הלכות שביתת יום טוב

יש בכללן שתים עשרה מצוות--שש מצוות עשה, ושש מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן:  (א) לשבות בראשון של פסח; (ב) שלא לעשות בו מלאכה; (ג) לשבות בשביעי של פסח; (ד) שלא לעשות בו מלאכה; (ה) לשבות ביום חג השבועות; (ו) שלא לעשות בו מלאכה; (ז) לשבות בראש השנה; (ח) שלא לעשות בו מלאכה; (ט) לשבות בראשון של חג הסוכות; (י) שלא לעשות בו מלאכה; (יא) לשבות בשמיני של חג; (יב) שלא לעשות בו מלאכה.  וביאור שביתת ימים אלו בפרקים אלו.
 

הלכות שביתת יום טוב פרק א

א,א  ששת הימים האלו שאסרן הכתוב בעשיית מלאכה--שהן ראשון ושביעי של פסח, וראשון ושמיני של חג הסוכות, וביום חג השבועות, ובאחד לחודש השביעי--הן הנקראין ימים טובים.  ושביתת כולן שווה, שהן אסורין בכל מלאכת עבודה, חוץ ממלאכה שהיא לצורך אכילה, שנאמר "אך אשר ייאכל לכל נפש . . ." (שמות יב,טז).

א,ב  כל השובת ממלאכת עבודה באחד מהן, הרי קיים מצות עשה, שהרי נאמר בהן "שבתון" (ויקרא כג,כד; ויקרא כג,לט), כלומר שבות.  וכל העושה באחד מהן מלאכה שאינה לצורך אכילה, כגון שבנה או הרס או ארג וכיוצא באלו--הרי ביטל מצות עשה; ועבר על לא תעשה, שנאמר "כל מלאכת עבודה לא תעשו" (ויקרא כג,ז; ויקרא כג,ח; ויקרא כג,כא; ויקרא כג,כה; ויקרא כג,לה; ויקרא כג,לו; ועוד), "כל מלאכה, לא ייעשה בהם" (שמות יב,טז).  ואם עשה בעדים והתראה, לוקה מן התורה.

א,ג  העושה אבות מלאכות הרבה ביום טוב בהתראה אחת, כגון שזרע ובנה וסתר וארג בהתראה אחת--אינו לוקה אלא אחת:  חילוק מלאכות לשבת, ואין חילוק מלאכות ליום טוב.

א,ד  כל מלאכה שחייבין עליה בשבת--אם עשה אותה ביום טוב, שלא לצורך אכילה--לוקה, חוץ מההוצאה מרשות לרשות וההבערה:  שמתוך שהותרה הוצאה ביום טוב לצורך אכילה, הותרה שלא לצורך אכילה; לפיכך מותר ביום טוב להוציא קטן או ספר תורה או מפתח וכיוצא באלו, מרשות לרשות.

א,ה  וכן מותר להבעיר, אף על פי שאינו לצורך אכילה.  ושאר מלאכות--כל שיש בו צורך אכילה--מותר, כגון שחיטה ואפייה ולישה וכיוצא בהן; וכל שאין בהן צורך אכילה--אסור, כגון אריגה וכתיבה ובניין וכיוצא בהן.

א,ו  [ה] כל מלאכה שאפשר לה ליעשות מערב יום טוב, ולא יהיה בה הפסד ולא חיסרון אם נעשת מבערב--אסרו חכמים לעשות אותה ביום טוב, אף על פי שהיא לצורך אכילה.  ולמה אסרו דבר זה--גזירה שמא יניח אדם מלאכות שאפשר לעשותן מבערב ליום טוב, ונמצא יום טוב כולו הולך בעשיית אותן מלאכות, ויימנע משמחת יום טוב, ולא יהיה לו פנאי לאכול ולשתות.

א,ז  [ו] ומזה הטעם עצמו, לא אסרו ההוצאה ביום טוב, ואף על פי שכל הוצאה, היא מלאכה שאפשר לעשותה מערב יום טוב.  ולמה לא אסרוה--כדי להרבות בשמחת יום טוב, ויוליך ויביא כל מה שירצה וישלים חפציו, ולא יהיה כמי שידיו אסורות.  אבל שאר מלאכות שאפשר לעשותן מבערב--הואיל ויש בהן עסק, אין עושין אותן ביום טוב.

א,ח  [ז] כיצד:  אין קוצרין, ולא דשין, ולא זורין, ולא בוררין, ולא טוחנין את החיטים, ולא מרקדין ביום טוב--שכל אלו וכיוצא בהם, אפשר לעשותן מבערב ואין בכך הפסד ולא חיסרון.

א,ט  [ח] אבל לשין, ואופין, ושוחטין, ומבשלין ביום טוב--שאם עשה אלו מבערב, יש בכך הפסד או חיסרון:  שאין לחם חם או תבשיל שבשל היום, כלחם שנאפה מאמש וכתבשיל שנתבשל מאמש; ולא בשר שנשחט היום, כבשר שנשחט מאמש.  וכן כל כיוצא באלו.  וכן מכשירי אוכל נפש שיש בהן חיסרון אם נעשו מבערב--עושין אותן ביום טוב, כגון שחיקת תבלין וכיוצא בהן.

א,י  [ט] אין אופין ומבשלין ביום טוב, מה שייאכל בחול; ולא הותרה מלאכה שהיא לצורך אכילה, אלא כדי ליהנות בה ביום טוב.  עשה כדי לאכול ביום טוב, והותיר--מותר לאכול המותר בחול.

א,יא  [י] ממלאה אישה קדירה בשר, אף על פי שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת.  וממלא נחתום חבית של מים, אף על פי שאינו צריך אלא לקיתון אחד.  וממלאה אישה תנור פת, אף על פי שאינה צריכה אלא לכיכר אחד--שבזמן שהפת מרובה, היא נאפית יפה.  ומולח אדם כמה חתיכות בבת אחת, אף על פי שאינו צריך אלא לחתיכה אחת.  וכן כל כיוצא בזה.

א,יב  [יא] המבשל או האופה ביום טוב כדי לאכול בו ביום, או שזימן אורחים ולא באו, ונשאר התבשיל והפת--הרי זה מותר לאוכלו למחר בין בחול בין בשבת, ובלבד שלא יערים.  ואם הערים--הרי זה אסור, ואפילו בשבת שאחר יום טוב:  מפני שהחמירו במערים, יותר מן המזיד.

א,יג  [יב] מי שהייתה לו בהמה מסוכנת--לא ישחוט אותה ביום טוב, אלא אם כן יודע שיכול לאכול ממנה כזית צלי מבעוד יום, כדי שלא ישחוט ביום טוב, מה שייאכל בחול.  וכן כל כיוצא בזה.

א,יד  [יג] אין אופין ומבשלין ביום טוב, כדי להאכיל גויים או כלבים:  שנאמר "הוא לבדו ייעשה לכם" (שמות יב,טז)--"לכם", ולא לגויים; "לכם", ולא לבהמה.  לפיכך מזמנין את הגוי, בשבת; ואין מזמנין אותו, ביום טוב--גזירה, שמא ירבה בשבילו.  אבל אם בא הגוי מאליו--אוכל עימהן מה שהן אוכלין, שכבר הכינוהו.

א,טו  [יד] בהמה שחצייה של גוי וחצייה של ישראל--מותר לשוחטה ביום טוב, שאי אפשר לאכול ממנה כזית בשר בלא שחיטה; אבל עיסה שחצייה לגוי וחצייה לישראל--אסור לאפות אותה, מפני שיכול לחלוק הבצק.  בני החיל שנתנו קמח לישראל לעשות להם פת ביום טוב--אם כשנותנין פת לתינוק אין מקפידין, מותר לאפותו להן ביום טוב:  שכל פת ופת ראויה לתינוק.  עיסת הכלבים--בזמן שהרועים אוכלין ממנה, נאפית ביום טוב.

א,טז  [טו] המבשל ביום טוב לגויים או לבהמה או להניח לחול, אינו לוקה--שאילו באו לו אורחים, היה אותו תבשיל ראוי להן.  עשה לנפשו והותיר, מותר להאכיל ממנו לגויים ולבהמה.

א,יז  [טז] רחיצה וסיכה--הרי הן בכלל אכילה ושתייה, ועושין אותן ביום טוב:  שנאמר "אשר ייאכל לכל נפש" (שמות יב,טז), לכל שבצורך הגוף.  לפיכך מחימין חמין ביום טוב, ורוחץ בהן פניו ידיו ורגליו; אבל כל גופו, אסור משום גזירת מרחץ.  וחמין שהוחמו מערב יום טוב, רוחץ בהן כל גופו ביום טוב--שלא גזרו על דבר זה, אלא בשבת בלבד.

א,יח  [יז] כל שאסור בשבת--בין משום שהוא דומה למלאכה או מביא לידי מלאכה, בין משום שבות--הרי זה אסור ביום טוב, אלא אם כן היה בו צורך אכילה וכיוצא בה, או דברים שהם מותרים ביום טוב, כמו שיתבאר בהלכות אלו.  וכל שאסור לטלטלו בשבת, אסור לטלטלו ביום טוב, אלא לצורך אכילה, וכיוצא בה.  וכל שמותר בשבת, מותר ביום טוב.  ויש ביום טוב מה שאין בשבת, איסור מוקצה--שהמוקצה אסור ביום טוב, ומותר בשבת:  מפני שיום טוב קל משבת, אסרו בו המוקצה--שמא יבואו לזלזל בו.

א,יט  [יח] כיצד:  תרנגולת העומדת לגדל ביצים, ושור העומד לחרישה, ויוני שובך, ופירות העומדין לסחורה--כל אלו וכיוצא בהן מוקצה הן, ואסור לאכול מהן ביום טוב, עד שיכין אותם מבערב, ויחשב עליהם לאכילה.  אבל בשבת--הכול מוכן אצל שבת, ואינו צריך הכנה.  וכשם שהמוקצה אסור ביום טוב, כך הנולד אסור.

א,כ  [יט] חול מכין לשבת, וחול מכין ליום טוב; אבל אין יום טוב מכין לשבת, ולא שבת מכינה ליום טוב.  לפיכך ביצה שנולדה ביום טוב שאחר שבת אסורה, אף על פי שהתרנגולת עומדת לאכילה--הואיל ומאמש נגמרה הביצה, נמצא שבת מכין אותה ליום טוב.  ואסרוה בכל יום טוב--גזירה, משום יום טוב שאחר שבת; וכן ביצה שנולדה בכל שבת, אסורה--גזירה, משום שבת שאחר יום טוב.

א,כא  [כ] וכשם שאסור לאוכלה, כך אסור לטלטלה.  ואפילו נתערבה באלף, כולן אסורות:  שהרי למחר, יותרו הכול; וכל דבר שיש לו מתירין, אפילו באלף אלפים אינו בטיל.  השוחט תרנגולת ביום טוב, ומצא בה ביצים גמורות--הרי אלו מותרות:  שאין זה דבר מצוי תמיד; ודבר שאינו מצוי אלא קרי, לא גזרו בו.

א,כב  [כא] זה שאנו עושין בחוצה לארץ, כל יום טוב מאלו, שני ימים--מנהג הוא; ויום טוב שני מדברי סופרים הוא, ומדברים שנתחדשו בגלות.  ואין עושין בני ארץ ישראל שני ימים, אלא בראש השנה בלבד; ובהלכות קידוש החודש מספר זה, נבאר עיקר מנהג זה ומאי זה טעם עושין ראש השנה שני ימים בכל מקום.

א,כג  [כב] יום טוב שני--אף על פי שהוא מדברי סופרים--כל שאסור בראשון, אסור בשני.  וכל המחלל יום טוב שני, ואפילו של ראש השנה--בין בדבר שהוא משום שבות, בין במלאכה, בין שיצא חוץ לתחום--מכין אותו מכת מרדות, או מנדין אותו, אם לא יהיה מן התלמידים.  וכשם שהראשון אסור בספד ותענית וחייב בשמחה, כך השני; ואין ביניהן הפרש, אלא לעניין המת בלבד.

א,כד  [כג] כיצד:  המת ביום טוב ראשון, יתעסקו בקבורתו הגויים; וביום טוב שני, יתעסקו בו ישראל, ועושין לו כל צרכיו, כגון עשיית המיטה ותפירת התכריכין וקציצת הבשמים וכן כל כיוצא בזה--שיום טוב שני לגבי המת כחול הוא חשוב, ואפילו בשני ימים טובים של ראש השנה.

א,כה  [כד] שני ימים טובים אלו של גלייות--שתי קדושות הן, ואינן כיום אחד; לפיכך דבר שהיה מוקצה ביום טוב ראשון, או שנולד בראשון--אם הכין אותו לשני, הרי זה מותר.

א,כו  כיצד:  ביצה שנולדה בראשון, תיאכל בשני; חיה ועוף שניצודו בראשון, ייאכלו בשני; דבר המחובר לקרקע שנעקר בראשון, ייאכל בשני.  וכן מותר לכחול את העין ביום טוב שני, ואף על פי שאין שם חולי.

א,כז  במה דברים אמורים, בשני ימים טובים של גלייות; אבל שני ימים טובים של ראש השנה--קדושה אחת הן וכיום אחד הן חשובים לכל אלו הדברים, אלא לעניין המת בלבד.  אבל ביצה שנולדה בראשון של ראש השנה, אסורה בשני; וכן כל כיוצא בזה.

א,כח  שבת הסמוכה ליום טוב, ונולדה ביצה באחד מהן--אסורה בשני; וכן כל כיוצא בביצה.  ואפילו נולדה ביום טוב שני, לא תיאכל בשבת הסמוכה לו.
 

הלכות שביתת יום טוב פרק ב

ב,א  אפרוח שנולד ביום טוב, אסור מפני שהוא מוקצה.  ועגל שנולד ביום טוב--אם הייתה אימו עומדת לאכילה, מותר:  מפני שהוא מוכן על גב אימו; ואילו שחט אימו--היה זה שבמעיה מותר ביום טוב, אף על פי שלא נולד.

ב,ב  בהמות שיוצאות ורועות חוץ לתחום, ובאות ולנות בתוך התחום--הרי אלו מוכנין, ולוקחין מהן ושוחטין אותן ביום טוב.  אבל שרועות ולנות חוץ לתחום--אם באו ביום טוב, אין שוחטין אותן:  מפני שהן מוקצה, ואין דעת אנשי העיר עליהם.

ב,ג  וכן בהמת קודשים שנולד בה מום ביום טוב--הואיל ולא הייתה דעתו עליה מערב יום טוב, אסור לשוחטה ביום טוב.  לפיכך אסור לראות מומי קודשים ביום טוב--גזירה שמא יתירם החכם במומן, ויבוא זה לשחוט בו ביום.  אבל רואה הוא המום מערב יום טוב, ולמחר מתיר או אוסר.

ב,ד  בכור שנולד ומומו עימו--הרי זה מוכן, ואין מבקרים אותו ביום טוב; ואם עבר וראה מומו וביקרו והתירו, הרי זה שוחט ואוכל.  בכור שנפל לבור, עושה לו פרנסה במקומו--שהרי אינו יכול להעלותו, מפני שאינו ראוי לשחיטה ביום טוב.  "אותו ואת בנו" (ויקרא כב,כח) שנפלו לבור--מעלה את הראשון על מנת לשוחטו ואינו שוחטו, ומערים ומעלה את השני על מנת לשוחטו, ושוחט את אי זה מהן שירצה:  משום צער בעלי חיים, התירו להערים.  בהמת חולין שנפלה מן הגג, והרי היא צריכה בדיקה--שוחטין אותה ביום טוב, ותיבדק:  אפשר שתימצא כשרה, ותיאכל.

ב,ה  אווזין ותרנגולין ויונים שבבית--הרי אלו מוכנין, ואינן צריכין זימון.  אבל יוני שובך ויוני עלייה וציפורים שקיננו בטפיחין או בבירה--הרי אלו מוקצה, וצריך לזמן מבערב ולומר אלו ואלו אני נוטל; ואינו צריך לנענע.

ב,ו  זימן שחורים ולבנים, ומצא שחורים במקום לבנים ולבנים במקום שחורים--הרי אלו אסורים:  שאני אומר שמא אותן שזימן פרחו להן, ואלו אחרים הן; וכל ספק מוכן, אסור.  זימן שניים ומצא שלושה, הכול אסור; שלושה ומצא שניים, מותרין.  זימן בתוך הקן, ומצא לפני הקן--אם אין שם קן אלא הן ואינן יכולין לפרוח, ואף על פי שיש שם קן אחר בקרן זווית בתוך חמישים אמה--הרי אלו מותרין, שאין המדדה מדדה אלא כנגד קינו בשווה.

ב,ז  דגים שבביברין גדולים, וכן חיה ועוף שבביברין גדולים--כל שהוא מחוסר צידה, עד שאומרים הבא מצודה ונצודנו--הרי זה מוקצה, ואין צדין אותן ביום טוב; ואם צד, לא ייאכלו.  וכל שאינו צריך מצודה--הרי זה מוכן, וצדין אותו ביום טוב ואוכלין אותו.  וכן חיה שקיננה בפרדס הסמוך לעיר--ילדיה כשהן קטנים שאינן צריכין צידה, אין צריכים זימון:  מפני שדעתו עליהן.

ב,ח  מצודות חיה ועופות ודגים שפרסן מערב יום טוב--לא ייטול מהן ביום טוב, אלא אם כן יודע שניצודו מערב יום טוב.  הסוכר אמת המים מערב יום טוב, ולמחר השכים ומצא בה דגים--הרי אלו מותרין:  שכבר ניצודו מערב יום טוב, והרי הן מוכנין.

ב,ט  בית שהוא מלא פירות מוכנין ונפחת, נוטל ממקום הפחת.  העומד על המוקצה מערב יום טוב בשנה שביעית, שכל הפירות הפקר--צריך שירשום ויאמר, מכאן ועד כאן אני נוטל; ואם לא רשם, לא ייטול.

ב,י  גוי שהביא תשורה לישראל ביום טוב--אם יש מאותו המין במחובר לקרקע, או שהביא חיה או עופות או דגים שאפשר לצודן בו ביום--הרי אלו אסורין עד לערב, וימתין בכדי שייעשו; אפילו הדס וכיוצא בו--אינו מריח בו לערב, עד שימתין בכדי שייעשו.  ואם אין מאותו המין במחובר לקרקע, או שהייתה צורתו מוכחת עליו שמאתמול נעקר או ניצוד--אם הביאו מתוך התחום, מותר; ואם הביאו מחוץ לתחום, הרי זה אסור לו.  והבא בשביל ישראל זה מחוץ לתחום, מותר לישראל אחר.

ב,יא  עצים שנשרו מן הדקל ביום טוב--אסור להסיקן, מפני שהן נולד; ואם נשרו לתוך התנור, מרבה עליהן עצים מוכנין ומסיקן.  ערימת התבן ואוצר של עצים--אין מתחילין בהן ביום טוב אלא אם כן הכין מבערב, מפני שהן מוקצה; ואם היה התבן מעורב בקוצים, שהרי אינו ראוי אלא לאש--הרי זה מוכן.

ב,יב  אין מבקעין עצים מצוואר של קורות, מפני שהן מוקצה.  ולא מן הקורה שנשברה ביום טוב, מפני שהיא נולד.  וכן כלים שנשברו ביום טוב--אין מסיקין בהן, מפני שהן נולד; אבל מסיקין בכלים שלמים או בכלים שנשברו מערב יום טוב, שהרי הוכנו למלאכה אחרת מבערב.  כיוצא בו, אגוזים ושקדים שאכלן מערב יום טוב, מסיקין בקליפיהן ביום טוב; ואם אכלן ביום טוב, אין מסיקין בקליפיהן.  ויש נוסחאות שיש בהן שאם אכלן מבערב, אין מסיקין בקליפיהן שהרי הוקצו; ואם אכלן ביום טוב, מסיקין מפני שהן מוכנין על גב האוכל.

ב,יג  קוץ רטוב--הרי הוא מוקצה, מפני שאינו ראוי להסקה; לפיכך אסור לו לעשותו כמו שפוד, לצלות בו בשר.  וכן כל כיוצא בזה.

ב,יד  נוטלין עצים הסמוכים לדופני סוכה, ומסיקין בהן.  אבל אין מביאים עצים מן השדה, אפילו היו מכונסין שם מבערב; אבל מגבב הוא בשדה מלפניו, ומדליק שם.  ומביאין מן המכונסין שברשות היחיד, ואפילו הייתה מוקפת שלא לשם דירה:  ובלבד שיהיה לה פותחת, ותהיה בתוך תחום השבת; ואם חסר אחד מכל אלו, הרי הן מוקצה.

ב,טו  עלי קנים ועלי גפנים--אף על פי שהן מכונסין בקרפף--כיון שהרוח מפזרת אותן, הרי הן כמפוזרין ואסורין; ואם הניח עליהן כלי כבד מערב יום טוב, הרי אלו מוכנין.

ב,טז  בהמה שמתה ביום טוב--אם הייתה מסוכנת מערב יום טוב, הרי זה מחתכה לכלבים; ואם לאו, הואיל ולא הייתה דעתו עליה, הרי זה מוקצה, ולא יזיזנה ממקומה.  בהמת קודשים שמתה, ותרומה שנטמאת--לא יזיזנה ממקומה.

ב,יז  דגים ועופות וחיה שהן מוקצה--אין משקין אותן ביום טוב ואין נותנין לפניהם מזונות, שמא יבוא ליקח מהן.  וכל שאסור לאוכלו או להשתמש בו ביום טוב מפני שהוא מוקצה, אסור לטלטלו.

ב,יח  המכניס עפר מערב יום טוב--אם ייחד לו בחצרו קרן זווית--הרי זה מוכן, ומותר לטלטלו ולעשות בו כל צרכיו.  וכן אפר שהוסק מערב יום טוב, מוכן.  ושהוסק ביום טוב--כל זמן שהוא חם כדי לצלות בו ביצה--מותר לטלטלו, שעדיין אש הוא; ואם לאו--אסור לטלטלו, מפני שהוא נולד.  מי שהיה לו דקר נעוץ מערב יום טוב, ונתקו ביום טוב והעלה עפר--אם היה אותו עפר תוחח, הרי זה מכסה בו ומטלטלו; אבל אם העלה גוש עפר, הרי זה לא יכתוש אותו ביום טוב.
 

הלכות שביתת יום טוב פרק ג

ג,א  מי שהיה לו עפר מוכן, או אפר שמותר לטלטלו--הרי זה שוחט חיה ועוף, ומכסה דמם.  ואם אין לו עפר מוכן, או אפר הראוי--הרי זה לא ישחוט; ואם עבר ושחט, לא יכסה דמם עד הערב.  וכן בריה שהיא ספק אם חיה היא אם בהמה, אין שוחטין אותה ביום טוב; ואם שחט--לא יכסה דמו עד לערב, אפילו היה לו עפר מוכן או אפר, שמא יאמר הרואה חיה ודאית היא ולפיכך כיסה דמו ביום טוב, ויבוא הרואה להתיר חלבו.

ג,ב  וכן השוחט חיה ועוף מערב יום טוב, לא יכסה דמם ביום טוב.  שחט בהמה חיה ועוף ביום טוב ונתערב דמם, לא יכסה אותו עד לערב; ואם היה לו עפר מוכן או אפר, ויכול לכסות הכול בדקירה אחת--הרי זה יכסהו.

ג,ג  השוחט בהמה ביום טוב, מותר לו לתלוש צמר למקום הסכין בידו--ובלבד שלא יזיזנו ממקומו, אלא יישאר שם מסובך בשאר צמר הצוואר; אבל בעוף, לא ימרוט--מפני שזה דרכו, ונמצא תולש ביום טוב.

ג,ד  המפשיט עור הבהמה ביום טוב, לא ימלחנו--שזה עיבוד הוא, ונמצא עושה מלאכה שלא לצורך אכילה.  אבל נותנו לפני בית הדריסה, כדי שידרסו עליו ולא יפסד; ולא התירו דבר זה אלא מפני שמחת יום טוב, כדי שלא יימנע מלשחוט.  ומותר למלוח בשר לצלי על גבי העור, ומערימים בדבר זה; כיצד--מולח מעט בשר בכאן ומעט בכאן, עד שימלוח העור כולו.

ג,ה  במה דברים אמורים, במולח לצלי שאינו צריך מלח הרבה; אבל לקדירה, אסור למלוח על העור.  וכן אין מולחין את החלבים, ואין מהפכין בהן, ואין שוטחין אותן ברוח על גבי יתדות--מפני שאינן ראויין לאכילה.

ג,ו  המפשיט את הבהמה, לא ירגיל ביום טוב; כיצד הוא המרגיל--זה שיוציא כל הבשר מרגל אחת, כדי שייצא כל העור שלם ולא ייקרע:  מפני שטורח בהפשט זה טורח גדול, ואין בו צורך למועד.  וכן אסור לעשות בית יד בבשר:  והוא, שיעשה בסכין--שלא יעשה, כדרך שהוא עושה בחול.  ומותר לעשות סימן בבשר.

ג,ז  מולגין את הראש ואת הרגליים, ומהבהבין אותן באור; אבל אין טופלין אותן בחרסית ולא באדמה, ואין גוזזין אותן במספריים.  וכן אין גוזזין את הירק, בתספורת שלו; אבל מתקנין את האוכל שיש בו קוצים כגון קורנס ועכבייות, בתספורת.

ג,ח  מותר ללוש עיסה גדולה ביום טוב.  והלש עיסה מערב יום טוב, אין מפריש ממנה חלה ביום טוב; ואם לשה ביום טוב, מפריש ממנה חלה ונותנה לכוהן.  ואם הייתה עיסה טמאה או שנטמאת החלה, לא יבשל את החלה, שאין מבשלין ביום טוב אלא לאכול, וזו לשריפה עומדת.  וכן אין שורפין אותה ביום טוב, שאין שורפין קודשים שנטמאו ביום טוב, ששריפת קודשים שנטמאו מצות עשה, שנאמר "באש, יישרף" (ויקרא ז,יט):  ועשיית מלאכה שאינה לצורך אכילה וכיוצא בה, עשה ולא תעשה; ואין עשה, דוחה את לא תעשה ועשה.

ג,ט  כיצד יעשה בה--יניחנה עד הערב, וישרוף אותה.  היה יום טוב של פסח, שאם יניחנה תחמיץ--לא יפריש את החלה בצק; אלא יאפה את כל העיסה הטמאה, ואחר כך יפריש החלה לחם.

ג,י  אין אופין בפורני חדשה:  גזירה--שמא תפחת ותפסיד הלחם, ויימנע משמחת יום טוב.  אין גורפין תנור וכיריים, אבל מכבשין את האפר שבהן; ואם אי אפשר לאפות בו או לצלות בו אלא אם כן גרף, מותר.  וסותמין פי התנור בטיט ורפש שבסביבות הנהר--והוא, שריככו מאמש.  אבל לגבל טיט ביום טוב, אסור; ומותר לגבל את האפר, לסתום בו פי התנור.

ג,יא  תנור וכיריים חדשים--אין סכין אותן בשמן ביום טוב, ואין שטין אותן במטלית.  ואין מפיגין אותן בצונן, כדי לחסמן; ואם בשביל לאפות בהן, מותר.  אין מלבנין את האבנים לצלות או לאפות עליהן, מפני שמחסמן.  ומסיקין ואופין בפורני, ומחימין חמין באנטיכי.

ג,יב  אין עושין גבינה ביום טוב--שאם גיבן מערב יום טוב, אין בזה חסרון טעם.  אבל דכין את התבלין כדרכן--שאם ידוך אותן מבערב, יפוג טעמן.  אבל מלח--אינו נידוך ביום טוב אלא אם כן הטה המכתש או שידוק בקערה וכיוצא בה, כדי שישנה:  שאם שחק המלח מערב יום טוב, לא יפוג טעמו.  ואין שוחקין את הפלפלין בריחיים שלהן, אלא דך אותן במדוכה ככל התבלין.

ג,יג  אין כותשין את הריפות במכתשת גדולה; אבל כותשין במכתשת קטנה, שזה הוא השינוי שלה.  ובארץ ישראל, אפילו בקטנה אסור:  שהתבואה שלהן, טובה היא; ואם כותשין אותה מערב יום טוב, אין בכך הפסד.

ג,יד  הקמח--אף על פי שריקדו מערב יום טוב, והסיר ממנו הסובין--אין מרקדין אותו פעם שנייה ביום טוב, אלא אם כן נפל בתוכו צרור או קיסם וכיוצא בהם.  ואם שינה, מותר, כגון שריקד מאחורי הנפה או שירקד על גבי השולחן, וכיוצא בשינוי זה.

ג,טו  מוללין מלילות ומפרכין קטנייות ביום טוב, ומנפח על יד על יד בכל כוחו ואוכל--ואפילו בקנון או בתמחוי, אבל לא בטבלה ולא בכברה.  וכן הבורר קטנייות ביום טוב--בורר כדרכו בחיקו ובתמחוי, אבל לא בנפה ולא בטבלה ולא בכברה.

ג,טז  במה דברים אמורים, בשהאוכל מרובה על הפסולת; אבל אם הייתה הפסולת מרובה על האוכל, בורר את האוכל ומניח את הפסולת.  ואם היה טורח ברירת הפסולת מן האוכל יתר מטורח ברירת האוכל מן הפסולת--אף על פי שהאוכל מרובה, בורר את האוכל ומניח את הפסולת.

ג,יז  אין מסננין את החרדל במסננת שלו, מפני שנראה כבורר; אבל נותנין ביצה במסננת של חרדל, והוא מסתנן מאליו.  ואם הייתה המשמרת תלויה, מותר ליתן לה יין ביום טוב; אבל לא יתלה כתחילה, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול.  ומערים ותולה את המשמרת לתלות בה רימונים, ותולה בה רימונים; ואחר כך נותן לתוכה שמרים.
 

הלכות שביתת יום טוב פרק ד

ד,א  אין מוציאין את האש:  לא מן העצים, ולא מן האבנים, ולא מן המתכות--כגון שחוככין אותן זו בזו או מכין זו בזו, עד שתצא האש; וכן הנפט החד ביותר שהוא כמים, שמנידין אותו עד שידלק; או כלי זך קשה או זכוכית מלאה מים, שמניחין אותה כנגד עין השמש עד שיחזור נוגהה לפשתן וכיוצא בו וידלק.  כל זה וכיוצא בו אסור ביום טוב, שלא הותר ביום טוב אלא להבעיר מאש מצויה; אבל להמציא אש אסור, שהרי אפשר להמציא אותה מערב יום טוב.

ד,ב  אף על פי שהותרה הבערה ביום טוב שלא לצורך, אסור לכבות את האש אפילו הובערה לצורך אכילה--שהכיבוי מלאכה, ואין בו צורך אכילה כלל; וכשם שאין מכבין את האש, כך אין מכבין את הנר.  ואם כיבה, לוקה כמי שארג או בנה.

ד,ג  אין מסלקין את פי הנר למעלה כדי שתכבה, ואין מסירין את השמן ממנה.  ואינו חותך את ראש הפתילה בכלי, אבל נופץ את ראשה בידו.  אגודה של עצים שהודלקה במדורה--כל עץ שלא אחזה בו האש מותר לשומטו, ואינו דומה למסיר שמן מן הנר.

ד,ד  אין מכבין את הדליקה כדי להציל ממון ביום טוב, כדרך שאין מכבין בשבת; אלא מניחה, וייצא.  ואין מכבין את הנר מפני תשמיש המיטה, אלא כופה עליו כלי, או עושה מחיצה בינו לבין הנר, או מוציאו לבית אחר.  ואם אינו יכול לעשות אחת מכל אלו, הרי זה אסור לכבות; ואסור לשמש, עד שתכבה מאליה.

ד,ה  מותר לטלטל את הנר והוא דלוק, ואין גוזרין שמא יכבה.  ואסור להניח את הנר על גבי הדקל וכיוצא בו ביום טוב, שמא יבוא להשתמש במחובר ביום טוב.

ד,ו  אין מעשנין בקטורת ביום טוב, מפני שהוא מכבה--ואפילו להריח בה; ואין צריך לומר לגמר את הבית ואת הכלים, שהוא אסור.  ומותר לעשן את הפירות כדי שיוכשרו לאכילה, כמו שמותר לצלות בשר על האש.  וממתקין את החרדל בגחלת של מתכת--אבל לא בגחלת של עץ, מפני שהוא מכבה.  ואין מכבין את העץ, כדי שלא תתעשן הקדירה או הבית.

ד,ז  אין נופחין במפוח ביום טוב, כדי שלא יעשה כדרך שהאומנין עושין; אבל נופחין בשפופרת.  אין עושין פחמין, ואין גודלין את הפתילה, ולא מהבהבין אותה, ולא חותכין אותה לשניים בכלי; אבל ממעכה ביד ושורה אותה בשמן ומניחין אותה בין שני נרות ומדליק באמצע, ונמצאת הפתילה נחלקת בפי שני נרות.

ד,ח  אין שוברין את החרס ואין חותכין את הנייר לצלות עליהם, ואין פוצעין את הקנה לעשותו כמו שפוד לצלות בו מליח.  שפוד שנרצף--אף על פי שהוא יכול לפושטו בידו, אין מתקנין אותו.  שני כלים שהן מחוברין בתחילת עשייתן, כגון שני נרות או שני כוסות--אין פוחתין אותן לשניים, מפני שהוא מתקן כלי.

ד,ט  אין משחיזין את הסכין במשחזת שלה, אבל מחדדה על גבי העץ או על גבי חרס או אבן; ואין מורים דבר זה לרבים, כדי שלא יבואו לחדדה במשחזת.  במה דברים אמורים, בשיכולה לחתוך בדוחק או שנפגמה; אבל אם אינה יכולה לחתוך כלל--אין משחיזין אותה אפילו על העץ, שמא יבוא להשחיזה במשחזת.  ומפני זה אסרו לראות סכין לעם הארץ ביום טוב, שמא תהיה פגומה, ויאמר לו זו אסור לשחוט בה, משום פגימתה:  ילך ויחדדה במשחזת.  וחכם שראה הסכין לעצמו, הרי זה משאילה לעם הארץ.

ד,י  אין מבקעין עצים ביום טוב, לא בקורדום ולא במגל ולא במגירה, אלא בקופיס ובצד החד שלו, אבל לא בצד הרחב מפני שהוא כקורדום.  ולמה אסרו בקורדום וכיוצא בו--שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, שהרי אפשר היה לו לבקע מערב יום טוב.  ולמה לא נאסר הביקוע כלל--מפני שאפשר שיפגע עץ עבה ולא יכול להבעירו, ויימנע מלבשל; לפיכך התירו לבקע בשינוי.  וכל הדברים הדומין לזה--מזה הטעם התירו בהן מה שהתירו, ואסרו מה שאסרו.

ד,יא  לא תיכנס אישה בין העצים, ליטול מהן אוד לצלות בו.  ואין סומכין את הקדירה ולא את הדלת בבקעת של קורה, שלא התירו לטלטל עצים ביום טוב אלא להסקה בלבד.

ד,יב  מסלקין תריסי חנייות ומחזירין אותן ביום טוב, כדי שיוציא תבלין שהוא צריך להן מן החנות, ולא יימנע משמחת יום טוב.  במה דברים אמורים, בשיש להן ציר באמצע; אבל יש להן ציר מן הצד, אסור--גזירה, שמא יתקע.  ושאין להן ציר כל עיקר, אפילו בבית מותר להחזיר.

ד,יג  כלים שהן מפוצלין, כגון מנורה של חוליות וכיסא ושולחן שהן חתיכות חתיכות--מעמידין אותן ביום טוב, והוא שלא יתקע:  לפי שאין בניין בכלים.  אבנים של בית הכיסא, מותר לצדדן ביום טוב--בניין עראי הוא, ומשום כבודו לא גזרו.

ד,יד  העושה מדורה ביום טוב--כשהוא עורך העצים, אינו מניח זה על גבי זה עד שיסדר המערכה; מפני שנראה כבונה, אף על פי שהוא בניין עראי, אסור:  אלא או שופך העצים בערבוב, או עורך בשינוי.  כיצד--מניח עץ למעלה, ומניח אחר תחתיו ואחר תחתיו, עד שהוא מגיע לארץ.

ד,טו  וכן הקדירה--אוחז אותה, ומכניס האבנים תחתיה; אבל לא יניחנה על גבי האבנים.  וכן המיטה--אוחז הקרשים למעלה, ומכניס הרגליים תחתיהן.  אפילו ביצים--לא יעמיד אותן שורה על גבי שורה עד שיעמדו כמו מגדל, אלא ישנה ויתחיל ממעלה למטה.  וכן כל כיוצא בזה, צריך שינוי.

ד,טז  מסירין זבובין הנתלים בבהמה, אף על פי שהן עושין חבורה.  ואין מיילדין את הבהמה ביום טוב, אבל מסעדין.  כיצד--אוחז בוולד שלא ייפול לארץ, ונופח לו בחוטמו, ונותן דד לתוך פיו.  הייתה בהמה טהורה, וריחקה את הוולד--מותר לזלף משלייתה עליו, וליתן בול מלח ברחמה, כדי שתרחם עליו; אבל הטמאה--אסור לעשות לה כן, לפי שאינה צריכה.

ד,יז  כלי שנטמא מערב יום טוב, אין מטבילין אותו ביום טוב--גזירה, שמא ישהה אותו בטומאתו; ואם היה צריך להטביל מים שבו--מטביל את הכלי במימיו, ואינו חושש.  כלי שהיה טהור לתרומה ורצה להטבילו לקודש, מותר להטבילו; וכן כל כיוצא בזה, מטבילות שאר המעלות.

ד,יח  כלי שנטמא ביום טוב, מטבילין אותו ביום טוב.  נטמא הכלי במשקין טמאין שהן ולד הטומאה מערב יום טוב--מטבילין אותו ביום טוב, לפי שהוא טהור מן התורה כמו שיתבאר במקומו.  ומדלין בדלי טמא, והוא טהור מאליו.  נידה שאין לה בגדים להחליף, מערמת וטובלת בבגדיה.

ד,יט  דברים רבים אסרו ביום טוב, משום גזירת מקח וממכר.  כיצד:  אין פוסקים דמים כתחילה על הבהמה ביום טוב, אלא מביא שתי בהמות שוות זו לזו ושוחטין את אחת מהן ומחלקין ביניהן; ולמחר יודעין כמה דמי שנייה, וכל אחד ואחד נותן דמי חלקו.  וכשהן מחלקין ביניהן, לא יאמר זה אני בסלע ואתה בשתיים--שאין מזכירין שם דמים; אלא זה נוטל שליש, וזה נוטל רביע.

ד,כ  כשהן מחלקין, לא ישקלו במאזניים:  שאין משגיחין בכף מאזניים כל עיקר; אפילו ליתן בו בשר לשומרו מן העכברים אסור, אם היו המאזניים תלויין, מפני שנראה כשוקל בכף מאזניים.  וטבח אומן, אסור לשקול בידו.  ואסור לשקול בכלי מלא מים.  ואין מטילין חלשים על המנות; אבל מטילין חלשים על בשר הקודשים ביום טוב, כדי לחבב המצוה.

ד,כא  לא יאמר אדם לטבח, תן לי בדינר בשר, אלא תן לי חלק או חצי חלק; ולמחר עושין חשבון על שווייו.  וכן לא ייקח מבעל החנות במידה, או במשקל; אלא כיצד הוא עושה--אומר לחנווני מלא לי כלי זה, ולמחר נותן לו שווייו.  ואפילו היה כלי המיוחד למידה, ימלאנו--והוא, שלא יזכור לו שם מידה.

ד,כב  הנחתום מודד תבלין ונותן לקדירה, בשביל שלא יפסיד תבשילו; אבל האישה, לא תמוד קמח לעיסה.  וכן לא ימוד אדם שעורים לפני בהמתו, אלא משער ונותן לה.

ד,כג  ומותר ליקח מן החנווני ביצים ואגוזים במניין, וכן כל כיוצא בהן--ובלבד שלא יזכור לו שם דמים, ולא סכום מניין.  כיצד סכום המניין:  הרי שהיה נושה בו עשרה רימונים או עשרה אגוזים--לא יאמר לו ביום טוב, תן לי עשרה כדי שיהיה לך אצלי עשרים; אלא לוקח סתם, ולמחר עושה חשבון.

ד,כד  הולך אדם אצל רועה הרגיל אצלו, או אצל הפטם הרגיל אצלו, ולוקח ממנו בהמה ועופות, כל מה שירצה--והוא שלא יזכור לו שם דמים, ולא סכום מניין.

ד,כה  הלוואת יום טוב, תובעין אותה בדין:  שאם תאמר לא ניתנה להיתבע, אינו נותן לו כלום; ונמצא נמנע משמחת יום טוב.

ד,כו  אף על פי שאין מגביהין תרומה ומעשרות ביום טוב כשבת, אם היו לו תרומות ומעשרות שהגביהן מאמש, הרי זה מוליכן לכוהן ביום טוב; ואין צריך לומר חלה וזרוע ולחיים וקיבה, שמוליכן לכוהן ביום טוב.  וגבאי צדקה גובין מן החצרות ביום טוב; ולא יהיו מכריזין כדרך שמכריזין בחול, אלא גובין בצנעה, ונותנין לתוך חיקן, ומחלקין לכל שכונה ושכונה בפני עצמה.
 

הלכות שביתת יום טוב פרק ה

ה,א  אף על פי שהותרה הוצאה ביום טוב, אפילו שלא לצורך, לא יישא משאות גדולות כדרך שהוא עושה בחול, אלא צריך לשנות; ואם אי אפשר לשנות, מותר.  כיצד:  המביא כדי יין ממקום למקום--לא יביאם בסל ובקופה, אבל מביא הוא על כתפו או לפניו.  המוליך את התבן--לא יפשיל את הקופה לאחוריו, אבל מוליכה בידו.

ה,ב  וכן משאות שדרכן לישא אותן במוט, יישא אותן על גבו מאחוריו; ושדרכן לישא אותן מאחוריו, יישא אותן על כתפו; ושדרכן להינשא על הכתף, יישא אותן בידיו לפניו או יפרוס עליהן בגד.  וכן כל כיוצא בזה משינוי המשא.  ואם אי אפשר לשנות, נושא ומביא כדרכו.  במה דברים אמורים, בנושא על האדם; אבל על גבי בהמה--לא יביא כלל, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול.

ה,ג  אין מנהיגין את הבהמה במקל, ואין הסומה יוצא במקלו, ולא הרועה בתורמלו.  ואין יוצאין בכיסא אחר האיש ואחר האישה, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול; ואיש שהיו רבים צריכין לו, יוצאין בכיסא אחריו, ומוציאין אותו על הכתף, אפילו באפריון.

ה,ד  אין מוליכין את הסולם של שובך משובך לשובך, ברשות הרבים--שמא יאמרו, לתקן גגו הוא מוליכו; אבל ברשות היחיד, מוליכו:  אף על פי שכל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין, אפילו בחדרי חדרים אסור, כאן התירו, מפני שמחת יום טוב.

ה,ה  מי שהיו לו פירות על גגו, וצרך לפנותם למקום אחר--לא יושיטם מגג לגג, ואפילו בגגין השווין, ולא ישלשלם בחבל מן החלונות, ולא יורידם בסולמות:  שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול.  אבל משילן אפילו דרך ארובה, ממקום למקום באותו הגג.  שחט בהמה בשדה--לא יביאנה לעיר במוט או במטה, אבל מביאה אברים אברים.

ה,ו  כל שניאותין בו אפילו בחול--אף על פי שאין ניאותין בו ביום טוב, כגון תפילין--מותר לשלחו לחברו ביום טוב; ואין צריך לומר דבר שניאותין בו ביום טוב, כגון יינות שמנים וסלתות, שמותר לשלחן.  וכל דבר שאין ניאותין בו בחול עד שיעשה בו מעשה שאסור לעשותו ביום טוב, אין משלחין אותו ביום טוב.

ה,ז  כיצד:  אין משלחין ביום טוב תבואה, לפי שאין ניאותין בה בחול אלא אם כן טחן, ואסור לטחון ביום טוב; אבל משלחין קטנייות, מפני שמבשלן ביום טוב או קולה אותן ואוכלן.  ומשלחין בהמה חיה ועופות, אפילו חיים, מפני שמותר לשחוט ביום טוב.  וכן כל כיוצא בזה.

ה,ח  כל דבר שמותר לשלחו ביום טוב--כשישלחנו לחברו תשורה, לא ישלחנו בשורה; ואין שורה, פחותה משלושה בני אדם.  כיצד:  הרי ששילח לחברו בהמות או יינות ביד שלושה ארבעה בני אדם כאחד זה אחר זה, וכולן הולכין בשורה אחת--הרי זה אסור, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול; שילח שלושה מינין ביד שלושה בני אדם כאחד, הרי זה מותר.

ה,ט  המערב עירובי תחומין ליום טוב--הרי בהמתו וכליו ופירותיו כמוהו, ואין מוליכין אותן אלא בתוך אלפיים אמה לכל רוח שממקום עירובו.

ה,י  חפצי הפקר, הרי הן כרגלי מי שזכה בהן.  וחפצי הגוי קונין שביתה במקומן, ויש להן אלפיים אמה לכל רוח ממקומן--גזירה, בעלים גוי משום בעלים ישראל.  פירות שיצאו חוץ לתחומן וחזרו, אפילו במזיד--לא הפסידו את מקומן, מפני שהן כאדם שיצא באונס וחזר באונס.

ה,יא  המוסר בהמתו לבנו, הרי היא כרגלי האב.  מסרה לרועה, ואפילו נתנה לו ביום טוב--הרי היא כרגלי הרועה.  מסרה לשני רועים--הרי היא כרגלי בעליה, מפני שלא קנה אחד מהן.

ה,יב  מי שזימן אצלו אורחים ביום טוב, לא יוליכו בידם מנות למקום שאין בעל הסעודה יכול לילך בו, שכל הסעודה כרגלי בעל הסעודה, לא כרגלי האורחין--אלא אם כן זיכה להן אחר במנות אלו, מערב יום טוב.

ה,יג  וכן מי שהיו פירותיו מופקדין בעיר אחרת, ועירבו בני אותה העיר לבוא אצלו--לא יביאו לו מפירותיו, שפירותיו כמוהו אף על פי שהן ביד אלו שעירבו.  במה דברים אמורים, בשייחד להן קרן זווית; אבל אם לא ייחד להן קרן זווית, הרי הן כרגלי זה שהן מופקדין אצלו.

ה,יד  בור של יחיד, כרגלי בעליו; ושל אותה העיר, כרגלי אנשי אותה העיר; ושל עולי בבל שהן מסורין לכול, כרגלי הממלא--שכל מי שמילא מהן, מוליכן למקום שהוא מהלך.  נהרות המושכין ומעיינות הנובעין, כרגלי כל אדם; ואם היו באין מחוץ לתחום לתוך התחום, ממלאין מהן בשבת, ואין צריך לומר, ביום טוב.

ה,טו  שור של רעי, כרגלי אנשי אותה העיר; ושור של פטם, כרגלי מי שלקחו לשוחטו ביום טוב, מפני שדעת בעליו למוכרו לאנשים אחרים חוץ מאנשי אותה העיר, מפני שהוא מפוטם והכול שומעין שמעו ובאין לקחתו.  וכן אם שחטו בעליו ביום טוב ומכר בשרו, כל אחד ואחד מן הלוקחים מוליך מנתו למקום שהוא הולך:  מפני שדעת בעליו מערב יום טוב כך הוא, שייקחו ממנו אנשי עיירות אחרות, ונמצא שור זה כבור של עולי בבל, שהוא מסור לכול.

ה,טז  הגחלת--כרגלי בעליה, לא כרגלי שואלה; והשלהבת, כרגלי מי שהיא בידו.  לפיכך המדליק נר או עץ מחברו, מוליכו לכל מקום שהוא הולך.

ה,יז  השואל כלי מחברו מערב יום טוב--אף על פי שלא נתנו לו אלא ביום טוב, הרי הוא כרגלי השואל.  שאלו ממנו ביום טוב--אף על פי שדרכו תמיד לשאול ממנו כלי בכל יום טוב, הרי הוא כרגלי המשאיל.

ה,יח  שניים ששאלו חלוק אחד, האחד שאלו ממנו שייתנו לו שחרית והשני שאלו ממנו שייתנו לו ערבית--הרי כלי זה כרגלי שני השואלים, ואינם מוליכים אותו אלא למקום ששניהם יכולין להלך בו.

ה,יט  כיצד:  הרי שעירב הראשון בריחוק אלף אמה ממקום החלוק למזרח, ועירב השני בריחוק חמש מאות אמה ממקום החלוק למערב--כשלוקח הראשון החלוק, אינו מוליכו במזרח אלא עד אלף וחמש מאות אמה ממקום החלוק, שהוא סוף התחום שיכול זה שעירב במערב להלך בו; וכשייקח השני כלי זה, אינו מוליכו במערב אלא עד אלף אמה ממקום הכלי, שהוא סוף התחום שיכול זה שעירב במזרח להלך בו.  לפיכך אם עירב זה בריחוק אלפיים אמה מן החלוק למזרח, וזה בריחוק אלפיים אמה למערב--הרי אלו לא יזיזוהו ממקומו.

ה,כ  וכן האישה ששאלה מחברתה מים או מלח, ולשה בהן עיסתה או בישלה בהן תבשיל--הרי העיסה או התבשיל, כרגלי שתיהן.  וכן שניים שלקחו בהמה בשותפות, ושחטוה ביום טוב--אף על פי שלקח כל אחד מנתו, הרי כל הבשר כרגלי שניהן.

ה,כא  אבל אם לקחו חבית בשותפות, וחלקו אותה ביום טוב--הרי חלקו של כל אחד כרגליו:  הואיל ותחומין מדברי סופרים, יש ברירה בהן, ונחשוב כאילו חלק שהגיע לזה היה ברור לו ומובדל בחבית מערב יום טוב, וכאילו לא היה מעורב.  ואין אתה יכול לומר כן בבהמה, שחלק זה שהגיעו, אפילו נחשוב אותו שהיה מובדל בבהמה מבערב, וכאילו היה ברור--הרי ינק מחלקו של חברו כשהייתה הבהמה קיימת, שכל אבריה יונקין זה מזה ונמצא כל אבר ואבר מעורב מחלקו וחלק חברו; לפיכך הן כרגלי שניהן.
 

הלכות שביתת יום טוב פרק ו

ו,א  יום טוב שחל להיות ערב שבת, אין אופין ומבשלין ביום טוב מה שהוא אוכל למחר בשבת; ואיסור זה מדברי סופרים, כדי שלא יבוא לבשל ביום טוב לחול:  שקל וחומר הוא--לשבת אינו מבשל, כל שכן לחול.  לפיכך אם עשה תבשיל מערב יום טוב שיהיה סומך עליו ומבשל ואופה ביום טוב לשבת, הרי זה מותר; ותבשיל זה שסומך עליו, הוא הנקרא עירובי תבשילין.

ו,ב  ולמה נקרא עירוב:  שכשם שהעירוב שעושין בחצרות ובמבואות ערב שבת משום היכר, כדי שלא יעלה על דעתם שמותר להוציא מרשות לרשות בשבת--כך זה התבשיל משום היכר וזיכרון, כדי שלא ידמו ויחשבו שמותר לאפות ביום טוב מה שאינו נאכל בו; ולפיכך נקרא תבשיל זה עירובי תבשילין.

ו,ג  עירובי תבשילין--שיעורו אין פחות מכזית, בין לאחד בין לאלפים.  ואין עושין עירוב זה לא בפת ולא בריפות וכיוצא בהן, אלא בתבשיל שהוא פרפרת, כגון בשר ודגים וביצים וכיוצא בהן.  ואפילו עדשים שבשולי קדירה, ואפילו שמנונית שעל גבי הסכין שחותכין בה הצלי:  גורדו; אם יש בו כזית, סומך עליו משום עירובי תבשילין.

ו,ד  תבשיל שאמרו לעניין עירוב זה--אפילו צלי או שלוק, אפילו כבוש או מעושן; אפילו דגים קטנים שהדיחן בחמין, והדחתן היא בישולן לאכילה--הרי הוא סומך עליהן.

ו,ה  וצריך שיהיה עירוב זה מצוי, עד שיאפה כל שהוא צריך לאפות ויבשל כל שהוא צריך לבשל ויחם חמין כל שהוא צריך; ואם נאכל העירוב או אבד או נשרף, קודם שיבשל או יאפה--הרי זה אסור לאפות ולבשל או להחם אלא מה שהוא אוכל ביום טוב בלבד.  התחיל בעיסתו או בתבשילו, ונאכל העירוב או אבד--הרי זה גומר.

ו,ו  המניח עירובי תבשילין כדי שיסמוך עליהם הוא ואחרים, צריך לזכות להן כדרך שמזכה בעירובי שבת.  וכל שזוכה בעירובי שבת, זוכה בעירובי תבשילין; וכל שאינו זוכה באותו עירוב, אינו זוכה בזה.

ו,ז  ואינו צריך להודיע לאלו שזיכה להן, מערב יום טוב; אבל הן צריכין לידע שכבר זיכה להן אחר ועירב להן, ואחר כך יסמכו עליו ויבשלו ויאפו:  אף על פי שלא ידעו אלא ביום טוב, הרי אלו מותרין.  ויש לו לאדם לערב על כל העיר ועל כל הקרוב אליה בתוך התחום, ולמחר מכריז ואומר, כל מי שלא הניח עירובי תבשילין, יסמוך על עירוביי.

ו,ח  המניח עירובי תבשילין, חייב לברך אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על מצות עירוב.  ואומר בעירוב זה יותר לי לאפות ולבשל מיום טוב שלמחר לשבת; ואם זיכה בו לאחרים, אומר יותר לי ולפלוני ולפלוני או לאנשי העיר כולם לאפות ולבשל מיום טוב לשבת.

ו,ט  מי שלא הניח עירובי תבשילין, ולא הניחו לו אחרים--כשם שאסור לו לבשל ולאפות, כך קמחו ומאכלו אסור.  ואסור לאחר שהניח לעצמו לבשל ולאפות לזה שלא הניח, עד שיקנה לו, שנמצא זה מבשל ואופה שלו, שהרי קנהו; ואם רצה, ייתן אחר כך לזה שלא הניח, במתנה.

ו,י  מי שלא הניח עירובי תבשילין, ובישל ואפה לאכול בו ביום והותיר, או שזימן אורחים ולא באו--הרי זה אוכל המותר למחר.  ואם הערים, הרי זה אסור לאוכלו; עבר ואפה ובישל לשבת, אין אוסרין עליו.  ולמה החמירו ואסרו על המערים ולא אסרו על המזיד--שאם תתיר למערים, נמצאו הכול מערימין, וישתקע שם עירובי תבשילין.  אבל המזיד אינו מצוי; ואם עבר היום, לא יעבור פעם אחרת.

ו,יא  שני ימים טובים שחלו בחמישי וערב שבת, עושה עירובי תבשילין מיום רביעי שהוא ערב יום טוב; שכח ולא הניח, מניחו בראשון ומתנה.  כיצד:  מניח עירובי תבשילין ביום חמישי, ואומר אם היום יום טוב ולמחר חול, למחר אבשל ואופה לשבת ואיני צריך כלום; ואם היום חול ולמחר יום טוב, בעירוב זה יותר לי לאפות ולבשל למחר מיום טוב לשבת.

ו,יב  כיוצא בו, היו לפניו שתי כלכלות של טבל--ביום טוב ראשון אומר אם היום חול, תהיה זו תרומה על זו, ואם היום קודש, אין בדבריי כלום; וקורא עליה שם, ומניחה.  ולמחר בשני, חוזר ואומר אם היום קודש, אין בדבריי כלום, ואם היום חול, תהיה זו תרומה על זו; וקורא עליה שם ומניחה, כדרך שקרא עליה בראשון, ומניח את זו שקרא עליה שם תרומה, ואוכל את השנייה.

ו,יג  במה דברים אמורים, בשני ימים טובים של גלייות.  אבל בשני ימים טובים של ראש השנה--אם שכח ולא הניח ביום רביעי, שוב אינו מניח; אלא סומך על אחרים, אם עירבו עליו, או מקנה למי שעירב, או יהיה אסור לאפות ולבשל לשבת.  וכן אם שכח ולא הפריש תרומה מיום רביעי, שוב אינו מפריש עד מוצאי שבת.

ו,יד  כל הדברים האלו שאמרנו, היו בזמן שהיו בית דין של ארץ ישראל מקדשין על הראייה, והיו בני הגלייות עושין שני ימים כדי להסתלק מן הספק, לפי שלא היו יודעין יום שקידשו בו בני ארץ ישראל.  אבל היום, שבני ארץ ישראל סומכין על החשבון ומקדשין עליו, אין יום טוב שני להסתלק מן הספק, אלא מנהג בלבד.  [טו] ולפיכך אני אומר שאין מערב אדם ומתנה בזמן הזה, לא עירובי תבשילין ולא עירובי חצרות ולא שיתופי מבואות; ואינו מעשר הטבל על תנאי:  אלא הכול מערב יום טוב בלבד.

ו,טו  [טז] כשם שמצוה לכבד שבת ולענגה, כך כל ימים טובים--שנאמר "לקדוש ה' מכובד" (ישעיהו נח,יג), וכל ימים טובים נאמר בהן "מקרא קודש" (ויקרא כג,ז-לו); וכבר ביארנו הכיבוד והעינוג בהלכות שבת.  וכן ראוי לאדם שלא יסעוד בערבי ימים טובים מן המנחה ומעלה כערב שבת, שדבר זה בכלל הכיבוד.  וכל המבזה את המועדות, כאילו נטפל לעבודה זרה.

ו,טז  [יז] שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים, כולם אסורים בספד ותענית.  וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב, הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלווים עליו, שנאמר "ושמחת, בחגך . . ." (דברים טז,יד).  אף על פי שהשמחה האמורה כאן, היא קרבן שלמים כמו שאנו מבארין בהלכות חגיגה, יש בכלל אותה שמחה, לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד ואחד בראוי לו.

ו,יז  [יח] כיצד:  הקטנים, נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות; והנשים, קונה להן בגדים ותכשיט כפי ממונו; והאנשים, אוכלין בשר ושותין יין, שאין שמחה אלא בבשר, ואין שמחה אלא ביין.  וכשהוא אוכל ושותה, חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האמיללים.  אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו, ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש--אין זו שמחת מצוה, אלא שמחת כרסו.  ועל אלו נאמר "זבחיהם כלחם אונים להם, כל אוכליו ייטמאו:  כי לחמם לנפשם" (הושע ט,ד); ושמחה כזו קלון היא להם, שנאמר "וזיריתי פרש על פניכם, פרש חגיכם" (מלאכי ב,ג).

ו,יח  [יט] אף על פי שאכילה ושתייה במועדות בכלל מצות עשה, לא יהיה אוכל ושותה כל היום כולו--אלא כך היא הדת:  בבוקר משכימין כל העם לבתי כנסייות ולבתי מדרשות, ומתפללין וקוראין בתורה בעניין היום; וחוזרין לבתיהם, ואוכלין.  והולכין לבתי מדרשות, קורין ושונין עד חצי היום; ואחר חצי היום, מתפללין תפילת המנחה, וחוזרין לבתיהן לאכול ולשתות, שאר היום עם הלילה.

ו,יט  [כ] כשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל, לא יימשך ביין ובשחוק ובקלות ראש ויאמר שכל שיוסיף בזה ירבה במצוה, שהשכרות והשחוק הרבה וקלות הראש, אינה שמחה אלא הוללות וסכלות.  ולא נצטווינו על ההוללות והסכלות, אלא על השמחה שיש בה עבודת יוצר הכול, שנאמר "תחת, אשר לא עבדת את ה' אלוהיך, בשמחה, ובטוב לבב" (דברים כח,מז), הא למדת שהעבודה בשמחה.  ואי אפשר לעבוד את ה'--לא מתוך שחוק, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך שכרות.

ו,כ  [כא] חייבין בית דין להעמיד שוטרים ברגלים, שיהיו מסבבין ומחפשין בגינות ובפרדסים ועל הנהרות, כדי שלא יתקבצו לאכול ולשתות שם אנשים ונשים, ויבואו לידי עבירה.  וכן יזהירו על דבר זה לכל העם, כדי שלא יתערבו אנשים ונשים בבתים לשמחה, ולא יימשכו ביין, שמא יבואו לידי עבירה.

ו,כא  [כב] ימים שבין ראשון ושביעי של פסח וראשון ושמיני של חג הסוכות, והן בגולה ארבעה בתוך הפסח וחמישה בתוך החג--הם הנקראין חולו של מועד, ונקראין מועד.  ואף על פי שהם חייבין בשמחה ואסורין בספד ותענית, מותר לספוד בהן תלמיד חכמים בפניו; אבל אחר שייקבר, אסור לסופדו בהן.  ואין צריך לומר בראשי חודשים וחנוכה ופורים, שסופדין בהן תלמיד חכמים בפניו, אף על פי שימים אלו אסורין בספד ותענית; אבל לאחר קבורה, אסור לספוד בהן.

ו,כב  [כג] אין מניחין מיטת המת ברחוב במועד, שלא להרגיל את הספד, אלא מביתו לקברו.  ואין מתאבלין במועד; וכן אין קורעין ולא מברין ולא חולצין הכתף במועד על המת, אלא קרוביו שהן חייבין להתאבל עליו.  ואם היה חכם או אדם כשר, או שהיה עומד בשעת נטילת נשמה--הרי זה קורע עליו במועד, אף על פי שאינו קרובו.  ואין קורעין ביום טוב שני כלל, ואפילו קרוביו של מת.

ו,כג  [כד] נשים במועד--לפני המת, מענות; אבל לא מטפחות, ולא מקוננות.  נקבר המת, אינן מענות.  בראשי חודשים וחנוכה ופורים--בפני המת מענות ומטפחות, אבל לא מקוננות.  אי זה הוא עינוי, שכולן עונות כאחת; קינה, אחת אומרת וכולן עונות.  ואסור לאדם שיעורר על מתו קודם לרגל שלושים יום, כדי שלא יבוא הרגל והוא נעצב וליבו דואג מזכרון הצער; אלא יסיר הדאגה מליבו, ויכוון דעתו לשמחה.
 

הלכות שביתת יום טוב פרק ז

ז,א  חולו של מועד, אף על פי שלא נאמר בו שבתון, הואיל ונקרא מקרא קודש, והרי הוא זמן חגיגה במקדש--אסור בעשיית מלאכה, כדי שלא יהיה כשאר ימי החול שאין בהן קדושה כלל; והעושה בו מלאכה האסורה--מכין אותו מכת מרדות, מפני שאיסורו מדברי סופרים.  ולא כל מלאכת עבודה אסורה בו, כיום טוב, שסוף העניין בדברים שנאסרו בו, כדי שלא יהיה כיום חול לכל דבר.  לפיכך יש מלאכות אסורות בו, ויש מלאכות מותרות; [ב] ואלו הן:

ז,ב  כל מלאכה שאם לא יעשה אותה במועד, יהיה שם הפסד הרבה--עושין אותה:  ובלבד שלא יהיה בה, טורח הרבה.  כיצד:  משקין בית השלהין במועד, אבל לא בית המשקה--שאם לא ישקה בית השלהין, והיא הארץ הצמאה, יפסדו כל האילנות שבה.  וכשהוא משקה אותה, לא ידלה וישקה מן הבריכה או ממי הגשמים, מפני שהוא טורח גדול; אבל משקה הוא מן המעיין, בין שהיה בין שיצא כתחילה, ממשיכו ומשקה בו.  וכן כל כיוצא בזה.

ז,ג  הופך אדם את זיתיו במועד, וטוחן אותן ודורך אותן, וממלא החבייות וגף אותן, כדרך שהוא עושה בחול:  שכל שיש בו הפסד, אם לא נעשה--עושהו כדרכו, ואינו צריך שינוי.  וכן מכניס אדם פירותיו מפני הגנבים, ובלבד שיכניסם בצנעה.  ושולה פשתנו מן המשרה, בשביל שלא תאבד.  וכן כרם שהגיע זמנו להיבצר במועד, בוצרין אותו.

ז,ד  ואסור לאדם שיתכוון, ויאחר מלאכות אלו וכיוצא בהן, ויניחם כדי לעשותן במועד, מפני שהוא פנוי; וכל המכוון מלאכתו והניחה למועד, ועשה במועד--בית דין מאבדין אותה, ומפקירין אותה לכול.  ואם כיוון מלאכתו, ומת--אין קונסין בנו אחריו, ואין מאבדין את ממונו; ואין מונעין את הבן מלעשות אותה מלאכה במועד, שלא תאבד.

ז,ה  מי שצרך לתפור לו בגד, או לבנות לו מקום במועד--אם היה הדיוט ואינו מהיר באותה מלאכה, הרי זה עושה אותה כדרכו; ואם היה אומן מהיר, עושה אותה מעשה הדיוט.  כיצד:  בתפירה מכלב, ובבניין מניח אבנים ואינו טח בטיט עליהן, ושף סדקי הקרקע ומעגילם ביד ורגל כעין שמעגילים במחצליים; וכן כל כיוצא בזה.

ז,ו  מי שהייתה לו תבואה מחוברת לקרקע, ואין לו מה יאכל במועד אלא ממנה--אף על פי שאין כאן הפסד, אין מצריכין אותו לקנות מה שיאכל מן השוק עד שיקצור אחר המועד; אלא קוצר ומעמר ודש וזורה ובורר וטוחן מה שהוא צריך--ובלבד שלא ידוש בפרות, שכל דבר שאין בו הפסד, צריך לשנות.  וכן כל כיוצא בזה.  [ז] כבשים שהוא יכול לאכול מהן במועד, כובשן; ושאינן ראויין אלא לאחר המועד, אסור לכובשן.  וצד אדם דגים כל שיכול לצוד, ומולח הכול במועד, שהרי אפשר שיאכל מהן במועד, אם יסחוט אותן בידו פעמים רבות עד שיתרככו.

ז,ז  [ח] מטילין שיכר במועד, לצורך המועד; ושלא לצורך המועד, אסור:  אחד שיכר תמרים, ואחד שיכר שעורים.  אף על פי שיש לו ישן, מערים ושותה מן החדש, שאין הערמה זו ניכרת לרואה; וכן כל כיוצא בזה.

ז,ח  [ט] כל מלאכות שהן לצורך המועד--כשעושין אותן אומניהן, עושין בצנעה.  כיצד:  הציידים והטוחנין והבוצרין למכור בשוק, הרי אלו עושין בצנעה לצורך המועד; והעושה שלא לצורך המועד, אסור.  ואם עשה לצורך המועד, והותיר--הרי זה מותר.

ז,ט  [י] עושין כל צורכי הרבים, במועד.  כיצד:  מתקנים את קלקולי המים שברשות הרבים, ומתקנין את הדרכים ואת הרחובות, וחופרים לרבים בורות שיחין ומערות, וכורין להן נהרות כדי שישתו מימיהן, וכונסים מים לבורות ומערות של רבים, ומתקנין את סדקיהן, ומסירין הקוצים מן הדרכים.  ומודדין את המקוות; וכל מקוה שנמצא חסר--מרגילין לו מים, ומשלימין שיעורו.

ז,י  [יא] ויוצאין שלוחי בית דין להפקיר את הכלאיים, ופודין את השבויים ואת הערכין ואת החרמים ואת ההקדשות, ומשקין את הסוטות, ושורפין את הפרה, ועורפין את העגלה, ורוצעין עבד עברי, ומטהרין את המצורע, ומציינין על הקברות שמיחו הגשמים את ציונן כדי שיפרשו מהן כוהנים--שכל אלו צורכי רבים הן.

ז,יא  [יב] ודנים דיני ממונות ודיני מכות ודיני נפשות, במועד; ומי שלא קיבל עליו הדין, משמתין אותו במועד.  וכשם שדנין במועד, כך כותבין מעשה בית דין וכל הדומה לו.  כיצד:  כותבין הדיינין איגרות שום ששמו לבעל חוב, ואיגרות שמכרו בהן למזון האישה והבנות, ושטרי חליצה ומיאונין; וכל הדומה להן מדברים שצריכים הדיינין לכותבם כדי שיזכרום, כגון טענות בעלי דינין; או דברים שקיבלו עליהן, כגון איש פלוני נאמן עליי, או איש פלוני ידון לי.  מי שצרך ללוות במועד, ולא האמינו המלווה--הרי זה כותב שטר חוב.  וכן כותבין גיטי נשים וקידושי נשים ושוברין ומתנות, שכל אלו כצורכי רבים הן.

ז,יב  [יג] ואסור לכתוב במועד, אפילו ספרים תפילין ומזוזות.  ואין מגיהין אפילו אות אחת בספר העזרה, מפני שזו מלאכה שאינה לצורך המועד.  אבל כותב הוא אדם תפילין ומזוזה לעצמו, וטווה תכלת לבגדו.  ואם אין לו מה יאכל, כותב ומוכר לאחרים כדי פרנסתו.

ז,יג  [יד] ומותר לכתוב איגרות של שאילת שלום במועד, וכותב חשבונותיו ומחשב יציאותיו, שכתיבת אלו אין אדם נזהר בתיקונן, ונמצאו כמעשה הדיוט במלאכות.

ז,יד  [טו] עושין כל צורכי המת במועד:  גוזזין שיערו, ומכבסין כסותו, ועושין לו ארון.  ואם לא היו להם נסרים, מביאין קורות ונוסרין מהן נסרים בצנעה בתוך הבית; ואם היה אדם מפורסם, עושין אפילו בשוק.  אבל אין כורתין עץ מן היער לנסור ממנו לוחות לארון, ואין חוצבין אבנים לבנות בהן קבר.

ז,טו  [טז] אין רואין את הנגעים במועד, שמא יימצא טמא ונמצא חגו נהפך לאבל.  ואין נושאין נשים ולא מייבמין במועד, כדי שלא תשתכח שמחת החג בשמחת הנישואין; אבל מחזיר הוא את גרושתו, ומארסין נשים במועד--ובלבד שלא יעשה סעודת אירוסין ולא סעודת נישואין, כדי שלא יערב שמחה אחרת בשמחת החג.

ז,טז  [יז] אין מגלחין ואין מכבסין במועד--גזירה שמא ישהה אדם עצמו לתוך המועד, ויבוא יום טוב הראשון והוא מנוול; לפיכך כל מי שאי אפשר לו לגלח או לכבס בערב יום טוב, הרי זה מותר לכבס ולגלח.

ז,יז  [יח] כיצד:  אביל שחל שביעי שלו להיות ביום טוב, או שחל להיות בערב יום טוב והרי הוא שבת שאי אפשר לגלח, והבא ממדינת הים, והוא שלא יצא להיטייל אלא לסחורה וכיוצא בה, והיוצא מבית השביה ומבית האסורים, ומי שהיה מנודה ולא התירוהו אלא במועד, ומי שנשבע שלא לגלח ולא לכבס, ולא נשאל לחכם והתיר נדרו אלא במועד--הרי אלו, מגלחין ומכבסין במועד.

ז,יח  [יט] וכולן שהיה להן פנאי לגלח קודם הרגל, ולא גילחו--אסורין.  אבל הנזיר והמצורע שהגיע זמן תגלחתן, בין בתוך המועד בין קודם הרגל--אף על פי שהיה להם פנאי, מותרין לגלח במועד:  שלא ישהו קרבנותיהן.

ז,יט  וכל היוצא מטומאתו לטהרתו, מותר לגלח במועד.  וקטן שנולד, בין במועד בין לפני המועד--מותר לגלחו במועד.  ואנשי משמר ששלמה משמרתן בתוך המועד--מותרין לגלח, מפני שאנשי משמר אסורין לגלח בשבת שלהן.

ז,כ  מותר ליטול שפה בחולו של מועד, וליטול ציפורניים, ואפילו בכלי.  ומעברת האישה השיער מבית השחי ומבית הערווה, בין ביד בין בכלי; ועושה כל תכשיטיה במועד, כוחלת ופוקסת ומעברת סרק על פניה; וטופלת עצמה בסיד וכיוצא בו--והוא, שתוכל לקלפו במועד.

ז,כא  הזבים והזבות והנידות והיולדות וכל העולים מטומאה לטהרה בתוך המועד, הרי אלו מותרין לכבס.  ומי שאין לו אלא חלוק אחד, הרי זה מכבסו.  מטפחות הידיים ומטפחות הספרים ומטפחות הסיפוג, הרי אלו מותרין לכבס; וכן כלי פשתן, מותר לכבסן במועד, מפני שהן צריכים כיבוס תמיד, אפילו נתכבסו ערב יום טוב.

ז,כב  אין עושין סחורה במועד, בין למכור בין לקנות; ואם היה דבר האבד שאינו מצוי תמיד לאחר המועד, כגון ספינות או שיירות שבאו או שהם מבקשים לצאת, ומכרו בזול או לקחו ביוקר--הרי זה מותר למכור או לקנות.  ואין לוקחין בתים ואבנים ועבדים ובהמות, אלא לצורך המועד.

ז,כג  מוכרי פירות כסות וכלים, מוכרין בצנעה לצורך המועד.  כיצד:  אם הייתה החנות פתוחה לזווית או למבוי, פותח כדרכו; ואם הייתה פתוחה לרשות הרבים, פותח אחת ונועל אחת.  וערב יום טוב האחרון של חג הסוכות, מוציא ומעטר את השוק בפירות בשביל כבוד יום טוב.  מוכרי תבלין מוכרין כדרכן, בפרהסיה.

ז,כד  כל שאסור לעשותו במועד, אינו אומר לגוי לעשותו.  וכל שאסור לעשותו במועד--אם אין לו מה יאכל, הרי זה עושה כדי פרנסתו; וכן עושה סחורה, בכדי פרנסתו.  ומותר לעשיר לשכור פועל עני שאין לו מה יאכל, לעשות מלאכה שהיא אסורה במועד, כדי שייטול שכרו להתפרנס בו.  וכן לוקחין דברים שאינם לצורך המועד, מפני צורך המוכר שאין לו מה יאכל.

ז,כה  שוכרין השכיר על המלאכה במועד, לעשותה לאחר המועד, ובלבד שלא ישקול ולא ימדוד ולא ימנה, כדרך שהוא עושה בחול.  וגוי שקיבל קיבולת מישראל, אפילו היה חוץ לתחום--אינו מניחו לעשות במועד:  שהכול יודעין שמלאכה זו לישראל, ויחשדו אותו שמא שכר את הגוי לעשות לו במועד--שאין הכול יודעין הפרש שיש בין השכיר ובין הקבלן; ולפיכך אסור.
 

הלכות שביתת יום טוב פרק ח

ח,א  נהרות המושכין מן האגמים, מותר להשקות מהן בית השלהין במועד--והוא, שלא פסקו; וכן הבריכות שאמת המים עוברת ביניהן, מותר להשקות מהן; וכן בריכה שנטפה מבית השלהין ועדיין היא נוטפת, מותר להשקות ממנה בית השלהין אחרת--והוא, שלא פסק המעיין המשקה בית השלהין העליונה.

ח,ב  ערוגה שחצייה נמוך וחצייה גבוה--לא ידלה ממקום נמוך להשקות מקום גבוה, מפני שהוא טורח יתר.  ומותר לדלות מים להשקות הירקות, כדי לאוכלן במועד; ואם בשביל לייפותן, אסור.

ח,ג  אין עושין עוגייות בעיקרי הגפנים, כדי שיתמלאו מים.  ואם היו עשויות ונתקלקלו, הרי זה מתקנם במועד; וכן אמת המים שנתקלקלה, מתקנין אותה במועד.  כיצד--הייתה עמוקה טפח, חופר בה עד שישה; הייתה טפחיים, מעמיקה עד שבעה.  ומושכין את המים מאילן לאילן, ובלבד שלא ישקה את כל השדה; ואם הייתה שדה לחה, מותר להשקות את כולה.  ומרבצין את השדה במועד.  שכל הדברים האלו, אין בהן טורח יתר.

ח,ד  זרעים שלא שתו מלפני המועד, לא ישקם במועד, מפני שהן צריכין מים רבים, ויבוא לידי טורח יתר.  ומותר להסב את הנהר ממקום למקום, ולפתוח נהר שנסתם.  בורות שיחין ומערות של יחיד--אם היה צריך להם--חוטטין אותן ושפין את סדקיהן, אבל אין חופרין אותן לכתחילה; וכונסים לתוכן מים, אף על פי שאינו צריך להן.  ועושין נברכת במועד.

ח,ה  עכברים שהן מפסידין את האילנות, צדין אותן במועד.  בשדה האילן, צד כדרכו; כיצד--חופר, ותולה המצודה.  ואם הייתה שדה לבן סמוכה לשדה האילן--צדין אותן בשדה הלבן בשינוי, כדי שלא ייכנסו לשדה האילן ויחריבוה.  וכיצד צד בשינוי--נועץ שפוד בארץ, ומכה בקורדום, ואחר כך ינתקו; ונמצא מקומו גומה.

ח,ו  כותל גינה שנפל--בונהו מעשה הדיוט, או גודר אותו בקנים וגומא וכיוצא בהן.  וכן אם עשה מעקה לגג, בונה אותו מעשה הדיוט.  אבל כותל חצר שנפל, בונהו כדרכו; ואם היה גוהה--סותרו מפני הסכנה, ובונהו כדרכו.

ח,ז  בונה אדם איצטבה לישב או לישן עליה.  הציר והצינור והקורה והמנעול והמפתח שנשברו--מתקנן במועד כדרכו, בין של ברזל בין של עץ:  שזה הפסד גדול הוא--שאם יניח הפתח פתוח ודלתות שבורות, נמצא מאבד כל שיש בבית; וכבר ביארנו שכל שיש בו הפסד, אינו צריך שינוי.

ח,ח  אין חופרין קבר להיותו מוכן למת שימות, ואין בונין אותו.  אבל אם היה עשוי, הרי זה מתקנו במועד; כיצד--מוסיף במידתו או מקצר במידתו, כדי שיהיה נכון לעת שייקבר בו.  [ט] אין מפנין את המת ואת העצמות מקבר לקבר, לא ממכובד לבזוי ולא מבזוי למכובד; ואסור לעשות כן לעולם בשאר הימים, אלא אם כן היה בתוך שלו--מפנהו בשאר הימים, אפילו מן המכובד לבזוי.

ח,ט  [י] אין מתלעין את האילנות, ולא מזהמין את הנטיעות, ולא מגזמין; אבל סכין את האילנות ואת הפירות שבהן, בשמן.  ועוקרין את הפשתה, מפני שהיא ראויה לחפוף בה במועד; וקוצרין את הכשות, מפני שהיא ראויה להטילה לשיכר במועד.  וכן כל כיוצא בזה.

ח,י  [יא] אין מכניסין את הצאן לדיר כדי שיזבלו את הקרקע, שהרי הוא מדייר שדהו במועד; ואם באו מאליהן, מותר.  ואין מסייעין אותן, ואין מוסרין להן שומר לנער את צאנם.  היה שכיר שבת, שכיר חודש, שכיר שנה, שכיר שבוע--מסייעין אותן; ושוכרין שומר לנער הצאן ממקום למקום, כדי שיזבלו כל השדה.  הזבל שבחצר, מסלקין אותו לצדדין; ואם נעשת חצר כרפת בקר, מוציאין אותו לאשפה.

ח,יא  [יב] המשווה פני הקרקע--אם נתכוון לתקן מקום שיעמיד בו כרי של תבואה או שידוש בו, מותר; ואם נתכוון לעבודת הארץ, אסור.  וכן המלקט עצים מתוך שדהו--אם לצורך העצים, מותר; ואם לתקן הקרקע, אסור.  וכן הפותק מים לשדהו--אם נתכוון שייכנסו הדגים, מותר; ואם להשקות הארץ, אסור.  וכן הקוצץ חרייות מן הדקל--אם נתכוון להאכיל לבהמתו, מותר; ואם נתכוון לעבודת האילן, אסור.  וממעשיו, יוכר לאי זה דבר הוא מתכוון.

ח,יב  [יג] תנור וכיריים שאפשר שייבשו ויאפה בהן במועד, עושין אותן; ואם לאו, אין עושין אותן.  ובין כך ובין כך, בונין על חרס של תנור ועל הכירה הטפילה שלהן.  ומסרגין את המיטות.  ונוקרין את הריחיים, ופותחים להן עין, ומעמידין אותן, ובונין אמת המים של ריחיים.

ח,יג  [יד] זופתין את החבית, כדי שלא יפסד היין; וזופתין את הבקבוק, מפני שאין בו טורח.  וסותמין פי החבית של שיכר, כדי שלא תפסיד.  ומחפין את הקציעות בקש, שלא יאבדו.  ומרככין את הבגדים בידיים, מפני שהוא מעשה הדיוט; אבל אין עושין קשרי בית הידיים, מפני שהוא מעשה אומן.  וכן כל כיוצא בזה.

ח,יד  [טו] קוצצין ציפורני חמור של ריחיים.  ובונין איבוס לבהמה.  וסוס שרוכב עליו--מותר ליטול ציפורניו, ולסרקו כדי לייפותו.  ואין מרביעין בהמה במועד; אבל מקיזין לה דם, ואין מונעין ממנה רפואה.  וכל מאכלות ומשקים שאינן מאכל בריאים אלא לרפואה, מותר לאדם לאוכלן ולשתותן במועד.

ח,טו  [טז] אין מפנין מחצר לחצר במועד, לא מכעורה לנאה ולא מנאה לכעורה; אבל מפנה הוא מבית לבית, באותה חצר.  ומביאין כלים שהן לצורך המועד מבית האומן, כגון כרים וכסתות וכוסות וצלוחייות.  אבל כלים שאינן צריכין, כגון מחרשה מן הלוטש או צמר מבית הצבע--אין מביאין.  ואם אין לאומן מה יאכל, נותן לו שכרו ומניחן אצלו; ואם אינו מאמינו, מניחן בבית הסמוך לו; ואם חשש להם, שמא ייגנבו--מפנן לחצר אחרת, אבל לא יביאם לביתו.

ח,טז  [יז] אסור לעשות מלאכה בערבי ימים טובים מן המנחה ולמעלה, כמו ערבי שבתות.  וכל העושה מלאכה בהן, אינו רואה סימן ברכה; וגוערין בו, ומבטלין אותו בעל כורחו, אבל אין מכין אותו מכת מרדות, ואין צריך לומר שאין מנדין אותו--חוץ מערב הפסח אחר חצות:  שהעושה בו מלאכה אחר חצות, מנדין אותו, ואין צריך לומר, שמכין אותו מכת מרדות אם לא נידוהו--לפי שיום ארבעה עשר בניסן אינו כשאר ערבי ימים טובים, מפני שיש בו חגיגה ושחיטת קרבן.

ח,יז  [יח] לפיכך יום ארבעה עשר, אסור בעשיית מלאכה מדברי סופרים, כמו חולו של מועד; והוא קל מחולו של מועד, ואינו אסור אלא מחצי היום ומעלה, שהוא זמן השחיטה.  אבל מהנץ החמה עד חצי היום, תלוי במנהג--מקום שנהגו לעשות, עושין; מקום שנהגו שלא לעשות, אין עושין.

ח,יח  [יט] ואפילו במקום שנהגו לעשות--לא יתחיל כתחילה לעשות מלאכה בארבעה עשר, אף על פי שהוא יכול לגומרה קודם חצות; אלא שלוש אומנייות בלבד הן שמתחילין במקום שנהגו לעשות, ועושין עד חצות--ואלו הן, החייטין והספרין והכובסין.  אבל שאר אומנייות--אם התחיל בה קודם ארבעה עשר, הוא שגומר עד חצות:  שאין העם צריכין לשאר אומנייות צורך הרבה.

ח,יט  [כ] ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין--לא יעשה ביישוב, מפני המחלוקות, אבל עושה הוא, במדבר; וההולך ממקום שאין עושין למקום שעושין--לא יעשה:  נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם, וחומרי מקום שהלך לשם.  ואף על פי כן לא יתראה בפניהם, שהוא בטיל מפני האיסור--לעולם אל ישנה אדם, מפני המחלוקות.  וכן מי שדעתו לחזור למקומו, נוהג כאנשי מקומו בין להקל בין להחמיר--והוא שלא יתראה בפני אנשי מקום שהוא בו, מפני המחלוקות.

ח,כ  [כא] מוליכין ומביאין כלים מבית האומן בארבעה עשר אחר חצות, אף על פי שאינן לצורך המועד.  וגורפין זבל מתחת רגלי בהמה, ומוציאים אותו לאשפה.  ומושיבין שובכין לתרנגולים; ותרנגולת שישבה שלושת ימים או יתר על הביצים, ומתה--מושיבין אחרת תחתיה בארבעה עשר, כדי שלא יפסדו הביצים.  ובמועד, אין מושיבין; אבל אם ברחה במועד מעל הביצים, מחזירין אותה למקומה.