, כל העם שוחין מעט ולא ישחו יתר מדיי; ואומרים מודים אנחנו לך ה' אלוהינו ואלוהי כל בשר, יוצרנו יוצר בראשית, ברכות והודאות לשמך הגדול והקדוש על שהחייתנו וקיימתנו, כן תחיינו ותחוננו, ותאסוף גלייותינו לחצרות קודשך, לשמור חוקיך ולעובדך ולעשות רצונך בלבב שלם על שאנו מודים לך.  וכל האומר מודים מודים, משתקין אותו.

ט,ה  ואחר שישלים כל התפילה, יישב וייפול על פניו, ויטה מעט הוא וכל הציבור, ויתחנן והוא נופל; ויישב ויגביה ראשו הוא ושאר העם, ומתחנן מעט בקול רם מיושב.

ט,ו  ואחר כך יעמוד שליח ציבור לבדו, ואומר קדיש פעם שנייה, והן עונין כדרך שעונין תחילה; ואומר "והוא רחום" (תהילים עח,לח), "תהילה, לדויד" (תהילים קמה,א), הוא עומד, והן יושבין והן קורין עימו; ואחר כך אומר "ובא לציון . . . ואני, זאת בריתי" (ישעיהו נט,כ-כא), ואתה קדוש, "וקרא זה אל זה" (ישעיהו ו,ג), וגומר הקדושה, והן עונין "קדוש קדוש קדוש" (שם) שלושה פעמים, וחוזר וקורא הקדושה תרגום, ואומר "ותישאני רוח" (יחזקאל ג,יב), וקוראהו תרגום, ואומר "ה' ימלוך, לעולם ועד" (שמות טו,יח), וקוראהו תרגום, כדי להבין לעם.  [ו] ואלו הפסוקים שלפני הקדושה, ושל אחריה, עם תרגומן--הן הנקראין סדר היום.  ואחר כך מתחנן בדברי תחנונים ובפסוקי רחמים, ואומר קדיש, וכל העם עונין כדרכן; ונפטרין.

ט,ז  כל האומר בתחנונים, מי שריחם על קן ציפור שלא ייקח האם על הבנים, או שלא ישחוט אותו ואת בנו ביום אחד, ירחם עלינו, וכיוצא בעניין זה--משתקין אותו, מפני שמצוות אלו גזירת הכתוב הן, ואינן רחמים:  שאילו היו מפני הרחמים, לא התיר לנו שחיטה כל עיקר.

ט,ח  וכן לא ירבה בכינויין של שם ויאמר "האל הגדול הגיבור והנורא" (דברים י,יז; נחמיה ט,לב) החזק והאמיץ והעיזוז, שאין כוח באדם להגיע סוף שבחיו--אלא אומר, מה שאמר משה רבנו.

ט,ט  [ח] במנחה--אומר שליח ציבור "והוא רחום" (תהילים עח,לח), "אשרי, יושבי ביתך" (תהילים פד,ה), "אשרי העם, שככה לו" (תהילים קמד,טו), "תהילה, לדויד" (תהילים קמה,א); קורא הוא והעם מיושב.  ועומד שליח ציבור ואומר קדיש, והם עונין אחריו אמן כדרכן, ומתפללין כולן בלחש; ואחר כך חוזר שליח ציבור, ומתפלל בקול רם כדרך שעשה בשחרית, עד שישלים כל התפילה.  ויושב הוא והן, ונופלין על פניהן ומתחנן; ומגביה ראשו הוא והן, ומתחנן מעט מיושב כדרך שעשה בשחרית.  ועומד ואומר קדיש, וכל העם עונין כדרכן; ונפטרין למעשיהן.

ט,י  [ט] בערב--כל העם יושבין, והוא עומד ואומר "והוא רחום" (תהילים עח,לח), ברכו את ה' המבורך, והן עונין ברוך ה' המבורך, לעולם ועד.  ומתחיל לפרוס על שמע, ואומר קדיש, ואחר כך הכול עומדין ומתפללין בלחש.  וכשמשלימין, אומר קדיש; והן נפטרין.  ואינו חוזר להתפלל בקול רם ערבית, לפי שאין תפילת ערבית חובה; לפיכך לא יברך ברכות לבטלה, שאין כאן אדם שנתחייב בהן כדי להוציאו.

ט,יא  [י] בלילי שבתות--חוזר שליח ציבור אחר שמתפלל בלחש עם הציבור, ומתפלל בקול רם; אבל אינו מתפלל שבע, אלא ברכה אחת מעין השבע.  וכך, הוא אומרה:  ברוך אתה ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו, אלוהי אברהם אלוהי יצחק ואלוהי יעקוב, האל הגדול הגיבור והנורא, אל עליון קונה ברחמיו שמיים וארץ, גומל חסדים טובים וקונה הכול, מגן אבות בדברו, מחייה מתים במאמרו, המלך הקדוש שאין כמוהו, המניח לעמו בשבת קודשו, כי בם רצה להניח להם; לפניו נעבוד ביראה ופחד, ונודה לשמו בכל יום תמיד, מעון הברכות, אדון השלום, מברך השביעי ומקדש השבת ומניח בקדושה לעם מדשני עונג, זכר למעשה בראשית; אלוהינו ואלוהי אבותינו, רצה נא במנוחתנו . . . ברוך אתה ה', מקדש השבת.  ואומר קדיש; וכל העם נפטרין.

ט,יב  [יא] ולמה תיקנו חכמים זה--מפני שרוב העם באין להתפלל ערבית בלילי שבת, ויהיה שם מי שנתאחר לבוא ולא השלים תפילתו; ויישאר לבדו בבית הכנסת, ויבוא לידי סכנה.  לפיכך חוזר שליח ציבור ומתפלל, כדי שיתעכבו כל העם עד שישלים תפילתו המתאחר, וייצא עימהן.

ט,יג  [יב] לפיכך יום טוב שחל להיות בשבת, או יום הכיפורים, או ראש חודש--אין שליח ציבור היורד ערבית לפני התיבה מזכיר עניין היום בברכה זו, אלא חותם בה מקדש השבת בלבד, לפי שלא נתחייב היום בברכה זו.

ט,יד  [יג] בשבתות וימים טובים--כשגומר שליח ציבור תפילת שחרית בקול רם, אומר קדיש ואחר כך "תהילה, לדויד" (תהילים קמה,א), ואומר קדיש, ומתפללין מוסף בלחש, וחוזר ומתפלל מוסף בקול רם כדרך שעושה בשחרית; ואומר קדיש אחר תפילת מוסף, והעם נפטרין.  ואין אומרין קדושה ולא תחנונים אחר תפילת שחרית כשאר הימים, אלא אומר אותה קודם תפילת המנחה.

ט,טו  כיצד--קורא "תהילה, לדויד" (תהילים קמה,א), ואומר סדר היום ודברי תחנונים, ואומר קדיש; ומתפללין מנחה, וחוזר ומשמיע תפילת מנחה בקול רם, ואומר קדיש.

ט,טז  [יד] בראשי חודשים ובחולו של מועד--אומר סדר היום, אחר תפילת מוסף.  במוצאי שבת, אומר סדר היום גם אחר תפילת הערב, ואומר קדיש; ואחר כך, מבדיל.
 

הלכות תפילה פרק י

י,א  מי שהתפלל ולא כיוון את ליבו, יחזור ויתפלל בכוונה; ואם כיוון את ליבו בברכה ראשונה, שוב אינו צריך.  מי שטעה באחת משלוש ברכות הראשונות, חוזר לראש; ואם טעה באחת משלוש ברכות האחרונות, חוזר לעבודה; ואם טעה באחת מן האמצעייות, חוזר לתחילת ברכה שטעה בה, ומשלים תפילתו על הסדר.  וכן שליח ציבור שטעה כשהוא מתפלל בקול רם, על דרך זו הוא חוזר.

י,ב  אבל אם טעה שליח ציבור כשהוא מתפלל בלחש, אני אומר שאינו חוזר ומתפלל בלחש פעם שנייה, מפני טורח הציבור, אלא סומך על התפילה שמתפלל בקול רם; והוא שאם טעה בה, לעולם חוזר כמו שהיחיד חוזר.

י,ג  שליח ציבור שטעה ונבהל, ולא ידע מהיכן יתחיל, ושהה שעה--יעמוד אחר תחתיו.  ואם טעה בברכת המינים, אין ממתינין לו, אלא מיד יעמוד אחר תחתיו, שמא מינות נזרקה בו:  והוא, שלא התחיל בה; אבל אם התחיל בה, ממתינין לו שעה.  ולא יהא השני סרבן, באותה שעה.

י,ד  ומהיכן הוא מתחיל--מתחילת הברכה שטעה בה הראשון, אם טעה באחת מן האמצעייות; אבל אם טעה באחת משלוש ראשונות, מתחיל השני מן הראש, ואם טעה באחת מן האחרונות, יתחיל השני מן העבודה.

י,ה  האומר איני יורד לפני התיבה, מפני שבגדיי צבועים--אף בלבנים, לא יעבור באותה התפילה.  אמר איני עובר, מפני שיש ברגליי סנדל--אף יחף, לא יעבור.

י,ו  מי שנסתפק לו אם התפלל או לא התפלל--אינו חוזר ומתפלל, אלא אם כן התפלל תפילה זו על דעת שהיא נדבה:  שאם רצה היחיד להתפלל כל היום כולו תפילת נדבה, יתפלל.  מי שהיה עומד בתפילה, ונזכר שכבר התפלל--פוסק ואפילו באמצע הברכה; ואם הייתה תפילת ערבית--אינו פוסק, שלא התפלל אותה מתחילה אלא על דעת שאינה חובה.

י,ז  מי שטעה והתפלל של חול בשבת, יצא; ואם נזכר והוא בתוך התפילה--גומר ברכה שהתחיל בה, וחוזר ומתפלל של שבת.  במה דברים אמורים, בערבית או בשחרית או במנחה.  אבל במוסף, פוסק ואפילו באמצע הברכה; וכן אם השלים תפילה של חול על דעת שהוא מוסף, חוזר ומתפלל מוסף:  אחד שבת, ואחד יום טוב, ואחד ראש חודש.

י,ח  מי שטעה בימות הגשמים, ולא אמר מוריד הגשם ולא מוריד הטל--חוזר לראש; ואם הזכיר הטל, אינו חוזר.  ואם טעה בימות החמה, ואמר מוריד הגשם--חוזר לראש; ואם לא הזכיר טל, אין מחזירין אותו, שאין הטל נעצר, ואינו צריך בקשה.

י,ט  מי ששכח השאילה בברכת השנים--אם נזכר קודם שומע תפילה, שואל את הגשמים בשומע תפילה.  ואם נזכר אחר שבירך שומע תפילה, חוזר לברכת השנים; ואם לא נזכר עד שהשלים כל תפילתו, חוזר ומתפלל שנייה.

י,י  טעה ולא הזכיר יעלה ויבוא--אם נזכר קודם שישלים תפילתו, חוזר לעבודה ומזכיר.  ואם נזכר אחר שהשלים תפילתו, חוזר לראש; ואם היה רגיל לומר דברי תחנונים אחר תפילתו, ונזכר אחר שהשלים תפילתו קודם שיעקור רגליו--חוזר לעבודה.

י,יא  במה דברים אמורים, בחולו של מועד, או בשחרית ובמנחה של ראשי חודשים; אבל ערבית של ראש חודש--אם לא הזכיר, אינו חוזר.

י,יב  כל מקום שהיחיד חוזר ומתפלל--שליח ציבור חוזר ומתפלל, אם טעה כמותו בעת שמתפלל בקול רם:  חוץ משחרית של ראש חודש, שאם שכח שליח ציבור ולא הזכיר יעלה ויבוא עד שהשלים תפילתו, אין מחזירין אותו, מפני טורח ציבור--שהרי תפילת המוספין לפניו, שהוא מזכיר בה ראש חודש.

י,יג  עשרת הימים שמראש השנה עד יום הכיפורים--טעה וחתם בהם בברכה שלישית האל הקדוש, חוזר לראש.  טעה וחתם באחת עשרה אוהב צדקה ומשפט, חוזר לתחילת הברכה, וחותם בה המלך המשפט, ומתפלל והולך על הסדר; ואם לא נזכר עד שהשלים תפילתו, חוזר לראש.  אחד יחיד, ואחד ציבור.

י,יד  טעה ולא הזכיר הבדלה בחונן הדעת--אם נזכר קודם שומע תפילה, מבדיל בשומע תפילה; ואם נזכר אחר שומע תפילה, משלים תפילתו ואינו צריך לחזור.  וכן מי שלא הזכיר על הניסים בחנוכה ובפורים, ועננו בתפילת תענית--אינו חוזר ומתפלל:  אחד יחיד ואחד ציבור.  ואם נזכר קודם שיעקור רגליו--אומר עננו אבינו . . . כי אתה שומע תפילה, פודה ומציל בכל עת צרה; "יהיו לרצון אמרי פי" (תהילים יט,טו).

י,טו  שכח ולא התפלל מנחה בערב שבת, יתפלל ערבית שתיים של שבת; וכן ביום טוב.  שכח ולא התפלל מנחה בשבת או ביום טוב--מתפלל במוצאיהן ערבית שתיים של חול, מבדיל בראשונה ואינו מבדיל בשנייה:  ואם הבדיל בשתיהן, או לא הבדיל באחת מהן--יצא; אבל אם לא הבדיל בראשונה, והבדיל בשנייה--חוזר ומתפלל תפילה שלישית, מפני שהראשונה לא עלתה לו, מפני שהקדימה לתפילה שהיא תפילת ערבית.  וכל המתפלל שתי תפילות, אפילו שחרית ומוסף--לא יתפלל זו אחר זו; אלא ישהה בין תפילה לתפילה, כדי שתתחונן דעתו עליו.

י,טז  אסור לו למתפלל בציבור, שיקדים תפילתו לתפילת הציבור.  הנכנס לבית הכנסת, ומצא ציבור מתפללין בלחש--אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע שליח ציבור לקדושה, יתפלל.  ואם לאו, ימתין עד שיגיע שליח ציבור להתפלל בקול רם, ויתפלל עימו בלחש מילה במילה, עד שיגיע שליח ציבור לקדושה; ועונה הקדושה עם הציבור, ומתפלל שאר תפילה לעצמו.  ואם התחיל להתפלל קודם שליח ציבור, והגיע שליח ציבור לקדושה--לא יפסיק, ולא יענה קדושה עימהן; וכן לא יענה אמן יהא שמיה רבה מברך, והוא באמצע התפילה, ואין צריך לומר, בשאר ברכות.
 

הלכות תפילה פרק יא

יא,א  כל מקום שיש בו עשרה מישראל, צריך להכין לו בית שייכנסו בו לתפילה בכל עת תפילה; ומקום זה, הוא הנקרא בית הכנסת.  וכופין בני העיר זה את זה לבנות להן בית הכנסת, ולקנות להן ספר תורה נביאים וכתובים.

יא,ב  כשבונין בית הכנסת, אין בונין אותו אלא בגובהה של עיר, שנאמר "בראש הומייות, תקרא" (משלי א,כא).  ומגביהין אותו עד שיהיה גבוה מכל חצרות העיר, שנאמר "לרומם את בית אלוהינו" (עזרא ט,ט).  ואין פותחין פתחי בית הכנסת אלא למזרח, שנאמר "והחונים לפני המשכן קדמה" (במדבר ג,לח).  ובונין בו, היכל שמניחין בו ספר תורה; ובונין היכל זה, ברוח שמתפללין כנגדה באותה העיר, כדי שיהיו פניהן אל מול ההיכל, כשיעמדו בתפילה.

יא,ג  ומעמידין בימה באמצע הבית, כדי שיעלה עליה הקורא בתורה או מי שהוא אומר לעם דברי כיבושין--כדי שישמעו כולן.  וכשמעמידין התיבה שיש בה ספר תורה, מעמידין אותה באמצע, ואחורי התיבה כלפני ההיכל, ופניה כלפני העם.

יא,ד  כיצד העם יושבין בבתי כנסייות--הזקנים יושבין ופניהן כלפני העם, ואחוריהן כלפני ההיכל; וכל העם יושבין שורה לפני שורה, ופני כל שורה לאחורי השורה שלפניה, עד שיהיו פני כל העם כלפני הקודש, וכלפני הזקנים וכלפני פני התיבה.  ובעת ששליח ציבור עומד לתפילה, עומד בארץ לפני התיבה, ופניו כלפני הקודש, כשאר העם.

יא,ה  בתי כנסייות ובתי מדרשות--נוהגין בהן כבוד, מכבדין אותן, ומרבצין אותן.  ונהגו כל ישראל בספרד ובמערב בשנער וארץ הצבי, להדליק עששייות בבתי כנסייות, ולהציע בקרקען מחצלות כדי לישב עליהן.  ובערי אדום, יושבין שם על הכיסאות.

יא,ו  בתי כנסייות ובתי מדרשות--אין נוהגין בהן קלות ראש, כגון שחוק והתל ושיחה בטילה.  ואין אוכלין בהן, ואין שותין בהן, ואין ניאותין בהן, ואין מיטיילין בהן.  ואין נכנסין להן לא בחמה מפני החמה, ולא בגשמים מפני הגשמים.  וחכמים ותלמידיהן--מותרין לאכול ולשתות בהן, מדוחק.

יא,ז  ואין מחשבין בהן חשבונות, אלא אם כן היו חשבונות של מצוה, כגון קופה של צדקה ופדיון שבויים, וכיוצא בהן.  ואין מספידין בהן, אלא הספד של רבים, כגון שיהיה שם בהספד גדולי חכמי אותה העיר, שכל העם מתקבצין ובאין בגללן.

יא,ח  היה לבית הכנסת או לבית המדרש שני פתחים--לא יעשנו דרך כדי שייכנס בפתח זה וייצא בפתח אחר שכנגדו לקרב הדרך, שאסור להיכנס להן אלא לדבר מצוה.

יא,ט  מי שצרך להיכנס לבית הכנסת לקרות תינוק או חברו--ייכנס ויקרא מעט או יאמר שמועה, ואחר כך יקרא חברו, כדי שלא ייכנס בשביל חפצו, בלבד.  ואם אינו יודע, יאמר לאחד מן התינוקות קרא לי פסוק שאתה קורא בו; או ישהה מעט בבית הכנסת, ואחר כך ייצא, שהישיבה שם מעסקי מצוה היא, שנאמר "אשרי, יושבי ביתך" (תהילים פד,ה).

יא,י  מי שנכנס לקרות או להתפלל בפתח זה, מותר לו לצאת בפתח שכנגדו כדי לקרב את הדרך; ומותר לאדם להיכנס לבית הכנסת במקלו במנעלו ובאפונדתו.  ואם היה צריך לרוק, רוקק בבית הכנסת.

יא,יא  בתי כנסייות ובתי מדרשות שחרבו, בקדושתן הן עומדין:  שנאמר "והשימותי את מקדשיכם" (ויקרא כו,לא)--אף על פי שהן שוממין, בקדושתן הן עומדין.  וכשם שנוהגין בהן ביישובן, כך נוהגין בהן בחורבנן--חוץ מכיבוד וריבוץ, שאין מכבדין אותן ואין מרבצין אותן.  עלו בהן עשבים, לא יתלוש; ואם תלשו אותן, מניחין אותן במקומן, כדי שיראו אותן העם, ותיעור רוחם וישתדלו לבנותן.

יא,יב  אין סותרין בית הכנסת כדי לבנות אחר במקומו, או במקום אחר, אבל בונין אחר, ואחר כך סותרין זה--שמא יארע להן דבר אונס, ולא יבנו.  נפל כותל אחד ממנו--בונה חדש בצד הישן, ואחר כך סותר הישן.

יא,יג  במה דברים אמורים, שלא חרבו יסודותיו.  אבל אם חרבו יסודותיו, או שנטו כתליו ליפול--סותרין אותו מיד, ומתחילין לבנותו במהרה ביום ובלילה, שמא תדחק השעה, ויישאר חרב.

יא,יד  מותר לעשות בית הכנסת, בית המדרש; אבל בית המדרש, אין עושין אותו בית הכנסת, שקדושת בית המדרש יתרה על קדושת בית הכנסת, ומעלין בקודש ולא מורידין.  וכן בני העיר שמכרו בית הכנסת, יש להן ליקח בדמיו תיבה; מכרו תיבה, יש להן ליקח בדמיה מטפחות או תיק לספר תורה; מכרו מטפחות או תיק, לוקחין בדמיו חומשין; מכרו חומשין, לוקחין ספר תורה.  אבל אם מכרו ספר תורה--אין לוקחין בדמיו אלא ספר תורה אחר, שאין שם קדושה למעלה מקדושת ספר תורה.  וכן במותריהן.

יא,טו  וכן אם גבו מן העם מעות לבנות בית המדרש, או בית הכנסת, או לקנות תיבה, או מטפחות ותיק, או ספר תורה, ורצו לשנות כל מה שגבו--אין משנין אותו אלא מקדושה קלה, לקדושה חמורה ממנה; אבל אם עשו מה שגבו לעשותו והותירו, משנין המותר לכל מה שירצו.  וכל כלי בית הכנסת, כבית הכנסת; פרוכת שעל הארון שמניחין בו הספרים, כמטפחות הספרים.  ואם התנו עליהן, הרי הן כפי התנאי.

יא,טז  במה דברים אמורים שמותר למכור בית הכנסת--בבית הכנסת של כפרים שלא עשו אותו אלא על דעת בני הכפר לבדם, שיהיה להם להתפלל בו, והוא שאם רצו כולן למוכרו, מוכרין.  אבל בית הכנסת של כרכין--הואיל ועל דעת כל אנשי העולם נעשה, שיבוא ויתפלל בו כל הבא אל המדינה--נעשה של כל ישראל, ואין מוכרין אותו לעולם.

יא,יז  בני הכפר שרצו למכור בית הכנסת שלהן, או לבנות בדמים בית הכנסת אחר, או לקנות בדמים תיבה או ספר תורה--צריכין להתנות על הלוקח, שלא יעשה אותו לא מרחץ, ולא בורסקי והוא המקום שמעבדין בו העורות, ולא בית הטבילה, ולא בית המים.  ואם התנו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר בשעת מכירה, שיהא הלוקח רשאי לעשות בו כל אלו--מותר.

יא,יח  וכן אם התנו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר על מותר הדמים, שיהיו חולין--הרי אלו חולין.  וכשלוקחין הדמים ובונין מהן בית הכנסת אחר, או שקנו מהם תיבה או מטפחות ותיק, או ספרי תורה או חומשין--והשאר יהיו חולין כמו שהתנו, ויעשו בו מה שירצו.

יא,יט  וכן אם קיבלו עליהן כל אנשי העיר, או רובם, אדם אחד--כל מה שעשה, עשוי, והוא מוכר ונותן לבדו כפי מה שיראה, ויתנה כפי מה שיראה.

יא,כ  כשם שמותר להן למכור בית הכנסת, כך נותנין אותו במתנה, שאילו לא היה להם לציבור הניה במתנה זו, לא נתנוה; אבל לא משכירין אותה, ולא ממשכנין אותה.  וכן כשסותרין בתי כנסייות לבנותן, מותרין למכור ולהחליף וליתן במתנה הלבינים והעצים והעפר שלהן; אבל להלוותן, אסור, שאין הקדושה עולה מהן אלא בדמים, או בהניה שהיא כדמים.

יא,כא  רחובה של עיר--אף על פי שהעם מתפללין בו בתענייות ובמעמדות, מפני שהקיבוץ רב, ואין בית הכנסת מכיל אותן--אין בו קדושה, מפני שהוא עראי ולא נקבע לתפילה; וכן בתים וחצרות שהעם מתכנסין להן לתפילה--אין בהם קדושה, מפני שלא קבעו אותן לתפילה בלבד, אלא עראי מתפללין בהן, כאדם שמתפלל בתוך ביתו.
 

הלכות תפילה פרק יב

יב,א  משה רבנו תיקן להן לישראל, שיהיו קורין בתורה ברבים בשבת ובשני ובחמישי בשחרית, כדי שלא ישהו שלושה ימים, בלא שמיעת תורה.  ועזרא הסופר תיקן שיהיו קורין כן במנחה בכל שבת, משום יושבי קרנות; וגם, הוא תיקן שיהיו הקורין בשני ובחמישי שלושה בני אדם, ולא יקראו פחות מעשרה פסוקים.

יב,ב  ואלו הן הימים שקורין בהם בתורה, בציבור:  בשבתות, ובמועדים, ובראשי חודשים, ובתענייות, ובחנוכה ופורים, ובשני ובחמישי שבכל שבוע ושבוע.  ואין מפטירין בנביא אלא בשבתות ובימים טובים וביום הכיפורים ובתשעה באב, בלבד.

יב,ג  אין קורין בתורה בציבור, בפחות מעשרה אנשים גדולים, בני חורין; ואין קורין פחות מעשרה פסוקין, ו"וידבר" עולה מן המניין.  ולא יהיו הקורין, פחות משלושה אנשים; ואין מתחילין בפרשה, פחות משלושה פסוקין; ואין מניחין בפרשה, פחות משלושה פסוקין; ולא יקרא הקורא, פחות משלושה פסוקין.

יב,ד  שלושה שקראו עשרה פסוקין, שניים קוראין שלושה שלושה, ואחד ארבעה.  ובין שהיה הקורא ארבעה ראשון, או אחרון, או אמצעי--הרי זה משובח.

יב,ה  כל אחד ואחד מן הקורין, פותח ספר תורה, ומביט במקום שהוא קורא בו; ואחר כך אומר ברכו את ה' המבורך, וכל העם עונין ברוך ה' המבורך, לעולם ועד; וחוזר ומברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר בחר בנו מכל העמים, ונתן לנו את תורתו--ברוך אתה ה', נותן התורה; וכל העם, עונין אמן.  ואחר כך קורא, עד שישלים לקרות; וגולל הספר, ומברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר נתן לנו תורת אמת, חיי עולם נטעה בתוכנו--ברוך אתה ה', נותן התורה.

יב,ו  אין הקורא רשאי לקרות בתורה, עד שיכלה אמן מפי הציבור.  קרא וטעה, אפילו בדקדוק אות אחת--מחזירין אותו, עד שיקראנה בדקדוק.  ולא יקראו שניים בתורה, אלא האחד לבדו.  קרא ונשתתק--יעמוד אחר תחתיו, ויתחיל ממקום שהתחיל הראשון שנשתתק; ומברך בסוף.

יב,ז  אין הקורא רשאי לקרות, עד שיאמר לו גדול שבציבור לקרות.  ואפילו חזן הכנסת, או ראש הכנסת--אינו קורא מעצמו, עד שיאמרו לו הציבור או גדול שבהן לקרות.  צריך אחד לעמוד עימו בשעה שהוא קורא, כדרך שהחזן עומד עם הקוראין.

יב,ח  הקורא, יש לו לדלג ממקום למקום, בעניין אחד כגון "אחרי מות" (ויקרא טז,א) ו"אך בעשור" (ויקרא כג,כז) שבפרשת אמור אל הכוהנים:  והוא, שלא יקרא על פה, שאסור לקרות שלא מן הכתב, אפילו תיבה אחת; ולא ישהה בדילוג, אלא כדי שישלים התורגמן תרגום הפסוק.

יב,ט  כיון שהתחיל הקורא לקרות בתורה, אסור לספר אפילו בדבר הלכה--אלא הכול שותקין ושומעין, ומשימין ליבן למה שהוא קורא:  שנאמר "ואוזני כל העם, אל ספר התורה" (נחמיה ח,ג).  ואסור לצאת מן הציבור, בשעה שהקורא קורא; ומותר לצאת, בין איש לאיש.  ומי שהוא עוסק בתורה תמיד, ותורתו אומנותו--מותר לו לעסוק בתלמוד תורה, בשעה שהקורא קורא בתורה.

יב,י  מימות עזרא נהגו שיהא שם תורגמן מתרגם לעם, מה שהקורא קורא בתורה--כדי שיבינו העם, עניין הדברים.  והקורא קורא פסוק אחד בלבד, ושותק עד שיתרגם אותו התורגמן; וחוזר וקורא פסוק שני.  ואין הקורא רשאי לקרות לתורגמן, יתר מפסוק אחד.

יב,יא  אין הקורא רשאי להגביה קולו, יתר מן המתרגם; ולא יגביה המתרגם קולו, יתר מן הקורא.  ואין המתרגם רשאי לתרגם, עד שיכלה הפסוק מפי הקורא; ואין הקורא רשאי לקרות פסוק אחר, עד שיכלה התרגום מפי המתרגם.  ואין המתרגם נשען לא לעמוד ולא לקורה, אלא עומד ביראה ואימה; ולא יתרגם מתוך הכתב, אלא על פה.  ואין הקורא רשאי לסייע לתורגמן, שלא יאמרו תרגום כתוב בתורה.  והקטן מתרגם על ידי הגדול, ואין כבוד לגדול שיתרגם על ידי קטן.  ולא יהיו המתרגמין שניים כאחד, אלא אחד קורא ואחד מתרגם.

יב,יב  ולא כל המקראות, מיתרגמין בציבור:  מעשה ראובן, וברכת כוהנים, ומעשה העגל מן "ויאמר משה אל אהרון" (שמות לב,כא) עד "וירא משה את העם" (שמות לב,כה), ועוד פסוק אחד "וייגוף ה', את העם" (שמות לב,לה)--נקראין, ולא מיתרגמין.  ובמעשה אמנון, במקום שנאמר "אמנון בן דויד" (שמואל ב יג,א)--לא נקרא, ולא מיתרגם.

יב,יג  המפטיר בנביא, צריך לקרות בתורה תחילה--אפילו שלושה פסוקים, חוזר וקורא מה שקרא לפניו; ולא יפטיר בנביא, עד שיגלול ספר תורה.  ולא יפחות, מאחד ועשרים פסוקים; ואם שלם העניין בפחות מאלו, אינו צריך.  ואם קרא עשרה פסוקים, ותירגמן המתרגם--דייו, ואף על פי שלא שלם העניין.  ובנביא--אחד קורא, ואפילו שניים מתרגמין.  ומדלג מעניין לעניין אחר; ואינו מדלג מנביא לנביא, אלא בנביאים של שנים עשר בלבד--ובלבד שלא ידלג מסוף הספר, לתחילתו:  וכל המדלג, לא ישהה בדילוג אלא כדי שישלים המתרגם תרגומו.

יב,יד  הקורא בנביא, יש לו לקרות לתורגמן שלושה פסוקין; והמתרגם, מתרגם שלושתן זה אחר זה:  ואם היו שלושה פסוקין שלוש פרשייות, לא יקרא לתורגמן אלא אחד אחד.

יב,טו  המפטיר בנביא, מברך לפניו ברכה אחת--ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר בחר בנביאים טובים.  ומברך לאחריו ארבע ברכות--ברכה ראשונה, חותם בה האל הנאמן בכל דבריו; שנייה, חותם בה בונה ירושלים; שלישית, חותם בה מגן דויד; רביעית, חותם בה כעניין קדושת היום, כמו שחותם בתפילה.  וכן אם חל ראש חודש להיות בשבת, המפטיר בנביא מזכיר ראש חודש בברכה זו, וחותם בה מקדש השבת וישראל וראשי חודשים.

יב,טז  כמה הן הקוראין--בשבת בשחרית, קוראין שבעה; וביום הכיפורים, שישה; ובימים טובים, חמישה:  אין פוחתין ממניין זה, אבל מוסיפין עליהן.  בראשי חודשים, ובחולו של מועד, קוראין ארבעה; בשבת וביום הכיפורים במנחה, ובשני ובחמישי שבכל שבוע ובחנוכה ופורים בשחרית, ובימי התענייות בשחרית ובמנחה, קוראין שלושה:  אין פוחתין ממניין זה, ואין מוסיפין עליו.

יב,יז  אישה לא תקרא בציבור, מפני כבוד הציבור; קטן היודע לקרות ויודע למי מברכין, עולה ממניין הקוראין.  וכן המפטיר עולה מן המניין, שהרי קרא בתורה; ואם הפסיק שליח ציבור בקדיש בין המשלים ובין המפטיר, אינו עולה.  ציבור שלא היה בהן יודע לקרות אלא אחד--עולה וקורא ויורד ויושב, וחוזר וקורא שנייה ושלישית, עד שיגמור מניין הקוראין של אותו היום.

יב,יח  בכל קריאה מאלו, כוהן קורא ראשון, ואחריו לוי, ואחריו ישראל.  ומנהג פשוט הוא היום, שאפילו כוהן עם הארץ קודם לקרות לפני חכם גדול ישראל; וכל מי שהוא גדול מחברו בחכמה, קודם לקרות.  והאחרון שגולל ספר תורה, נוטל שכר כנגד הכול; לפיכך עולה משלים, אפילו גדול שבציבור.

יב,יט  אין שם כוהן, עולה ישראל; ולא יעלה אחריו לוי, כלל.  אין שם לוי, כוהן שקרא ראשון חוזר הוא עצמו, וקורא פעם שנייה במקום לוי; אבל לא יקרא אחריו כוהן אחר, שמא יאמרו הראשון פסול ולפיכך עלה כוהן אחר, וכן לא יקרא לוי אחר לוי, שמא יאמרו אחד משניהן פסול.

יב,כ  כיצד סדר הקריאה בתורה עם התפילה:  כל יום שיש בו תפילת מוסף--אחר שיגמור שליח ציבור תפילת שחרית, אומר קדיש, ומוציא ספר תורה וקורא לאחד אחד מן הציבור, ועולין וקורין בתורה; וכשגומרין, מחזיר ספר תורה למקומו, ואומר קדיש, ומתפללין תפילת מוסף.  וימים שיש בהן מפטיר ומוסף, נהגו לומר קדיש קודם שיעלה המפטיר; ויש מקומות שנהגו לומר קדיש, אחר המפטיר.

יב,כא  במנחה של שבת ויום הכיפורים--אחר שיגמור שליח ציבור "תהילה, לדויד" (תהילים קמה,א) וסדר היום, אומר קדיש, ומוציא ספר תורה וקורין בו ומחזירו, ואומר קדיש, ומתפללין מנחה.  וכן בתענייות--קוראין במנחה, ואחר כך אומר קדיש, ומתפללין תפילת מנחה; אבל ביום טוב, לא נהגו לקרות במנחה.

יב,כב  ויום שאין בו מוסף--כשגומר תפילת שחרית, אומר קדיש, ומוציא ספר תורה וקוראין בו ומחזירו, ואומר קדיש; ואחר כך אומר "תהילה, לדויד" (תהילים קמה,א) וסדר היום, כדרך שאומרים בכל יום; ואומר קדיש, והעם נפטרין.

יב,כג  אין קוראין בחומשין בבתי כנסייות, משום כבוד הציבור; ואין גוללין ספר תורה בציבור, מפני טורח הציבור, שלא יטריח עליהם להיותן עומדין, עד שיגלול.  לפיכך אם צרכו לקרות שני עניינים, מוציאין שני ספרי תורות; ולא יקרא איש אחד עניין אחד, בשתי תורות, שמא יאמרו ספר ראשון פגום היה, ולפיכך קרא בשני.

יב,כד  כל הגולל ספר תורה, גוללו מבחוץ, וכשהוא מהדקו, מהדקו מבפנים; וצריך להעמידו, על התפר.  מקום שמוציאין ספר תורה אחר שקוראין בו, ומוליכין אותו לבית אחר להצניעו, אין הציבור רשאין לצאת, עד שייצא ספר תורה; וילוו אותו והן אחריו, עד המקום שמצניעין אותו בו.
 

הלכות תפילה פרק יג

יג,א  המנהג הפשוט בכל ישראל, שמשלימין את התורה בשנה אחת:  מתחילין בשבת שאחר חג הסוכות, וקורין בסדר "בראשית" (בראשית א,א); בשנייה, "אלה, תולדות נוח" (בראשית ו,ט); בשלישית, "ויאמר ה' אל אברם" (בראשית יב,א).  וקוראין והולכין על הסדר הזה, עד שגומרין התורה בחג הסוכות.  ויש מי שמשלים את התורה בשלוש שנים, ואינו מנהג פשוט.

יג,ב  עזרא תיקן להן לישראל, שיהיו קורין קללות שבספר ויקרא, קודם עצרת; ושבמשנה תורה, קודם ראש השנה.  והמנהג הפשוט, שיהו קוראין "במדבר סיניי" (במדבר א,א), קודם עצרת; "ואתחנן" (דברים ג,כג), אחר תשעה באב; ו"אתם ניצבים" (דברים כט,ט), קודם ראש השנה; ו"צו את אהרון" (ויקרא ו,ב), קודם הפסח בשנה פשוטה.  לפיכך יש שבתות שקורין בשחרית, שני סדרין כגון "אישה כי תזריע" (ויקרא יב,ב) ו"זאת תהיה" (ויקרא יד,ב), ו"בהר סיניי" (ויקרא כה,א) ו"אם בחוקותיי" (ויקרא כו,ג), וכיוצא בהן--כדי שישלימו בשנה, ויקראו אותן הסדרים בעונתן.

יג,ג  מקום שמפסיקין בשבת בשחרית--שם קוראין במנחה, ובשני ובחמישי, ולשבת הבאה.  כיצד:  שבת ראשונה, קורין בשחרית בסדר "בראשית" (בראשית א,א); במנחה, קורין מ"אלה, תולדות נוח" (בראשית ו,ט) עשרה פסוקים או יתר; וכן בשני ובחמישי; וכן לשבת הבאה בשחרית, מתחילין מ"אלה, תולדות נוח", וקורא עד סוף הסדר.  ועל דרך זו, קוראין כל השנה.  ומפטירין בכל שבת ושבת, בנביא מעין שקראו בתורה.

יג,ד  בראשי חודשים--הראשון, קורא שלושה פסוקים מפרשת "צו" (במדבר כח,ב); והשני, חוזר וקורא פסוק שלישי שקרא הראשון ושני פסוקים שאחריו, כדי שישייר בפרשה שלושה פסוקים; והשלישי, קורא שלושה פסוקים ששייר השני עם "וביום, השבת" (במדבר כח,ט); והרביעי, קורא "ובראשי, חודשיכם" (במדבר כח,יא).  ואם חל ראש חודש להיות בשבת, מוציאין שני ספרים בשחרית:  אחד, קורין בו סדר אותה שבת; והשני, קורא בו המשלים "ובראשי, חודשיכם".  ואם קרא עניין ראש חודש בשבת, המפטיר קורא, ומפטירין "והיה, מדי חודש בחודשו" (ישעיהו סו,כג).  וראש חודש אב שחל להיות בשבת, מפטירין "חודשיכם ומועדיכם שנאה נפשי" (ישעיהו א,יד).  וראש חודש שחל להיות באחד בשבת, מפטירין בשבת שלפניו "ויאמר לו יהונתן, מחר חודש" (שמואל א כ,יח).

יג,ה  כל העולה לקרות בתורה פותח בדבר טוב, וחותם בדבר טוב.  אבל בפרשת "האזינו" (דברים לב,א)--הראשון, קורא עד "זכור ימות עולם" (דברים לב,ז); והשני, מתחיל מ"זכור ימות עולם" עד "ירכיבהו" (דברים לב,יג); והשלישי, מ"ירכיבהו" עד "וירא ה', וינאץ" (דברים לב,יט); והרביעי, מן "וירא ה'" עד "לו חכמו" (דברים לב,כט); והחמישי, מן "לו חכמו" עד "כי אשא אל שמיים, ידי" (דברים לב,מ); והשישי, מן "כי אשא אל שמיים, ידי" עד סוף השירה.  ולמה פוסקין בה בעניינות אלו--מפני שהיא תוכחה, כדי שיחזרו העם בתשובה.

יג,ו  שמונה פסוקין שבסוף התורה, מותר לקרות אותן בבית הכנסת בפחות מעשרה:  אף על פי שהכול תורה, ומפי משה מפי הגבורה הן, הואיל ומשמען שהן אחר מיתת משה רבנו, הרי נשתנו; ולפיכך מותר ליחיד לקרות אותן.

יג,ז  קללות שבתורת כוהנים--אין מפסיקין בהן, אלא אחד קורא אותן; מתחיל בפסוק שלפניהן, ומסיים בפסוק שלאחריהן.  וקללות שבמשנה תורה--אם רצה לפסוק בהן, פוסק; וכבר נהגו העם שלא לפסוק בהן, אלא אחד קורא אותן.

יג,ח  מפסיקין למועדות, וליום הכיפורים, וקוראין בעניין המועד, לא בסדר השבת.  ומשה תיקן להן לישראל, שיהיו קוראין בכל מועד, עניינו; ושואלין ודורשין בעניינו של יום, בכל מועד ומועד.  ומה הן קורין:  בפסח, בפרשת המועדות שבתורת כוהנים.  וכבר נהגו העם, לקרות ביום טוב ראשון "משכו" (שמות יב,כא), ומפטירין בפסח גלגל; וביום טוב שני, "שור או כשב" (ויקרא כב,כז), ומפטירין בפסח יאשייהו.  בשלישי, "קדש לי" (שמות יג,ב); ברביעי, "אם כסף תלווה" (שמות כב,כד); בחמישי, "פסול לך" (שמות לד,א); בשישי, "ויעשו בני ישראל את הפסח, במועדו" (במדבר ט,ב).  ביום טוב אחרון, "ויהי, בשלח" (שמות יג,יז) עד סוף השירה, ומפטירין "וידבר דויד" (שמואל ב כב,א); ובשמיני, "כל הבכור" (דברים טו,יט), ומפטירין "עוד היום, בנוב לעמוד" (ישעיהו י,לב).

יג,ט  בעצרת, קורין ב"שבעה שבועות" (דברים טז,ט).  ומנהג פשוט, שקורין ביום טוב ראשון, "בחודש, השלישי" (שמות יט,א), ומפטירין במרכבה; ובשני, קורין בפרשת המועדות, ומפטירין בחבקוק.

יג,י  בראש השנה, קורין "בחודש השביעי באחד לחודש" (ויקרא כג,כד; במדבר כט,א).  ומנהג פשוט, שקורין ביום ראשון, "וה' פקד את שרה" (בראשית כא,א), ומפטירין "ויהי איש אחד מן הרמתיים" (שמואל א א,א); ובשני, קורין "והאלוהים, ניסה" (בראשית כב,א), ומפטירין "הבן יקיר לי אפריים" (ירמיהו לא,יט).

יג,יא  ביום הכיפורים, בשחרית, קורין "אחרי מות" (ויקרא טז,א), ומפטירין "כי כה אמר רם ונישא" (ישעיהו נז,טו).  במנחה, קורין בעריות שב"אחרי מות", כדי שיזכור וייכלם כל מי שנכשל באחת מהן, ויחזור בתשובה; והשלישי שקורא בתורה, מפטיר ביונה.

יג,יב  בסוכות, בשני ימים הראשונים, קורין בפרשת מועדות, ומפטירין ביום ראשון "הנה יום בא, לה'" (זכריה יד,א), וביום שני "וייקהלו אל המלך שלמה" (מלכים א ח,ב); וביום טוב אחרון, קורין "כל הבכור" (דברים טו,יט), ומפטירין "ויהי ככלות שלמה" (מלכים א ח,נד); ולמחר, קורין "וזאת הברכה" (דברים לג,א), ומפטירין "ויעמוד שלמה" (מלכים א ח,כב), ויש מי שמפטיר "ויהי, אחרי מות משה" (יהושוע א,א), ובשאר ימות החג, קורין בקרבנות החג.

יג,יג  כיצד--בכל יום ויום מחולו של מועד, קורא שתי פרשייות:  ביום השלישי, שהוא תחילת חולו של מועד, קורא הכוהן "וביום השני" (במדבר כט,יז), ולוי קורא "וביום השלישי" (במדבר כט,כ), וישראל קורא "וביום השלישי", והרביעי חוזר וקורא "וביום השני" "וביום השלישי".  וכן ביום הרביעי, שהוא שני של חולו של מועד, קורין "וביום השלישי" "וביום הרביעי" (במדבר כט,כג) על דרך זו.

יג,יד  בכל יום ויום מימים טובים, וכן ביום הכיפורים, ובשבעת ימי הפסח--מוציאין שני ספרים בשחרית:  האחד, קורין בו תחילה אלו העניינות שאמרנו.  והשני, קורין בו קרבן אותו היום האמור בחומש הפקודים; והקורא עניין הקרבן, הוא המפטיר בנביא.

יג,טו  בכל יום שמוציאין שני ספרים, או שלושה, אם הוציאו זה אחר זה, כשמחזיר את הראשון אומר קדיש ומוציא השני; וכשמחזיר את האחרון, אומר קדיש.  וכבר אמרנו שהמנהג הפשוט, לומר קדיש אחר שקורא המשלים לעולם, ואחר כך מפטירין בנביא.

יג,טז  שבת שחלה להיות בחולו של מועד, בין בפסח בין בסוכות, קורין באותה שבת "ראה אתה אומר אליי" (שמות לג,יב); ומפטירין בפסח "העצמות היבשות" (יחזקאל לז,ד), ואם הייתה בתוך החג, "ביום בוא גוג" (יחזקאל לח,יח).

יג,יז  בחנוכה--ביום ראשון, קורין מברכת כוהנים עד סוף קרבן המקריב ביום הראשון; וביום שני, קורין קרבן נשיא שהקריב בשני; וכן עד יום השמיני, קורין מיום השמיני עד סוף כל הקרבנות, עד סוף הסדר.  ומפטירין בשבת של חנוכה, בנרות זכריה; ואם היו שתי שבתות, מפטירין בשבת ראשונה בנרות זכריה, ובשנייה בנרות שלמה.  והקורא בעניין חנוכה, הוא שמפטיר בנביא.

יג,יח  בפורים, קורין בשחרית "ויבוא, עמלק" (שמות יז,ח).  [יח] בתשעה באב, קורין בשחרית "כי תוליד בנים" (דברים ד,כה) ומפטירין "אסוף אסיפם" (ירמיהו ח,יג); ובמנחה, קורין "ויחל משה" (שמות לב,יא), כשאר ימי התענייות.  ובשאר התענייות שאנו מתענין על מה שאירע לאבותינו, קורין בשחרית ומנחה:  הראשון, קורא "ויחל" ארבעה פסוקים; וקורא השני והשלישי, מ"פסול לך" (שמות לד,א) עד "אשר אני, עושה עימך" (שמות לד,י).  ובתענייות שגוזרין אותן הציבור מפני הצרות, כגון בצורת ודבר וכיוצא בהן, קורין ברכות וקללות, כדי שישובו העם וייכנע לבבם כשישמעו אותן.

יג,יט  נהגו כל ישראל, להיות מפטירין קודם לתשעה באב בשלוש שבתות, בדברי תוכחה--שבת ראשונה, מפטירין דברי ירמיהו; שנייה, חזון ישעיהו; שלישית, "איכה הייתה לזונה" (ישעיהו א,כא).  וכן שבת שאחר תשעה באב, מפטירין "נחמו נחמו, עמי" (ישעיהו מ,א).  ומנהג פשוט בערינו, להיות מפטירין בנחמות ישעיהו, מאחר תשעה באב עד ראש השנה; ושבת שבין ראש השנה ויום הכיפורים, מפטירין "שובה, ישראל" (הושע יד,ב).

יג,כ  ראש חודש אדר שחל להיות בשבת, קורין בפרשת שקלים, ומפטירין ב"יהוידע הכוהן" (מלכים ב יב,ג).  וכן אם חל ראש חודש אדר להיות בתוך השבת, ואפילו בערב שבת, מקדימין וקורין בשבת שלפניו, בפרשת שקלים.  בשנייה, קורין פרשת "זכור" (דברים כה,יז), ומפטירין "כה אמר, ה' צבאות, פקדתי" (שמואל א טו,ב).  ואי זו היא שבת שנייה, כל שחלו פורים להיות בתוכה, ואפילו בערב שבת.  בשלישית, קורין "פרה אדומה" (במדבר יט,ב), ומפטירין "וזרקתי עליכם מים טהורים" (יחזקאל לו,כה).  ואי זו היא שבת שלישית, הסמוכה לרביעית.  ברביעית, קורין "החודש הזה" (שמות יב,ב), ומפטירין "בראשון באחד לחודש" (יחזקאל מה,יח).  ואי זו היא רביעית, כל שחל ראש חודש ניסן להיות בתוכה, ואפילו בערב שבת.

יג,כא  נמצאת אומר, שפעמים תהיה הפסקה בין שבת ראשונה ושנייה, או בין שנייה ושלישית; ופעמים תהיה שתי הפסקות, בין ראשונה לשנייה ובין שנייה לשלישית.  אבל בין שלישית לרביעית, אין מפסיקין.

יג,כב  כל פרשה מארבע פרשייות האלו, אחד קורא אותה בספר שני, אחר שקורין סדר אותה שבת בספר שהוציאו ראשון.  חל ראש חודש אדר להיות בשבת, והיה סדר אותה שבת "ואתה תצווה" (שמות כז,כ), קורין שישה מ"ואתה תצווה" עד "ועשית כיור נחושת" (שמות ל,יח), והשביעי חוזר וקורא מ"כי תישא" (שמות ל,יב) עד "ועשית כיור נחושת".  ואם היה סדר אותה שבת "כי תישא" עצמה, קורין שישה מ"כי תישא" עד "ויקהל" (שמות לה,א), והשביעי חוזר וקורא בספר שני מ"כי תישא" עד "ועשית כיור נחושת".

יג,כג  ראש חודש אדר שחל להיות בשבת, מוציאין שלושה ספרים--אחד, קורין בו בסדר היום; והשני, קורין בו עניין ראש חודש; והשלישי, קורין בו "כי תישא" (שמות ל,יב).  וכן ראש חודש ניסן שחל להיות בשבת--קורין סדר היום, באחד; ועניין ראש חודש, בשני; ו"החודש הזה" (שמות יב,ב), בשלישי.

יג,כד  ראש חודש טבת שחל להיות בשבת, מוציאין שלושה ספרים--הראשון, קוראין בו סדר היום; והשני, קוראין בו עניין ראש חודש; והשלישי, קוראין בו עניין חנוכה.  חל להיות באמצע השבת, שלושה קורין בעניין ראש חודש, והרביעי קורא עניין חנוכה.

יג,כה  אף על פי שאדם שומע כל התורה כולה, בכל שנתו בציבור, חייב לקרות לעצמו בכל שבוע ושבוע, סדר של אותה שבת--שניים מקרא, ואחד תרגום; ופסוק שאין לו תרגום, קוראהו שלושה פעמים:  עד שישלים פרשייותיו, עם הציבור.
 

הלכות ברכת כוהנים פרק יד

יד,א  בשחרית במוסף ובנעילה, הכוהנים נושאין את כפיהם; אבל במנחה, אין נשיאת כפיים, מפני שבמנחה כבר סעדו כל העם ושמא שתו הכוהנים יין, ושיכור אסור בנשיאת כפיים.  ואפילו ביום התענית, אין נושאין כפיהן במנחה:  גזירה--מנחה של תענית, מפני מנחה של כל יום.

יד,ב  במה דברים אמורים, בתענית שמתפללין בו מנחה ונעילה כגון צום כיפור, ותענית ציבור; אבל תענית שאין בו נעילה כגון תשעה באב, ושבעה עשר בתמוז, הואיל ותפילת מנחה שלהן סמוך לשקיעת החמה--הרי זו נראית כנעילה ואינה מתחלפת במנחה של כל יום, ולפיכך יש בה נשיאת כפיים.  וכוהן שעבר ועלה לדוכן במנחה של יום הכיפורים--הואיל והדבר ידוע שאין שם שכרות, הרי זה נושא את כפיו; ואין מורידין אותו, מפני החשד, שלא יאמרו פסול היה, ולפיכך הורידוהו.

יד,ג  כיצד היא נשיאת כפיים בגבולין:  בעת שיגיע שליח ציבור לעבודה, כשיאמר רצה, כל הכוהנים העומדין בבית הכנסת, נעקרין ממקומן והולכין ועולין לדוכן; ועומדין שם, פניהם למול ההיכל ואחוריהן כלפי העם, ואצבעותיהן כפופות לתוך כפיהם, עד שישלים שליח ציבור ההודיה; מחזירין פניהן כלפי העם, ופושטין אצבעותיהן, ומגביהין ידיהם כנגד כתפיהן, ומתחילין "יברכך" (במדבר ו,כד); ושליח ציבור מקרא אותם, מילה מילה, והם עונין, שנאמר "אמור, להם" (במדבר ו,כג), עד שמשלימין פסוק ראשון, וכל העם עונין אמן.  וחוזר שליח ציבור ומקרא אותן פסוק שני מילה מילה, והם עונין, עד שמשלימין פסוק שני, וכל העם עונין אמן.  וכן בפסוק שלישי.

יד,ד  כשישלימו הכוהנים שלושת הפסוקים, מתחיל שליח ציבור בברכה אחרונה של תפילה שהיא שים שלום, והכוהנים מחזירין פניהן כלפי הקודש, ואחר כך קופצין אצבעותיהן; ועומדין שם בדוכן עד שיגמור הברכה, וחוזרין למקומן.

יד,ה  אין המקרא רשאי להקרות לכוהנים, עד שיכלה אמן מפי הציבור; ואין הכוהנים רשאין להתחיל בברכה, עד שיכלה הדיבור מפי המקרא; ואין הציבור עונין אמן, עד שתכלה הברכה מפי הכוהנים; ואין המקרא מתחיל בברכה אחרת, עד שיכלה אמן מפי הציבור.  ואין שליח ציבור רשאי לענות אמן אחר הכוהנים כשאר העם, שמא תיטרף דעתו ולא יידע איזו ברכה מקרא אותן, אם פסוק שני, או פסוק שלישי.

יד,ו  אין הכוהנים רשאין להחזיר פניהן מן הציבור, עד שיתחיל שליח ציבור שים שלום; ואינן רשאין לעקור רגליהן ממקומן, עד שיגמור שליח ציבור שים שלום; ואינן רשאין לכוף קשרי אצבעותיהן, עד שיחזירו פניהן מן הציבור.  ומתקנות רבן יוחנן בן זכאי, שלא יעלו הכוהנים לדוכן בסנדליהן, אלא עומדין יחפין.

יד,ז  כשיהיו הכוהנים מברכין את העם, לא יביטו בעם, ולא יסיחו דעתן; אלא יהיו עיניהן כנגד הארץ, כעומד בתפילה.  ואין אדם רשאי להסתכל בפני הכוהנים, בשעה שהן מברכין, כדי שלא יסיח דעתו; אלא כל העם מתכוונין לשמוע הברכה, ומכוונין פניהן כנגד פני הכוהנים, ואינם מביטין בפניהן.

יד,ח  אם היה הכוהן המברך אחד, מתחיל לברך מעצמו, ושליח ציבור מקרא אותו מילה מילה, כמו שאמרנו.  היו שניים או יתר, אינן מתחילין לברך, עד שיקרא להן שליח ציבור ואומר להן כוהנים, והן עונין ואומרין "יברכך" (במדבר ו,כד); והוא מקרא אותן מילה מילה, על הסדר שאמרנו.

יד,ט  כיצד ברכת כוהנים במקדש:  הכוהנים עולין לדוכן, אחר שישלימו עבודת תמיד של שחר, ומגביהין ידיהם למעלה על גבי ראשיהן ואצבעותיהן פשוטות, חוץ מכוהן גדול שאין מגביה ידיו למעלה מן הציץ; ואחד מקרא אותן, מילה מילה, כדרך שעושין בגבולין, עד שישלימו שלושת הפסוקים.  ואין העם עונין אמן אחר כל פסוק, אלא עושין אותה במקדש ברכה אחת.  וכשישלימו, כל העם עונין, ברוך ה' אלוהי ישראל, מן העולם ועד העולם.

יד,י  ואומר את השם, ככתבו, והוא הדבר הנהגה מיוד הא ואו הא, וזה הוא השם המפורש האמור בכל מקום.  ובמדינה, אומרים אותו בכינויו, והוא אלף דלת נון יוד, שאין מזכירין את השם ככתבו אלא במקדש בלבד.  ומשמת שמעון הצדיק, פסקו הכוהנים מלברך בשם המפורש, אפילו במקדש--כדי שלא ילמוד אותו, מי שאינו הגון; ולא היו חכמים הראשונים מלמדין שם זה לתלמידיהם ובניהם ההגונים, אלא אחת לשבע שנים.  כל זה, גדולה לשמו הנכבד והנורא.

יד,יא  אין ברכת כוהנים נאמרת בכל מקום אלא בלשון הקודש, שנאמר "כה תברכו את בני ישראל" (במדבר ו,כג):  כך למדו שומעי שמועה ממשה רבנו--"כה תברכו", בעמידה; "כה תברכו", בנשיאת כפיים; "כה תברכו", בלשון הקודש; "כה תברכו", פנים כנגד פנים; "כה תברכו", בקול רם; "כה תברכו", בשם המפורש, והוא שיהיה במקדש, כמו שאמרנו.

יד,יב  אין הכוהנים רשאין בכל מקום, להוסיף ברכה על שלושת הפסוקים, כגון "ה' אלוהי אבותיכם, יוסף עליכם ככם--אלף פעמים" (דברים א,יא), וכיוצא בו--לא בקול רם, ולא בלחש:  שנאמר "לא תוסיפו, על הדבר" (דברים ד,ב).  בשעה שכל כוהן עולה לדוכן, כשהוא עוקר רגליו לעלות, אומר יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו, שתהיה הברכה הזאת שציוויתנו לברך את עמך ישראל ברכה שלמה, ואל יהי בה מכשול ועוון, מעתה ועד עולם.  וקודם שיחזיר פניו לברך את העם, מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו בקדושתו של אהרון, וציוונו לברך את עמו ישראל, באהבה; ואחר כך מחזיר פניו לציבור, ומתחיל לברכן.  וכשמחזיר פניו מן הציבור אחר שהשלים, אומר עשינו מה שגזרת עלינו, עשה עימנו מה שהבטחתנו, "השקיפה ממעון קודשך מן השמיים, וברך את עמך את ישראל" (דברים כו,טו).

יד,יג  כשמחזירין הכוהנים פניהן לציבור לברכם, וכשמחזירין פניהן מן הציבור אחר שמברכין, לא יחזירו אלא דרך ימין, בכל מקום; וכן כל פונות שיהיה אדם פונה, לא יהיו אלא דרך ימין.

יד,יד  במקדש--מברכין ברכת כוהנים פעם אחת ביום, אחר תמיד של שחר:  באין ועומדין על מעלות האולם, ומברכין כדרך שאמרנו.  אבל במדינה--מברכין אותה אחר כל תפילה חוץ ממנחה, כמו שאמרנו.  בכל מקום, משתדלין שיהיה המקרא אותן ישראל--שנאמר "אמור, להם" (במדבר ו,כג), מכלל שאין המקרא מהן.
 

הלכות ברכת כוהנים פרק טו

טו,א  שישה דברים, מונעין נשיאת כפיים--הלשון, והמומין, והעבירה, והשנים, והיין, וטומאת הידיים.

טו,ב  הלשון כיצד:  העילגים שאין מוציאין את האותייות כתקנן, כגון שקורין לאלפין עיינין, ולעיינין אלפין, או לשיבולת סיבולת, וכיוצא בהן--אין נושאים את כפיהן.  וכך כבדי פה וכבדי לשון, שאין דבריהן ניכרין לכול--אין נושאין את כפיהן.

טו,ג  [ב] המומין כיצד:  כוהן שיש מומין בידיו או בפניו או ברגליו, כגון שהיו אצבעותיו עקומות או עקושות, או שהיו ידיו בהקנייות--לא יישא את כפיו, לפי שהעם מסתכלין בו.

טו,ד  מי שהיה רירו יורד על זקנו בשעה שהוא מדבר, וכן סומה באחת מעיניו--לא יישא את כפיו; ואם היה דש בעירו והיו הכול רגילין בזה הסומה באחת מעיניו, או בזה שרירו זב--מותר, לפי שאין העם מסתכלין בו.  וכן מי שהיו ידיו צבועות איסטיס ופואה, לא יישא את כפיו; ואם היה רוב אנשי אותה העיר, מלאכתן בכך--מותר, לפי שאין מסתכלין בו.

טו,ה  [ג] העבירה כיצד:  כוהן שהרג את הנפש, אפילו בשגגה--אף על פי שעשה תשובה, לא יישא את כפיו:  שנאמר "ידיכם, דמים מלאו" (ישעיהו א,טו), וכתוב "ובפרישכם כפיכם, אעלים עיניי מכם" (שם).  וכוהן שעבד עבודה זרה--בין באונס, בין בשגגה--אף על פי שעשה תשובה, אינו נושא את כפיו לעולם:  שנאמר "לא יעלו כוהני הבמות" (מלכים ב כג,ט); וברכה כעבודה, שנאמר "לשרתו ולברך בשמו" (דברים י,ח).  וכן כוהן שנשתמד לעבודה זרה--אף על פי שחזר בו, אינו נושא את כפיו לעולם.  ושאר העבירות, אין מונעין.

טו,ו  [ד] השנים כיצד:  כוהן נער--לא יישא את כפיו, עד שיתמלא זקנו.  והיין כיצד:  מי ששתה רביעית יין חי בבת אחת--אינו נושא את כפיו, עד שיסור יינו מעליו, לפי שהוקשה ברכה לעבודה.  שתה רביעית יין בשתי פעמים, או שנתן לתוכה מעט מים--מותר; ואם שתה יתר מרביעית--אף על פי שהוא מזוג, ואף על פי ששתהו בכמה פעמים--לא יישא את כפיו, עד שיסור יינו מעליו.  וכמה היא רביעית, אצבעיים על אצבעיים על רום אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע.  וזה האצבע שמושחין בו בכל התורה כולה, הוא הגודל; והוא הנקרא בוהן יד.

טו,ז  [ה] טומאת הידיים כיצד:  כוהן שלא נטל ידיו, לא יישא את כפיו; אלא נוטל ידיו במים עד הפרק, כדרך שמקדשין לעבודה, ואחר כך מברך, שנאמר "שאו ידיכם, קודש; וברכו, את ה'" (תהילים קלד,ב).  והחלל אינו נושא את כפיו, לפי שאינו בכיהונו.

טו,ח  [ו] כוהן שלא היה לו דבר מכל אלו הדברים המונעין את נשיאת כפיים--אף על פי שאינו חכם ואינו מדקדק במצוות, או שהיו הברייות מרננין אחריו, או שלא היה משאו ומתנו בצדק--הרי זה נושא את כפיו, ואין מונעין אותו:  לפי שזו מצות עשה על כל כוהן וכוהן שראוי לנשיאת כפיים, ואין אומרין לאדם רשע הוסף רשע והימנע מן המצוות.

טו,ט  [ז] ואל תתמה ותאמר, ומה תועיל ברכת הדיוט זה--שאין קיבול הברכה תלוי בכוהנים, אלא בהקדוש ברוך הוא:  שנאמר "ושמו את שמי, על בני ישראל; ואני, אברכם" (במדבר ו,כז)--הכוהנים עושין מצוה שנצטוו בה, והקדוש ברוך הוא ברחמיו מברך את ישראל כחפצו.

טו,י  [ח] עם שהן אחורי הכוהנים, אינן בכלל הברכה; והעומדין מצידיהן, הרי הן בכלל הברכה.  ואם הייתה מחיצה בין הכוהנים ובין העם המתברכים, אפילו היא חומה של ברזל, הואיל ופניהם למול פני הכוהנים, הרי הן בכלל הברכה.

טו,יא  [ט] נשיאת כפיים בעשרה, וכוהנים מן המניין.  בית הכנסת שכולן כוהנים, כולן נושאין את כפיהם; ולמי הם מברכין, לאחיהן שבצפון ולאחיהן שבדרום; ומי עונה אחריהן אמן, הנשים והטף.  ואם נשאר שם עשרה כוהנים יתר על אלו שעלו לדוכן--העשרה עונין אמן, והשאר מברכין.

טו,יב  [י] ציבור שלא היה בהן כוהן אלא שליח ציבור לבדו, לא יישא את כפיו; ואם הבטחתו שהוא נושא את כפיו וחוזר לתפילתו, רשאי.  ואם אין להן כוהן כלל--כשיגיע שליח ציבור לשים שלום, אומר אלוהינו ואלוהי אבותינו, ברכנו בברכה המשולשת בתורה האמורה לאהרון ולבניו כוהנים עם קדושך, כאמור "יברכך ה', וישמרך.  יאר ה' פניו אליך, ויחונך.  יישא ה' פניו אליך, וישם לך שלום.  ושמו את שמי, על בני ישראל; ואני, אברכם" (במדבר ו,כד-כז).  ואין העם עונין אמן, ומתחיל ואומר שים שלום.

טו,יג  [יא] כוהן שנשא את כפיו בבית הכנסת זה, והלך לבית הכנסת אחר, ומצא ציבור שמתפללין, ולא הגיעו לברכת כוהנים--נושא ידיו להן, ומברכן; ואפילו כמה פעמים ביום.

טו,יד  כוהן שלא עקר רגליו ממקומו לעלות לדוכן בשעה שאמר שליח ציבור רצה, שוב אינו עולה באותה התפילה; אבל אם עקר רגליו לעלות--אף על פי שלא הגיע לדוכן אלא לאחר עבודה, הרי זה עולה ומברך.

טו,טו  [יב] כל כוהן שאינו עולה לדוכן, אף על פי שביטל מצות עשה אחת--הרי הוא כעובר על שלושה עשה:  שנאמר "כה תברכו" (במדבר ו,כג), "אמור, להם" (שם), "ושמו את שמי" (במדבר ו,כז).  וכל כוהן שאינו מברך, אינו מתברך.  וכל כוהן המברך--מתברך, שנאמר "ואברכה, מברכיך" (בראשית יב,ג).